בתשובה לברקת, 14/06/04 17:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א) שימי לב כי הטענה של אורי היא: קיום מגבלות על זכות הפרו ורבו של "קרבנות" השרות למען הילד נותנת הכשר מוסרי להגבלת הזכות של החברה כולה. הוא אינו מציע את זה כתכנית לביצוע או תומך בזה במפורש. ב) את הבאת דוקא את ה"חריג" הקיצוני. החצי השני של סעיף א מדבר על חולי הנפש. לדעתי אין היום שום הגבלה על זכויות ההולדה שלהם. רק אם הם מסכנים את הילד, השרות יכול להתערב. ככל הנראה, החברה (החוק) היום אינה סבור שחולי נפש אינם כשירים. אני חושב שהדוגמה שהבאת היא נושא מצויין לדיון עקר. מעשית מדובר בחברה עשירה מספיק (בריטניה?), היכולה לאפשר לאותה אישה את האושר של האמהות, בעלות מזערית לחברה, כאשר כל ההשלכות השליליות של מקרה זה הן ממוזערות. בסין, אני מניח, האישה וילדה היו מושארים למות ברעב. אולי צריך לדון בזה ברמה אחרת. למשל מימון אוניברסלי של הפרייה מלאכותית לעומת זכותם של קשישים וחולים לסיים את חייהם בתנאי רווחה רפואיים (משככי כאב יקרים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שאנחנו מדברים על הילודה בעולם המערבי בלבד. הנושא אינו חוסר השוויון הגלובלי או צפיפות האוכלוסייה (קרי, דיון עקר), כי אם ''הזכות להורות'' המערבית (אם יש דבר כזה, ובכל אופן זה מושג מערבי כמדומני). אני לא מתייחסת עקרונית לעניין המגבלות, אלא באה להצביע על העובדה, שעל מגבלות פיזיות בהורות ניתן להתגבר חלקית אם מצויים האמצעים הכלכליים לכך. ומעבר לזה, זו אנקדוטה מעניינת, גם אם לא אותך. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטוי "דיון עקר" יצא לי "תוקפני" מעבר למה שהתכוונתי ואבחנתך כי גם דיון ב"אייל" על חוסר השוויון הגלובלי או צפיפות האוכלוסייה הוא בעצם דיון עקר היא תגובה הולמת. כוונתי היתה להצביע על הנטייה של ויכוחים ציבוריים להתמקד על נושאים המכילים הרבה מטענים אמוציונליים (האמהות. טובת הילד, זכות ההורות, נצחון רוח האדם על הנכות) אך מעט מהות רציונלית כמו נגיעה לבעיות חברתיות חשובות/אמיתיות. סיפור האימוץ הוא כזה. יש כאן 2 זוגות שאף אחד מהם לא עשה משהו הראוי להערכה מיוחדת או ענין מיוחד ולטעמי המשמעות היחידה של הסיפור הוא הטיפול הבירוקרטי הלקוי של רשויות הסעד והמשפט. עו"ס ושופט אדישים ובטלניים תרמו לא מעט לכאב המככב בפרשה זו. לטעמי גם מקרה הנכה האמהית הוא כזה. לצד האמפטיה לנצחון רוח האדם על מגבלותיו והכאב הנגרם לאנשים כאשר החברה אינה רוצה או יכולה לסייע להם להשיג את מאוייהם הנואשים, צריך גם לשים את המקרה בקונטקסט רציונלי. באמצעים שהשקיעה אותה אשה או משפחתה או מדינתה כדי להרות ולטפל בילד, היה אפשר להציל ממוות מאה ילדים בעולם השלישי. אנו צריכים את ההתרגשות וההתעלות האמוציונלית, אך אנו צריכים לא פחות את הדיון השקול והרציונלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היתה אמוציונליות בתיאור שלי את האם הנכה? אולי קראת אמוציונליות, אבל התחושה שלי למראה התמונות היתה מעורבת. מצד אחד, כמובן ש"זכותה" ללדת ולגדל ילד, והילד עצמו גדל והתפתח יפה. מצד שני, התחושה של פריק שואו (למרות שמדובר בתיאור המעודן של הבי.בי.סי) לא איפשרה לי להזדהות איתה לגמרי. לעומת זאת, העובדה שבהודו היא לא היתה מגיעה מעבר לקיבוץ נדבות, לא עלתה על דעתי כלל. כל מקרה יש לשפוט בקונטקסט שלו (וסליחה על הדוגמה הנדושה - אבל בדמי השכלתו ותחזוקתו של סטיבן הוקינג היה אפשר להציל ממוות אפילו מאתיים ילדים). מעבר לזה, מסכימה שהרעש סביב המקרה רק מזיק לעניין עצמו, ושמשהו פגום בחוק בתחום הזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |