![](/img/cornr_br.png) |
איני חולק על כך שהנחה כי המוסר הוא יחסי וקיום קודם למהות, מובילה לסכנות גדולות, שאת האיומה בהן המחשת בתגובתך - תפיסת מוסר מעוותת המכשירה את עצמה בכח הטוטאליות של היותה שיטת מוסר, על ידי סילוף העובדות, כאמת עבור בני האדם. אגב, אם מוסר הוא יחסי, באמת אין מקום שאומר מלים בעלות שיפוט ערכי, כגון איום, מעוות וכו', שכן אין מוסר אחד טוב על פני השני במדידתו אם אינך רואה תכלית אחת. זו הסיבה שמאמר זה אינו יכול לתאר את הOught אלא רק את הIs. וכל נסיון לבצע שיפוט ערכי בכלי המאמר הזה נידון לכשלון.
עם זאת, יש לי מחלוקות מסוימות לגבי הקישור בין קאנט לבין רוזנברג, לפחות בדבר הצו הקטגורי. יש לשים לב היטב להבדל - קאנט אך ורק מנסח עקרונות כלליים לבחינתה של פעולה כפעולה מוסרית, כשהוא נותן לאדם את תפקיד המחוקק הכללי, או כלשון ניטשה (שטוען בכלל את הרעיון ההפוך) "האדם הוא המחוקק, השופט והמוציא לפועל של עצמו". הוא אינו אומר לאדם שדם או גזע הם מנחים לתפקיד זה (ולטעמי גם הגל לא, אך אין זה קשור לדיון ולכן נוותר על הדיון הזה לבינתיים). הוא אינו נותן עקרון מנחה אחד, מלבד היותנו בתפקיד זה. ההדרדרות מעמדתו, שמדגישה את האחריות, לעמדות מאוחרות יותר, אשר מדגישות אך ורק את הטוטאליות של המוסר, נובעת מייחוס לאדם יכולת להבין כיצד עקרונות כלליים צריכים לפעול. אמנם לא קראתי את כל כתבי קאנט, אך לא מצאתי בספריו נימה המשווה לאדם יכולת מוחלטת, אשר באמת תאפשר לו 'לחוקק' מוסר נאות שיהא מוחלט וגמור.
אני אישית מתקשה לפסול את טענתו בדבר הצו הקטגורי. הרי אם המוסר הוא אוניברסלי, משתמע כי עליו לחול על כל מה שיש. ולכן - הנחיה מוסרית חייבת לצייד אותנו באחריות לכל מעשה המשתמע מהעקרון שמאחורי מעשנו המקורי. ועל כך נאמר שהאדם בבחירתו בוחר עבור האנושות כולה.
נראה לי כי דווקא קשיים כמו אלה מקלים על אנשים כיום להחזיק בהשקפות רלטיביסטיות.
|
![](/img/cornr_bl.png) |