בתשובה לעוזי ו., 29/04/04 19:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היתה לי הרגשה שאני עושה עוול למאמר. נדמה לי שהדגש שם לא היה על קדימות בזמן, אלא על קשר סיבתי. בכל אופן, אם בתהליך השתנו X גנים, סביר שאפשר לסדר את X השינויים האלו על ציר הזמן, וסביר שאפשר לומר כי גן Y (הראשון שהשתנה) משפיע ישירות על גודל המוח, ורק דרך זאת, אם בכלל, על שרירי הלסת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה נראה די מובן מאליו. כדי ששינוי יחזיק מעמד מוכרח להיות לו יתרון שרידתי, ולו קטן. קשה לתאר תנאי סביבה (של קופי-על) שבהם הצטמקות של שרירי הלסת משפרים את הסיכויים, בעוד שמוח גדול יותר יתקבל בשמחה בכל עת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לומר שבכלל לא חשבתי שאפשר לקשר בין גודל הלסת לאבולוציה של התודעה/מוח, ולא משנה באיזה סדר זמנים זה קרה או אם זה התפתח סימולטנית. במאמר יש גם איזכור לתאוריה נוספת, של סטיבן גולד המנוח. האנלוגיה של גולד לקוחה מהמבנה של הקתדרלות, שבין הקשתות המחזיקות את התיקרה נשארו חללים ריקים ועם הזמן הם התמלאו בציורי קיר מרהיבים. גולד קורא לזה אקספטציה - אדפטציה שנובעת מהישג מיקרי. כדאי אולי לנסות למצוא את המחקר המקורי, אלא שאין מספקי פרטים מזהים במאמר של הני"ט . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכל תוספת דורשת הצדקה, כך גם אי-התנוונות. שרירים, ככל רקמה חיה, דורשים תחזוקה יקרה ופגיעים למחלות ומהווים בכך עומס נוסף על הגוף. לכן אגב הם מצטמקים די מהר כאשר אין אנו עושים בהם שימוש. מכאן שגם שרירי לסת גדולים הם עומס פיסיולוגי טעון הצדקה. מאחר ואבותינו הפרוטוהומינודים (כאחינו השמפנזים) היו אוכלי כל, די היה בשינוי סביבתי לא גדול - למשל עלייה זמנית, אך ארוכה דיה בכמות הטרף, כדי לבטל את היתרון שבבליסת עשב בעזרת לסתותיהם הגדולות. אותה עליה בכמות הטרף, שהעניקה אפשרות הנדסית להתפתחותם של מיטיבי דעת, היא שנתנה גם יתרון ליכולות התקשורת הנדרשות לציד משותף של מגוון סוגי טרף, יכולות הדורשות מוח מפותח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה אפשרות למקרה דומה 1. אצל דג המערות המקסיקני התנוונו העיניים ב10,000 השנים האחרונות, יתכן שלשם שיפור יכולות רלוונטיות יותר, תוך שמירה על עומס תחזוקה מינימלי של הגוף. הוא פיתח תכונות 2 שסביר שגם היו עוזרות לבן דודו הרואה, אך כנראה שהיחס בין התועלת לעומס הנוסף עובר שם איזה סף מסויים אם מחברים את עומס העניים לעומס השיניים והמלתעות הגדולות יותר. אפשרות חליפית וסבירה פחות בעיני היא שאותו שוני בקוד הגנטי הדרוש לשם הגדלת השיניים, המלתעות ואולי גם בלוטות הטעם, מחייב גם היעלמות של העיניים. ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ 2 "לדג המערות העיוור יש מאפיינים נוספים הנבדלים מאלה של בן דודו הרואה - בלוטות טעם נוספות, מלתעות גדולות יותר ומספר גדול יותר של שיניים. כל אלה מעניקים לו יתרון בהשגת מזון בעלטה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא החומר האפור שבו: http://www.sciencedaily.com/releases/2004/07/0407200... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |