בתשובה לברקת, 28/06/04 18:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא יכולה לעזור לך עם מירון, אבל שמעתי פעם את אבידן, בסדנה כלשהי, תוקף את אלתרמן על משפטים כמו "שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת, ואני אקוד לה וארים". וזה נכון שגם אצל שמר יש אלמנטים לא מכאן, דברים כמו "על האש המבוערת, על המים הזכים"- אש מבוערת זה לא אלמנט רגיל בבית ישראלי. מישהו אחר שכנראה לא אוהב את שמר ובעיקר את מה שהיא מייצגת הוא דורון רוזנבלום, שכתב משהו שנשמע כאילו הוא לא החליט אם הוא בא לקלל, או לברך. והתוצאה נשמעת כמו ברכה-בחירוק-שיניים, תוך קללה מתחת לשפם: "פרידה מהרפתקת התכלת" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/443793.html |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההתקפה של מירון על שמר מוצדקת במובן אחד: לנעמי שמר יש לא מעט שירים ושורות לא מוצלחים. הצרימה צורמת פחות כאשר השיר מכוון להיות קליל (כשאת לובשת את ה/שמלה האדומה/אז בבנין לפתע/ צומחת עוד קומה) או הומוריסטי (יש אנשים שמגדלים תוכים/יסלח להם האל הטוב ממעל/אני, שככה יהיו לי חיים ארוכים/אני מגדלת בעל) – אבל כשהיא מתיימרת לכתוב "שירה" העניין צורם משהו. המתקפה המירונית הופכת לחרב פיפיות, עם זאת, כשבוחנים את נערצו נתן אלתרמן בהקשר זה. ייתכן שכלל "הפוסל במומו פוסל" תקף כאן – מירון תוקף בארסיות מיוחדת את מי שלוקה, כמו אלתרמן, בנטיה למורכבות יתר, מטאפורות של שולחן כתיבה ובעיקר לכתיבה של שירה מקולקלת בגלל מאמץ יתר. התחושה שלי היא ש"פגישה לאין קץ" היא דוגמה מצוינת למאמץ יתר כזה: חרוזים מאולצים (לוכדת/כחדר, טבחת/מטפחת), עומס מטאפורות, קצת טבע (אלומות, כוכבים), א-ביסעלע יידישקייט (שקדים וצימוקים), דימויים מופלצים לגמרי שנבראו לצורך החרוז (ירח כנשיקת טבחת, שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת, לקול התוף בערי מסחר חרשות וכואבות) היעדר מוחלט של "הולכה" בתוך השיר, ובקיצור: חג לחוקר ולמבקר/אבל שיר גרוע ביותר. באופן לא מפתיע, כשאלתרמן אינו נמק תחת צילו הכבד של ביאליק ואינו משתדל בכל כוחו להיות משורר דגול, דווקא אז יוצאים לו דברים טובים הרבה יותר. לצערנו, אלו מתמקדים בעיקר בפזמונים שלו ובתרגומי השירה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם לנחום ברנע יש כמה דברים לא נעימים לומר על שמר ז"ל (לא שאני מוצא בזה - או במאמרו של רוזנבלום - איזשהי בעיה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני,הלחן של "פגישה לאין קץ" נפלא ומתאים מאין כמוהו למילים ("מרכך את הדרמה"). אני חושב שרבים מאנשי "א"י הישנה והטובה" (מכונה לעיתים גם "ההתישבות העובדת" ו"מפא"י") חשו נפגעים כאשר המשוררת שלהם חרגה מן השורה והצטרפה למבקשי נפשם. עם זאת איני חושב שגם בעמדתה הפוליטית נ שמר לא עשתה דבר שאפשר להלין עליו (היא לא קראה לטרנספר, לא קראה להתנגד לממשל, לא קראה לפגוע ברה"מ, לא קראה להעמיד לדין את פושעי אוסלו ולא הלבינה ברבים את פניהם של אלה שלא הסכימו אתה). באשר לטענה שהיא הנציחה בשיריה מיתוס שלא היה קיים מעולם, הרי נאמר כבר כל מה שניתן להאמר על מיתוס. אין כמעט שום חברה אנושית שאינה מחליפה את המציאות של האתמול במיתוס של העבר. ולעיתים גם המיתוס הזה הוא מציאות משפיעה. בסופו של דבר מקומה של נ שמר בנצח הישראלי (כל עוד הוא קיים) נקבע ע"י שיריה המופלאים ולא ע"י עמדותיה הפוליטיות. מי שמזכירים לשמר את חטאיה, עושים בעצמם את אותו החטא: מצטרפים לאויביה של ישראל הישנה ("היפהפיה והנשכחת"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני תמיד חשבתי ש"האש המבוערת" וה"מים הזכים" הם לא בבית - אלא בטיול. את יודעת, מדורה של אמצע הלילה, ומפל או נחל או שלולית יפה1 ובכלל. אבל מה אני יודעת? 1מסתפקים במועט כשצריך, ככה זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל תיכף אחרי זה היא אומרת "על האיש השב /הביתה/ מן המרחקים"..? ואם אני זוכרת נכון, כל השיר הוא על דברים שקשורים לבית. וזו אפילו הפואנטה, איכשהו. [לא שיש לי איך לבדוק ת'מלים. ככה זה כשאסור לשים אותן באינטרנט]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הוא שב מהטיול עם האש והמים, לא? טוב, אני יודעת, צולע לחלוטין. כנראה שאת צודקת, אני טועה, עולם כמנהגו נוהג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק מפני שאצלכם שם בדרום לא היו מבעירים אש באח, כמו אחינו בגולת כנרת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |