בתשובה לשמעון גלבץ, 21/06/04 16:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אולם, היות שאינני פסיכואנליטיקן, לא מיהרתי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"ס הציורים הפסלים בלבד". האם להערכתך פסיכואנליטיקאים כן היו עושים זאת? האם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית, או זו של פרויד, לנתח קישוטים בהם מקיף עצמו אדם ולהסיק מהם מסקנות, ואף כאלו מרחיקות לכת? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד היה ידוע בבניית תלי תלים של פרשנות פסיכואנליטית על בלימה (מאמר ארוך על משה רבנו עולה במוחי, אבל יש המון כאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזה יותר ממאמר - ספר בשם ''משה האיש ואמנות הייחוד'' אא''ט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שכוונתך לספר ''משה והמונותיאיזם'' והוא יידון בהמשך הסדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרופ' מרטין בובר המנוח, בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרו ההגותי והמונומנטלי (בעיני חוקרי מחשבת ישראל) בשם: "משה" (בהוצ' שוקן), כתב: "...לתאר את משה כאינדווידואליות ממשית ולפרט מה יצר ומה מפעלו ההיסטורי - שמתי למטרה בספר זה, וזאת על הבסיס המובן לי מאליו של חקירה ביקורתית ללא פנייה, חקירה שאינה תלויה במסורת הדתית, אבל גם לא בדעות המקובלות על האסכולות המדעיות. "מה שאני נותן כאן הוא לפי ראות-עיני ניסיון מקיף ראשון ממין זה. עד להיסטוריון המובהק, אדוארד מייאֶר, לא נעשה באמת שום ניסיון; אבל גם בשני הספרים על משה, בעלי חשיבות מדעית שיצאו לאור מאז, 'משה וזמנו' להוגו גרֶסמן (1913) ו'משה' לפאול פולץ (1907, מהדורה חדשה מעובדת, 1932) או שהמטרה לא הוצבה כלל ... או שהיא נתפסת במידה צרה מדי ...". ובהערה למטה מובלט שם בהקשר זה: "יש להשתומם ולהצטער, שחוקר חשוב כל-כך בתחומו כמו זיגמונד פרויד גמר בלבו לפרסם ספר כל-כך בלתי-מדעי ובנוי ללא אחיזה, על השערות ללא יסוד, כספרו, 'האיש משה והדת המונותאיסטית' (1939)". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, כאמור, ספרו זה של פרויד בפרט ותפיסתו את הדת בכלל, יידונו בפרק שלם שיוחד לכך בסדרת מאמרים זו. איני רוצה להקדים את המאוחר, ולכן אשמח להתייחס להערותיך רק לכשיתפרסם חלק זה, ואשמח אם תצטרף לדיון שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשירה של ג. אלה "מה יהיה בסופך" (1957) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון, ראשית, לא רק פסיכואליטיקנים יכולים להסיק מסקנות ע"ס הצורה בה מאורגנים (או מפוזרים) חפצים בחדרו של אדם, וע"ס הציורים, הספרים והכלים המצויים בביתו, להערכתי כולנו מסיקים מסקנות על אישיותו של פלוני ע"ס מראה דירתו וחפציו; אנחנו עושים זאת כמעט באופן אוטומטי, בדומה לצורה בה אנחנו בוחנים את תווי פניו של אדם, לבושו וכו'. לפיכך, ניתן לומר, קל וחומר שהפסיכואנליטיקן עושה זאת, שכן כפי שציינתי הוא מניח מראש שאין הדברים מקריים. איני יודע אם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית להכשיר את הפסיכואנליטיקן ספציפית לניתוח מארג החפצים בביתו של אדם, אך הנקודה החשובה היא שעצם טיבו של המקצוע הזה מחייב שימת לב לפרטים זעירים העשויים להסגיר מידע על הלא-מודע של המטופל, ואין ספק שפסיכואנליטיקנים עושים זאת ממילא (זאת, כמובן, אם הם רואים בפועל את בית המטופל, שכן, כידוע, הטיפול נערך בד"כ בחדר הטיפול של הפסיכואנליטיקן). פרויד ואנשי חוגו כתבו מאמרים רבים שבהם ניתחו יצירות אמנות כשכלי מרכזי ששימש אותם היה ניתוח משמעותם וארגונם של פריטים הנראים ביצירות השונות. מאמריו של פרויד העוסקים בניתוח יצירות אמנות התפרסמו בעברית בספר "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה". במאמרים הללו עולות השערות מרחיקות לכת על אישיותם של מיכאלאנג'לו, דה וינצ'י ואחרים הנסמכות באופן בלעדי כמעט רק על ניתוח יצירותיהם. בנושא פלישת הפסיכואנליזה לשדה הספרות והאמנות עוסק חלק ד' של הסדרה, ולכן לא אקדים את המאוחר ואעצור כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני מקווה שאתה לא נעלב שאני לא פותח ב"שמעון"? איכשהו הפורמליות הזו לא נראית לי מתאימה כאן). בוודאי שכולנו מסיקים מסקנות על אדם מפרטים שונים, אבל אתה רמזת שדווקא פסיכואנליטיקאים מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מקישוטי-בית, וזה היה חדש לי. כמו שציינת, הם לרוב בכלל לא רואים את פנים ביתו של אדם, ולכן לא הנחתי שזה חלק מהשיטה. אני מבין ומקבל שהם מנסים לחקור ע"י שימת לב לפרטים, אבל אם זו המטרה, מדוע באמת אין ביקור בביתו של אדם חלק אינטגרלי מהתהליך? הלא זה אוצר בלום של פרטים מסגירי-תת-מודע. (אני יודע שאתה לא פסיכואנליטיקאי, אני סתם מנסה להבין את המסגרת שבה הם פועלים). ניתוח יצירות *של* אמן נראה לי מסלול סביר הרבה יותר לחקר מעמקי נפש מניתוח התמונות שאנשים תולים בסלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה קטנה: בתשובתי לאלכס אכן כתבתי שאני לא פסיכואנליטיקן ולכן טענות שונות העולות במאמרים מבוססות במידה רבה על חומר ביוגרפי, ניתוח מאמרים וכו'. עיקר כוונתי בהתנסחות הזאת הייתה לומר דבר מה על דרך עבודתי בתשובה לאלכס, ולא לרמוז שניתוח מארג החפצים בחדרי מטופלים היא פרקטיקה פסיכואנליטית מקובלת (אם כי בדיעבד אני מסכים שאפשר להבין גם כך את המשפט שציטטת). ובאשר לשאלה מדוע באמת אין זו פרקטיקה מקובלת, אין לי תשובה מבוססת אבל אני יכול להציע ניחוש: אחת הבעיות שפסיכולוגים מתמודדים איתם היא היחסים הרגשיים שנוצרים בין המטופל לפסיכולוג במהלך הטיפול. פסיכולוגים לומדים שורה ארוכה של טכניקות התמודדות עם המצבים הרגשיים הללו. ייתכן שמהיבט זה יכול ביקור בבית המטופל ליצור יחסי מטפל-מטופל מסוג שעלול לשבש את מסגרת היחסים הרצויה ולהפריע בטיפול; וכך למרות היתרון שבסיכוי לגלות פרטים מסגירי לא-מודע מההתבוננות בבית המטופל, התהליך כולו ייצא נפסד. כאמור, בקיאותי בפרקטיקות טיפוליות מוגבלת למדי, ואם יש למישהו מידע מבוסס יותר אשמח גם אני לשמוע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |