 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי ששיקול דעתם של מתכנני ההפגזה (אם אכן התכוונו להרוג את טיראווי) היה לקוי ביותר. הריגת טיראווי רק תגרום הסלמה נוספת באזור. מדוע להרוג אותו כאשר לא הורגים אנשים שמהווים איום חמור יותר על מדינת ישראל - כמו השייח' יאסין וחסן נאסראללה? מעבר לכך, יש את השאלה האם אנו רוצים לשמר אפשרות למו"מ עתידי. טיראווי ודומיו (ברגותי) הופכים בהדרגה לדמויות מפתח בשלטון הפלסטיני שלאחר ערפאת, והריגתם תפנה את הדרך לאנשים גרועים יותר, שאיתם אולי לא יהיה ניתן כלל לקיים משא ומתן. למדיניות החיסולים צריך להיות גבול ברור: פגיעה באנשי השטח, אך לא בדרג הבכיר שאיתו אנו אמורים לקיים מו"מ - כעת או בעתיד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לאו בהכרח. סביר שחיסול דמויות מפתח ברשות יגרום לתחלופה בצמרת הפלסטינית, בשאיפה כי יהיו בה בסופו של דבר פחות אידיאליסטים מורעלים ויותר פקידים אפורים בדרגות גבוהות. אולי איתם יהיה אפשר לפתח משא ומתן רציונלי באיזשהו שלב. גם מבחינה פסיכולוגית, אגב, חיסולים בדרג הבכיר יכולים רק להועיל לנו. חיסולים של אנשי שטח (חפ"שים?) לא ממש מרתיעים אף אחד. להיפך, אפילו - מנקודת המבט של מתכנני הפיגועים, חיסולם של אנשי השטח יכול להועיל להם בכך שיווצרו קדושים מעונים ועוינות כלפי המדכא הציוני בקרב השכבות הנמוכות. חיסולים בשכבות היוזמות, מה לעשות, עשויים גם להוריד את המוטיבציה בקרב היוזמים. מו"מ עתידי לא יוכל להתקיים עם מצביאים. אנחנו צריכים צמרת פלסטינית צעירה, לא את אלה שעדיין חושבים שאוטוטו אנחנו שוחים לקפריסין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החשש שלי הוא שאותה ''צמרת פלסטינית צעירה'' דווקא תקצין עמדות בכל הנוגע ל''זכות השיבה'', ירושלים ובכלל זכותה של ישראל להתקיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצמרת הנוכחית אין אפשרות למתן את העמדות שלה, גם אם ברור לכולם כי מדינת ישראל של היום היא לא אותה מדינת ישראל חלשה ונדיפה של לפני כמה עשורים. הצמרת היא אותה צמרת באותה האדרת, כך שכל רענון (או במילים אחרות - התפשרות) בעמדותיה יגרום לה להראות חלשה בעיניים ערביות. לצמרת חדשה תמיד תהיה האפשרות להטיל את האשמה על המצב על ''פאשלות של הדור הקודם''. אני מניח (ומקווה) שמוחות חדשים שנולדו לעולם בו כבר קיימת מדינת ישראל יראו את המצב בראיה פחות משוחדת מערפאת ושות', שגיבשו את ההשקפה שלהם כשמדינת ישראל המתהווה עדיין הייתה על תקן של תוואי דרך זמני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התועלת שבפגיעה בשכבת החפ"שים היא קטנה לעומת פגיעה בצמרת, בגלל שהברגוטים והטירווים הם אלה שמקבלים החלטות, לא החפ"שים. כשברגוטי אחד יחוסל, ברגוטי אחר ישן קצת פחות טוב בלילה. כמובן ששם המשחק פה הוא עקביות. חוסר עקביות מקשה על הצד השני לקבל החלטות, ממש כמו העכברים בקופסא של סקינר, ולכן יתכן והמצב ימשך זמן רב יותר מהדרוש. מה שמציק לי הרבה יותר הוא השאלה של החזרה למשא ומתן עתידי . אני לא בין אלה המאוכזבים מכך שהפרטנר שלנו אכזב. מאז ומתמיד חשבתי שהוא יאכזב. או ליתר דיוק, אותי הוא מעולם לא אכזב, הוא פעל ממש כמצופה. כשאני שומע עכשיו את הכמיהה לחזרה למשא ומתן, את הנסיון לעצום את העניים, להרדם ולהמשיך את החלום ממש מהמקום בו העירו אותנו בטעות (לא התעוררנו לבד!!!) לפני כשמונה חודשים ,זה ממש מדיר שינה מעיני. הנסיון להגיע להסכם מדיני *בר קיימה* עם ארגון טרור הוא דבר שאין לו תקדים הסטורי, עד כמה שידוע לי. ואני מחכה בכליון עיניים למשהו מבין המלומדים הרבים שקוראים את הפורום הזה שייתן לי דוגמא. כדי שיהיה ברור, ארגון טרור הוא ההפך הגמור מארגון לוחם חופש על פי הקריטריונים הבאים: 1. ארגון טרור רואה באזרחים חפים מפשע מטרה לגיטימית עיקרית, בעוד ארגון לוחם חופש נמנע מכך עד כמה שהדבר אפשרי ורואה בצבא המדכא מטרה לגיטימית עיקרית. 2. ארגון טרור נתמך על ידי משטרים דיקטטורים, בעוד ארגון לוחמי חופש נתמך על ידי מדינות דמוקרטיות. 3. ארגון טרור רואה ברצח מתנגדיו מבני עמו מעשה לגיטימי, ובכך מוכיח שמטרתו היא שליטה ולא שחרור. ארגון לוחם חופש לא משתמש באלימות כלפי מתנגדיו מבית. ההבחנה הזו, בין ארגוני טרור לבין ארגונים לוחמי חופש, שנראית לנו כל כך דקה, היא רחבה כמו המרחק בין השמיים לארץ. ארגוני טרור עושים הכל על מנת לגרום לנו לחשוב שהם לוחמי חופש, אך המטרה האמיתית שלהם היא *שליטה* שהיא ההפך הגמור מ*שיחרור*. ואכן, ההסטוריה מראה שכל ארגוני הטרור שהשיגו את מטרתם השליטו משטר דיקטטורי, שהוא ההפך הגמור מהשיחרור עליו נלחמו על פי הצהרתם. לעומת זאת, הארגונים לוחמי החופש, כוננו משטרים דמוקרטים חופשיים. לא מעניין אותי *למה* אין ארגונים פלסטינים העונים לקריטריונים של לוחמי חופש (או שלא ידוע לי או שהם אינם דומיננטים), אני לוקח זאת *כעובדה*, ומסיק מכך שהעתיד אתם הוא לא שום דבר אחר מלבד טרור ומלחמה, גם כלפינו אך *בעיקר* כנגד הפלסטינים עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם הדוגמא של שלטון בגין-שמיר, יוצאי האצ"ל והלח"י? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשי האצ"ל והלח"י תקפו מטרות בריטיות צבאיות מובהקות. הם לא פגעו בנשות וילדי החיילים הבריטים אף שהיו בשפע והיוו מטרה קלה. האצ"ל אף העדיף פגיעה במתקנים צבאיים על פני פגיעה בחיילים עצמם. דפוס פעולה חוזר היה להודיע מראש על קיומם של המטעני החבלה, ואף לשים שלטי אזהרה בצמוד למטענים. רק לאחר כ"ט בנובמבר 47 הורחבה החזית כלפי הערבים עם פלישת צבאות ערב. במאי-יוני 48 התגייסו אנשי הלח"י והאצ"ל לצה"ל, ובכך הוכיחו שאין להם שאיפות רודניות. בגין שמיר וחבריהם אכן השתלבו בטיבעיות ובהרבה רצון טוב בתהליך הדמוקרטיזציה שנמשך עוד שנים לאחר קום המדינה. האופי הדמוקרטי של המדינה מוסד על ידי רוב הישוב שהיה מזוהה עם ההגנה, שהיה גדול ומתון משני הארגונים הנ"ל. נכון שלא הכל היה ורדים ושושנים, היה סזון, והיה פרשת אלטלנה (16 הרוגים לאצ"ל ו 3 לצה"ל), והיו פאשלות כמו בפיצוץ מלון המלך דויד. עדיין, אפילו הלח"י, הזעיר, עונה יותר לקריטריונים של לוחמי חופש מאשר לטרור, יותר ממנו האצ"ל הבינוני ועוד יותר ההגנה, הגדול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |