בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 28/06/04 1:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממש בקצרה; יכול להיות שזה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל בצורה פשטנית מאוד, כאשר אני קורא פרוזה מוצלחת, אני לרוב מרגיש שאני משכיל, וכאשר אני קורא שירה טובה, אני בד"כ מתרגש. אינני יודע אם רוב האנשים מרגישים יותר כמוני או כמוך, וכנראה שבכל מקרה אין לזה יותר מידי משמעות. אופנה באמנות. טוב אז אני נסוג מעט מהטענה המקורית, ומוכן להסתפק בטענה חלשה יותר. האופנה לא משפיעה על איכות האומנות. זאת בדיוק המהות של "הקלאסיקה"; במוזיקה, ציור, ספרות וכו' ... אומנות ששומרת על ערכה גם במבחן הזמן. זאת בניגוד לפופ, שלמעשה מאבד מערכו מהר מאוד, שכן הוא תוצר של אופנה חולפת. נכון, ניתן לתארך יצירות אמנות די בקלות, אבל העובדה הזאת היא די אורתוגונלית לטענה שלי. מדוע אנשים באים לראות דווקא את הקפלה הסיסטינית לדוגמא, או את המונה ליזה ... הרי באותן תקופות נוצרו עוד אינספור יצירות אמנות באותו סגנון אשר היה אז באופנה. ואחרון חביב, לגבי החריזה. שוב מסתבר לי שלא התבטאתי (או אולי גם לא חשבתי) בבהירות. ייתכן מאוד שקשה יותר לכתוב שירה ללא חרוזים ולהגיע לאותה רמת "איכות" אליה מגיע שיר חרוז. הרי בשיר שאינו חרוז חייב להיות אותו רובד נוסף ומשמעותי, שהוא במובן מסוים "תחליף" לחריזה בבניית האסתטיקה והפנייה אל הרגש בשיר. לכן אטען משהו הרבה יותר פשוט (ועצוב); רובם המוחלט של יוצרי השירה הישראלית העכשוית, אומנם ויתרו על החריזה (אולי כפונקציה של האופנה), אבל למרבה הצער, לא השכילו להחליפה באותו רובד משמעותי נוסף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין השירה מול הפרוזה: למדתי לא מזמן את המאמר של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", ושם הוא מאפיין בצורה מעניינת מה מייחד שירה לעומת כתיבה מסוג אחר. נקודת המוצא שלו היא שעולמנו אינו אלא תוהו חסר משמעות. האדם לא יכול לחיות במצב עניינים שכזה, והוא מעניק משמעות לעולם באמצעות הלשון. המילים שבהן מדברים יוצרות מערכת מסודרת והגיונית של משמעויות שבאמצעותה האדם חושב ומבין את העולם, ובאופן זה המילים מכסות על התוהו ומסתירות אותו. כתיבה בפרוזה, על פי ביאליק מהווה שימוש פשוט בשפה מכסה זו. השירה, לעומת זאת, עושה משהו אחר: על ידי השימוש המיוחד שלה בשפה (שמנצל את מצלול המילים, את ההיסטוריה שלהן, את הקונוטציות שהן מעלות, וכן חיבורים מקוריים ביניהן) היא מסיטה את תשומת הלב לשפה עצמה, ומצליחה לגרום לאדם לראות את התפקיד המכסה שלה. בנוסף, שימוש זה בשפה מערער על עולם המשמעויות הישן של המילים, וכך השירה פורצת פתח בכיסוי הלשון ומאפשרת לאדם להציץ לרגע ישירות אל תוהו המציאות. בסופו של דבר פתח זה נסגר על ידי מילים חדשות, וכל מטפורה מקורית, שבלידתה משנה את הדרך שבה אנו רואים את העולם, סופה להישחק. (למתעניינים מומלץ לקרוא את המאמר המקורי של ביאליק שכתוב בצורה יפהפיה, ובוודאי תיארתי כאן בפשטנות נוראית את הרעיונות שמועלים בו). אולי אפשר באופן זה להבדיל גם בין שירה לפזמונאות: בשירה, המשמעות והמסרים טמונים לא רק בפשט של המילים עצמן, אלא גם בעצם השימוש בשפה - בהמצאת מטפורות וצירופי מילים שבזכותם אנו לומדים לראות את המציאות אחרת. על פי קריטריון כזה אני חושב שחלק מכתיבתה של נעמי שמר בהחלט יכול להיקרא שירה ("ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" היא דוגמה למטפורה אחת שכזו, אבל בטח יש עוד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך שהאופנה לא משפיעה על איכות האמנות. אבל אם שואלים למה לפתע פסה חריזה מן הארץ, אני חושב שאופנה היא בדיוק ההסבר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |