 |
|
 |
||
|
||||
 |
באשר להיסטוריה של בלוז ורוק'נרול, אני נאלץ להסתמך על סרטים, ספרים ומאמרים, מפאת גילי המצומצם. אבל באשר לראפ, אני מוכן להישבע שכבר בתחילת שנות התשעים היתה פופולריותו עצומה, גם בקרב לבנים, וסופ"שים רבים ב-MTV הוקדשו לראפרים שחורים כגון טופאק, אייס קיוב, פאף דאדי וחבריהם, וזאת הרבה לפני אמינם. בכלל, האם רלוונטי בימינו לדבר על "אוהבי מוסיקה לבנים שמהססים לקנות מוסיקה שנתפסת כשחורה"? אחרי עשרות שנים של יחסים מורכבים בין שחורים ללבנים, אשר עברו כבר את כל השלבים האפשריים, אחרי ההצלחה הגדולה של אומנים שחורים שהוזכרו במאמר, כמו בוב מארלי וריי צ'ארלז, איך זה שפתאום חלה "נסיגה" ושוב פעם הלבנים מהססים לקנות מוסיקה שחורה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש שני סוגי ראפ, ברוב המקרים המבצעים הם שחורים אבל יש ראפשפונה ללבנים ויש ראפ שפונה לשחורים. השני הרבה יותר פוליטי, הרבה יותר מחאתי, השפה שלו יותר בוטה ויותר משובשת (שפת רחוב) והמצתעים שלו נוהגים להרוג אחד את השני מפעם לפעם. כמו בכל ז'אנר, יש השפעות וזליגה של הזרם המרכזי לעבר השוליים אבל בהחלט יש ל"ראפ הלבן" הרבה לאיפה לזלוג. זה רומה לרוקנרול מול הרית'ם אנד בלוז. לא מזמן גיליתי שג'ימי הנדריקס בזמנו היה תמוסכל מאוד מכך שהמוזיקה לו נתפסה כרונקרול ולכן הקהל השחור לא הגיע להופעות שלו. אחרי שהוא עזב את ה experience (הלהקה שליותה אותו בתחילת הקריירה שלו בארה"ב) הוא ניסה לחבור למוזיקאי ריתם אנד בלוז ולפנות אל הקהל השחור, הוא אפילו הוציא אלבום של ביצועים מחודשים של גדולי הבלוז (אני לא בטוח שהאלבום יצא בזמנו בשנות השבעים, נידמה לי שהוא הצליח להרוג את עצמו לפני כן והאלבות התעכב באיזה 20 שנה) אבל למרות ההשפעות והחיבורים, של המוזיקה השחורה על המוזיקה שפונה ללבנים, תמיד היו שני זרמים נפרדים והייתה לפחות מבחינה חברתית (לא תמיד מבחינה מוזיקלית) הפרדה בין מוזיקה לשחורים ומוזיקה ללבנים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |