בתשובה ללודביג, 06/04/04 14:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זהו, שגם כאשר התנהגתי פחות פרובוקטיבי עם הרבאייס הרפורמיים והקונסרבטיביים - לא נמצאה תיזה באמתחתם. בעצם, כן נמצאה כזאת, רק שהיא הוגדרה כפלורליזם. ובאמת בשביל הפלורליזם, אני כלל לא צריך את אמונתם. הפלורליזם קיים במערב בלעדיהם וכל הרוצה יבוא ויטלהו משם, כלומר, יחיה בתוכו. לא הבנתי מהי "הדוגמטיות הנאצלת" שלי? איפה היא באה לידי ביטוי, אם אכן היא חיה ובועטת? אין זו הפעם הראשונה שאתה מספר שנחמד לך אצלהם, וזה טוב שנחמד לך, אבל בשביל להחליט ש*לא-נחמד* לך אצל האורתודוקסים - אתה צריך לבקר גם אצלהם. כך מחייב ההיגיון הבריא: אתה לא יכול לומר, למשל, שלשחק גולף עם הכושים זה סבבה של חיים לעומת לשחק עם הלבנים, בשעה שלא שיחקת עם הלבנים בכלל. אם תרצה, ורק אם תרצה אולי בשביל הספורט, תסדר לך ביקור אצל משפחה אורתודוקסית תיפוסית באיזור מגוריך ואז תחליט אצל מי נחמד לך יותר, ומי בדיוק מאמין באילו "שטויות". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בנערותי שהיתי מספר חודשים אצל קרובים אורתודוכסים, ובבגרותי ניהלתי בתקופות מסויימות קשרים הדוקים עם רפורמים, והרי: אצל הרפורמים יותר נחמד. לא בגלל שהאותודוכסים הם *אנשים* פחות נחמדים, חלילה. הם נחמדים באותה מידה, אך הצורך היומיומי בהקפדה על עשרות פרטים שאין להם שום רלוונטיות לשום דבר, הוא ההופך את החיים בקרבם לבלתי נוחים ולפעמים לבלתי אפשריים. ומעולם לא השתכנעתי בחשיבותם הערכית של כל אותם פרטי מצוות, וככל שהרבו לפלפל בם - השתכנעתי כי הפלפול הוא יפה לתאי המוח, אולי - אך עדיין אין בו כדי לשכנע (ולעניין תאי המוח - שעשועי הגיון ומתמטיקה קולעים יותר למטרה!). האורתודוכסים הנוהגים להזמין חילונים שכמוני (כן, בסופו של דבר) לסופשבוע, מסתמכים על כך שקול זמירות השבת, הנרות הדולקים והמטעמים המסורתיים יכבשו את הלבבות. וזה נכון, והלבבות אכן נכבשים, לעיתים, במשך ביקור אחד, שניים, שלושה. כאשר מכירים *מקרוב*, כפי שאני הכרתי - לומדים כי באותן משפחות קיימות אותן בעיות, אותם סיבוכים ואותם סכסוכים כבמשפחות אחרות, והנעמת שירי השבעס אין בה כדי למחוק את כל אלה. לעיתים, הבעיות הרגילות הקיימות במשפחות רגילות, חילוניות, אף *מוחמרות* עקב הצורך להישמע למצוות הדת ולמצוות הרב בניגוד לשיקול הדעת, וגם בזאת, לצערי, נתקלתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד זה עניין של טעם. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא הבנתי מהי "הדוגמטיות הנאצלת" שלי?" שמתי רק את "הנאצלת" בתוך גרשיים, ר"ל, אתה דוגמטי, ומציג זאת בתור נאצלות, אף כי אין כל נאצלות כזו בדוגמטיות שלך. "איפה היא באה לידי ביטוי, אם אכן היא חיה ובועטת?" איפה לא? "אין זו הפעם הראשונה שאתה מספר שנחמד לך אצלהם, וזה טוב שנחמד לך, אבל בשביל להחליט ש*לא-נחמד* לך אצל האורתודוקסים - אתה צריך לבקר גם אצלהם" אמרתי פה פעם באחת התגובות שהדוגמטיות היחידה בה אני "חוטא" במודע היא א-דוגמטיזם. כפי שתגובת אייל אלמוני כלשהו ציינה, לאורתודוכסים יש הרבה דוֹגמות. אלה דוגמות, שכן בשורה התחתונה הצידוק להן זה משהו בסגנון "התורה/הא-ל אמר/ה", וכל היתר מסביב זה אוסף של התפתלויות כדי להסביר למה גם אם זה לא הגיוני כלל, עדיין ניתן למצוא איגיון כלשהו שיחייב זאת. מדבריי אלה עולה בבירור מדוע יותר נחמד לי בקרב יהודים רפורמים מאשר בקרב אורתודוכסים. לפעמים גם הם דוגמטיים, ויש גם הרבה חילוניים דוגמטיים, אבל לפי דעתי ביהדות האורתודוכסית זה הרבה יותר עקבי ובולט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד"ר יורם חזוני ממכון "שלם" בירושלים כתב פעם: "דוֹגְמָטִיות – היא מצב תודעתי שבו מושגים מעשיים עיקריים נתפשים בבהירות כזאת, עד שנותר רק הסבר אפשרי אחד למציאות. במקרה כזה כל ראיה המצביעה על פירוש חלופי – ומשום כך גם על דרכי פעולה חילופיות – נעלמת כליל מן העין, ובעצם אינה עולה על הדעת. אבל קיים גם מצב מנוגד, מצב של דֵקְדַנְטִיות מחשבתית, שבו מושג מרכזי נתפש בצורה עמומה כל כך, ורופפת כל כך, עד שגם הדוגלים בו אינם יכולים לתפוש אותו עוד בתוך המולת העובדות והמושגים המתחרים אשר מתפרצים אל תודעתם מתוך מרקם המציאות. "מן המפורסמות שהדוֹגְמָטִיסט – תהיה אמונתו או השקפתו אשר תהיה – מסוגל לקיים פעילות ממושכת, עקבית ואף קנאית למען הרעיון שלו – דווקא משום שהוא רואה אותו בבהירות כה רבה; דווקא משום שבתפישתו, הרעיון לעולם אינו מתערער, או משנה את צורתו, או נעלם מן העין. אולם הדֵקְדָנְט, גם כשהוא תומך מושבע באותו הרעיון עצמו, רואה את המושג כה מעורפל, שלעולם לא ברור לו מה כרוך בו, בין אם במחשבה ובין אם בפעולה; לכן הוא מבלבל אותו ומכסה עליו ברעיונות אחרים ללא הרף, ולעולם אינו ער דיו להבחין כאשר הוא שוחק בטעות היבט שולי כזה או אחר שלו, ואף לא כשמצליח בלי משים בהריסת מהותו. מובן מאליו שאין הדקדנט מסוגל לפעול באורח ממושך ועקבי למען רעיונו; הרי המושג שבתודעתו שרוי במצב כזה של התמוססות, עד שכאשר הוא מנסה לפעול על פיו, מסתבר שמחצית מהזמן הוא יורה על כוחותיו שלו".* אשריהם של היהודים האורתודוקסים האמונים על תורת ישראל – דוגמטיסטים, במובן החיובי של המושג. בכך שממשיכים לעשות זאת מתוך הקפדה על הצביון היהודי של עמם, בעזרת שמירת מצוות התורה ולימודה. אלה המהווים למעשה את הרציפות ההיסטורית עם העבר הריאלי של העם העברי, חרף המלעיגים הדקדנטים מעידן הפוסט-מודרניזם. --------- * כתב העת "תכלת", גיליון מס' 6, חורף תשנ"ט-1999, עמ' 100, הוצ' מרכז שלם ירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני מסיק מדבריך שלא רק שאין לך בעיה עם זה שאני מכנה אותך וחשיבתך דוגמטיים, אלא אף מצאת סיבה להתנאות בכך (וכפי שכבר ציינתי, אם יש משהו שדתות וכתות ככלל והיהדות האורתודוכסית כמקרה פרטי חזקים בו, זה למצוא הסברים ותרוצים פתלתלים כדי לתמוך בדברים שבהם היו דבקים גם לולא תירוצים מסוג זה היו מן הנמצא - אין כמו הכחשה ואוטו-סוגסטיה). שנית, אני מוכן לקבל את הגדרתו של ד"ר חזוני לדוגמטיות, מלבד מספר דברים שאינם ברורים לי: א. "מן המפורסמות שהדוֹגְמָטִיסט...מסוגל לקיים פעילות ממושכת, עקבית ואף קנאית למען הרעיון שלו" - האם זאת מפורסמות היסטורית? האם כל רעיון דוגמטי מחייב פעולה בצידו? האם כל אדם שפועל בעקביות למען רעיון מסויים הוא דוגמטיסט? האם מישהו שכל שנה פועל בדבקות למען רעיון אחר הוא לא דוגמטיסט? האם כל רעיון שמייצר דבקות פעולתית הוא רעיון דוגמטי? (זה עתה למשל נתבשרתי שקיבלתי לאחר 23 חודש של דבקות תכנון ויישום, תושבות קבע אוסטרלית - זה הופך אותי לדוגמטי?) ב. עוד פחות ברור לי מדוע העלית את ההבחנה בין דוגמטי לדקדנט, שכביכול היא בסך הכל מתבטאת בבהירות המחשבתית לגבי *רעיון מסויים*, בעוד הרעיון של לא להיות דוגמטי מתבטא או לפחות מנסה להתבטא בלהניח כמה שפחות מקסימות. אני, כמישהו בעל נטיות פילוסופיות, משתדל שוב ושוב להבהיר ולחדד רעיונות (בניגוד ללנכס כאלה), ודבר זה יכול לקרות רק אם מסתכלים בעין ביקורתית, אם מוצאים נקודות חולשה, אם מנסים לברר את גבולותיהם של הרעיונות, חולשותיהם, וכדומה. ביקורת רעיונית, ובחינה של רעיונות והקשרים ביניהם וכל השאר, יכולה להיעשות באופן חלש, מעומעם, רגשי או באופן לוגי, דיסקורסיבי, רציונלי, פילוסופי. אני משייך את הדוגמטיות לקבוצה הראשונה, ורואה בה סוג של דקדנטיות מחשבתית, של חוסר יכולת/מוכנות לביקורת עצמית, ואפילו של "הבה נחיה חיים נוחים על-פי מתכון ולא נחקור בשטויות". ג. לכן, נראה לי שיש אצלך בלבול מושגי, רעיוני (אולי אפילו דקדנטי) לגבי מה ד"ר חזוני טוען ולגבי מה שהדיון ביננו עוסק בו, ואתה משתמש בבלבולך כקרדום לחפור בו. המשפט שלך בסוף, "חרף המלעיגים הדקדנטים מעידן הפוסט-מודרניזם" , שמנסה בכוח וכמו בהרבה תגובות אחרות לשייך הכל לפוסט-מודרניזם, רק מדגיש את הבלבול המושגי הזה. הייתי מוסיף שבתגובתך הראית שדוגמטיות מחשבתית ודבקות בתזה מסויימת בלהט נטול ביקורתיות גוררת בצידה תפיסה חד-צדדית, שגויה, ואף הייתי מסתכן ואומר בלתי-קוהרנטית של כל רעיון "עוין" לה. ומכאן, שדוגמטיות מעל סט רעיוני X, גוררת דקדנטיות מעל סט רעיוני אנטי-X. את ניתוחי זה אני רואה כנופל לא תחת דוגמטיות ולא תחת דקדנטיות אלא תחת פילוסופיה או ביקורת רעיונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |