|
||||
|
||||
קרה המקרה ואני מכיר היטב את הפוליטיקה הקנדית. נכון שהסוציאליסטים זכו בהצלחה ברמה המחוזית, אבל זה קרה בעקבות הנתק שנוצר בין הפוליטיקה המחוזית לפוליטיקה הפדרלית. הדבר לא שונה מהותית מהנתק שבין ההצבעה לרשויות המקומיות להצבעה לכנסת בישראל - הנושאים העומדים על הפרק הם שונים, והנאמנות למפלגה הרבה יותר חלשה ברמת המחוז. אין לי פה אתה הנתונים שלי, אבל עד כמה שאני זוכר ה-CCF הוא תוצר של שנות ה-30 או ה-40, לכל המוקדם, ובוודאי לא תוצר של שנות ה-1890. את כל המידע שהבאת בפיסקה השלישית אני הבאתי כבר בדברי, ולכן לא ברור לי על מה ולמה מצאת לנכון לחזור עליו. הכל, פרט למשפט התמוה על "עלייתו של הימין הקיצוני" בבחירות 2000. לא זכור לי שינוי משמעותי בכוחה של אף מפלגה פרט לליברלים, שהתחזקו לאחר שבבחירות שלפני כן היו על סף ה-50 אחוז. חשוב לציין את המקרה הבריטי - מדובר בשיטת בחירות זהה לזו הקנדית, עם אותם החסמים שציינת, ובכל זאת, שם עלתה מפלגת הלייבור ו*החליפה* את הוויגז (הליברלים) כאחת משתי המפלגות הגדולות. הליברלים הבריטים והסוציאליסטים הקנדים כיום נמצאים באותה רובריקה של מפלגה שלישית כיום (רק שלליברלים הבריטים יש יותר סיכוי להשפיע על הפוליטיקה, משום שבמצב של תיקו בין הלייבור לשמרנים, הם מחזיקים בנקודת הציר). חשוב גם להזכיר שהשמרנים בקנדה, בניגוד למה שאמרת, לא "הצליחו להשתקם", אלא נותרו מרוכזים בעיקר בקנדה האטלנטית (ובאופן מופלא - כך גם ה-NDP). לבסוף הם הצליחו להגיע להסכמה עם ה-CA להתאחדות. לקרוא לזה "שיקום" זה בערך כמו לטעון שהפרוגרסיבים הצליחו להשתקם בכך שהם התאחדו עם השמרנים לפני כמה עשרות שנים, רגע לפני שהם נגוזים מהמפה הפוליטית. ה-PC (המפלגה השמרנית הישנה) נמצאים בעמדת נחיתות בתוך המפלגה השמרנית החדשה (המאוחדת), ולראיה - אף אחד לא ספר את המועמד שלהם לראשות המפלגה החדשה. הארפר אמנם ניצח בהליכה את המאבק, אבל מי שעמדה מולו והצליחה להוות אלטרנטיבה לא הייתה נציגת ה-PC, אלא סתם איזו אילת הון נטולת עמדות שהגיעה משום מקום. ללמדך עד כמה מצבם של השמרנים הישנים הוא נחות בקרב המפלגה החדשה. ל-NDP, לעומת זאת, אין ממש עם מי להתאחד, ואין מי שיגרור אותם למעלה. הנפילה של ה-PC הייתה בשל הפיצול הפתאומי של המפלגה לשלושה חלקים - הרפורמה, הקוויבקיסטים, והשאריות שנותרו של ה-PC. הנפילה של ה-NDP הייתה מאה אחוז נטישה של המצביעים שעברו או אל הליברלים או אפילו אל מפלגות הימין החדשות. העובדה שאת מעט השיקום שהם הצליחו להשיג, השיגו ה-NDP דווקא במזרח, שם מעולם לא זכו לקולות רבים, מצביעה עד כמה חד הוא הניתוק בין מצביעי המפלגה ה"מסורתיים" לבין המפלגה כיום. לסיכום - לא טענתי שה-NDP הם "שוליים סהרוריים", אבל אני כן טוען שאין ולא תהיה להם ישועה. לא כי אני מתנגד לעמדות שלהם, אלא פשוט משום שבמערכת הקנדית, לעומת זאת הבריטית, למשל, פשוט אין שמאל אמיתי. |
|
||||
|
||||
Thank you for this information.
Apparently, our assessments are not that far apart. The duplication of information about which you complained resulted from me writing my response to your first intervention, before the second, more detailed one. As for the historical roots: That, of course, was a didactic simplification. The CCF has indeed been founded in 1933, but it developed from the Independent Labor Party founded in 1919, which itself developed from trade unionists organising from the 1890s and socialist intellectuals such as James Woodsworth active from the early 20th century. It is in this sense that I meant the historical roots are to be found in the 1890s. Woodsworth himself, by the way, was the personal link between ILP and CCF (whose president he became from 1933), and he himself had been an active socialist agitator from about 1910. As for right wing gains in the 2000 election, what I was referring to the Canada Alliance party, which may be fairly called, at least, far right. As far as I recall, the swing from the NDP to the Liberals in this election has been widely attributed to fear of the Canada Alliance driving NDP voters - in a first-past-the-post majoritarian electoral system - into the Liberal column. That paradoxically led to Liberal victory and the NDP's collapse at the polls. Thanks for the information on the change in the regional voting base - I was not aware of that before. It does stand to resaon that the depressed Atlantic provinces would vote NDP - a new development, as you have rightly pointed. The question is whether it could retain this ote and regain its former support base among unionised and public sector workers in the populous, industrial inland pprovinces - Ontario and Manitoba. I believe this is not a long shot - they did it before, and one economic downturn w, or ahigh profile labour dispute, or a privatising attack on the public sector welfare srvices, will suffice to create this effect . It happened before, after all. |
|
||||
|
||||
צריך לזכור שהיווצרותה של ה"ברית הקנדית" (CA) הייתה מהלך שכל כולו פנייה של מפלגת הרפורמה לכיוון המרכז, תוך הצהרה ברורה (שאף התגשמה) כי המפלגה מעוניינת להתאחד עם ה-PC. כלומר, בשנת 2000, ה-CA כבר לא היו כל כך "ימין קיצוני". באופן כמעט מוחלט, הקולות שאבדו ל-PC בשנת 2000 עברו ל-CA, ובכך אותתו על רצונם באיחוד בין שתי המפלגות. בוא נסתכל קצת על הנתונים: מה קרה לקולות של ה-NDP והליברלים במעבר בין 97' ל-2000? (מחוז) (שינוי ב-NDP) (שינוי בליברלים) צפון 2.7 11.2 ב"ק 7- 6.1- אלב 3.- 3.1- ססק 4.7- 4- מאנ 2.3- 1.8- אונ 2.4- 2 קוו 2.- 7.5 נ"ב 6.7- 8.8 נ"ס 6.4- 8.1 פ"א 6.1- 2.2 נ"ל 7.9- 7 סך-הכל 2.5- 2.3 שים לב - בכל המערב שתי המפלגות הפסידו (במידה שווה, רוב הזמן), בצפון שתי המפלגות הרוויחו (אם כי זה מחוז קטן), בקוויבק ה-NDP היו פחות או יותר ללא שינוי בעת שהליברלים הרוויחו בגדול. רק במזרח אפשר לדבר על מעבר של מצביעים מה-NDP לליברלים. כלומר, להאשים את אובדן הקולות המשמעותי של ה-NDP בנהירה אל הליברלים היא מוטעית לחלוטין במערב - שם נמצאים רוב המושבים שאיבדה ה-NDP בבחירות הללו. הנתונים הללו, אגב, גם מעמידים בספק אחת משתי הטענות שלך - או שה-CA היא מפלגת ימין קיצוני, או שיש שמאל אמיתי בקנדה. אם הטענה הראשונה נכונה, אזי מצביעי ה-NDP שעברו אל ה-CA לא יכולים להחשב שמאל אמיתי. ואם יש שמאל אמיתי בקנדה, אזי לא יתכן שהם יבחרו לעבור למפלגת ימין קיצוני בכזו קלות. (הנתונים, אגב, מוויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Canadian_federal_electi...) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |