בתשובה לערן בילינסקי, 16/04/01 2:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאור ההתקפה המרחיקת לכת היום, גדל אצלי הספק לגבי התעמולתיות שבהתקפת העמדות הנטושות. אבל באופן כללי אני גם חושב שישנם מקרים בהם חלק מהשיקול להפעיל את צה''ל הוא תעמולתי. אם אתה מחפש השוואות להשערת הפילוג שהעלית, הייתי מציע למשל את ערפת-אבו נידל, האחרון ניסה להתנקש בחייו של הראשון. ויש עוד אין ספור דוגמאות לדרך שבה מתנהלים שם דיונים. אני נוטה להאמין שהקו של נסראללה לא שונה מהקו של קאסם באופן מהותי, ואם השתנה משהו בזמן האחרון, אז אחד מהם צריך ''ללכת''. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא. כלל אצבע שאני יכול להצביע עליו הוא שמספר 2 בשלטון מבצע בדרך-כלל פוליטיקה הפוכה לפוליטיקה של מספר 1. דוגמאות? רבין - פרס, ערפאת - אבו-מאזן, נסראללה - קאסם, חרירי - חמדון, ואפילו קלינטון - גור (אם מישהו זוכר לדוגמא את נושא חתימתו של גור בשם ארה"ב על הסכם שלא פורסם עד לפני כחצי שנה שאיפשר העברת טכנולוגיה גרעינית לאירן). יודע משהו, גם בוש-צ'ייני. איך זה קורה? כיוון שהעומד בראש גוף פוליטי לא באמת חופשי לגמרי לבחור את סגנו כפי שהיינו אולי רוצים לדמיין (זוכר את "אני אנווט" מ-92 שבעקבותיו צעק הקהל "פרס, פרס" – לרבין כבר לא נותרה ברירה) – הכוחות היריבים *בתוך* תנועות פוליטיות מובילים למעין איזון שכזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |