בתשובה ללודביג, 25/03/04 10:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אוקיי, אני כבר מבין מה מוציא אותך מכליך: חוסר האונים שלך לדברי כאן: תגובה 207226, שלא מצאת לך תירוץ נכון לסתור את טיעוני הסוגרים את מעגל הדיון בינינו על חברי המועדון הרפורמי, שככל הנראה אליו הינך משתייך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשבת פעם על האפשרות שמה שמעצבן אצלך הוא לא מחסור בטיעוני נגד אלא הסגנון שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שישמע, עוד עלול לחשוב שהסגנון שלך הוא טלית שכולה תכלת. איילים? ואפרופו סגנון, חכמי האומות אומרים שהסגנון הוא האדם, ואני סבור שהאדם הוא הסגנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמתקשה בהבנת הנקרא (לפחות עד שלא מצא מה אמרו עליו החכמים והתייעץ ברב או שניים) אכן עלול לחשוב כך. הנה, אחזור על המסר במלים פשוטות: הסגנון שלך מעצבן, והוא גורר תשובות בוטות. לא סרוב להכיר באמת האבסולוטית, לא שיטחיות ועמרציות, ובעיקר לא מחסור בטיעוני נגד. גם אתה, מר פז, לא המצאת את הגלגל ואת הבלה-בלה המסיונרי שלך שמענו לא פעם ולא פעמיים, כך שהשוק שנגרם לנו הוא בעוצמה קצת פחותה ממה שאתה חושב. הפער העצום בין רדידות טיעוניך לבין האסרטיביות המעושה בה אתה מבטא אותם הוא מקור העצבים. הסגנון שלי, כדבריך, אינו טלית שכולה תכלת (איך סגנון יכול להיות טלית, להרשב"ע פתרונים), אלא שאני לא לא מתלונן ששופכים את דמי השכם והערב, ובטח שאיני מתיימר לחשוב שמי שאינו אוהב אותי מכסה בכך על מחסור בטיעוני נגד. האגו שלי לא מספיק נפוח בשביל זה. אני מקווה בשבילך, קוזאק נגזל שכמותך, שהאדם אינו הסגנון, אחרת אפשר להסיק מ תגובה 198501 שאחרי כל שיחה איתך צריך להוריד את המים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא היתה לי ועדיין ישנה תשובה ארוכה לדבריך בתגובה זו; שום חוסר אונים ושום בטיח - קשה לתפוס אותי "חסר אונים" פילוסופית, אף כי אפשרי. כדי לעשות זאת צריך לשכנע אותי פילוסופית, וביום שזה יקרה ביננו, אחזור בי מכל דבריי ומאמריי הרעים על תורתו של פארפיט. אבל לפני שאשב ואענה תשובה ארוכה ורצינית על תגובה 207226 אני צריך התחייבות ממך שלא תימנע מהדיון כי "יימאס" לך ממנו, כמו שכבר קרה פעם אחת בעבר. לפעמים אני סתם כותב כדי לשמוע את עצמי, אבל לרוב אני כותב כי אני מעוניין בדיון עם הצד שכנגד. הכדור במגרשך. נ"ב: אם בביטוי "חברי המועדון הרפורמי" אתה מנסה לטעון כי אני יהודי רפורמי, אז צר לי לאכזבך - אני אגנוסטי, ולכן אפילו הם לא ממש יקבלו אותי אל שורותיהם, אף כי כבר יצא לי לאכול ארוחות שבת גם עם רבנים רפורמים אמריקאים וגם עם אוסטרלים (מה שצריך לשמח אותך, שכן אתם האורתודוכסים כלל לא הצלחתם לקרבני כפסיק לדת היהודית, אלא רק אלה שאינך מחשיב כלל כדת עלה בידם מעט זה; אולי כדאי לכם להעסיק כמה רפורמים בשורותיכם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה מר פז, אני עדיין מחכה (לא נכתב ביום חול). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר לודביג היקר מפז, בעקבות ההכנות הרבות לקראת חג הפסח הממשמש ובא בחלונינו, אבקש לקרוא את תגובתך על שלי תגובה 207226, הגם שאת תגובתי עליה אבקש לדחות לאחר חג הפסח. עמך הסליחה, אני עמוס בהכנות לקראת החג גם בבית (לרעייתי) וגם מחוץ לבית (פרנסה וכו'). תגיב את אשר על ליבך, ואשתדל להמשיך בדיון אחרי החג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום מר פז היקר מלודביג, בעיקר רציתי להתייחס לטענה הפוזיטיבית שבתגובה 207226 ההיא, שאמרה: "העניין הוא ש"זרם" חייב ליצור תיזה. לא יתכן שזרם יהיה בנוי כולו על אנטי-תיזה. כל אותם גווני יהדות לגיטימיים יצרו תיזות של עבודת השם הייחודית לכל אחת מהן. יש את צורת עבודת השם שתנועת החסידות הדגישה, ויש את עבודת השם על המידות שתנועת המוסר של ר' ישראל מסלנטר הבליטה, ויש את עבודת האלוקים שהגאון מווילנה הדגיש וכן הלאה", וכן, "אין בהם איפוא כל חדש, ואינם ראויים להיקרא "זרם"." זה נראה כאילו אתה טוען שני טיעונים שונים ומשלימים כדי להסביר את טענותיך כנגד התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות: א. אין להם בסיס תיאורטי פרשני ממנו נגזרות החלטותיהם. ב. כל דתם היא בבחינת אפודה מטולאת הנוצרת על-ידי פרימה וסריגה של רעיונות שגנובים מדתות שכן מבוססות תיאורטית. לפני כשעתיים התברר לי מאישתי שהוזמנו לסדר פסח אצל משפחה רפורמית (המורה שהזמינה את אשתי הזדעזעה לשמוע שכלל לא התכוונו לחגוג את הפסח, ומייד הזמינה את אשתי בחיבוק חם אל בית משפחתה), כך שתהיה לי הזדמנות להציג לשור עצמו את תהיותיך מבלי לפרשן כטוב על רוחי. לכן, אם אני לא מדייק בהצגת עמדותיך, או אם אתה רוצה להוסיף/לחדד נקודה כלשהי, זה הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבקש שתשאל את המורה הרפורמית בשולחן ליל הסדר את השאלות הבאות (לאו דווקא לפי הסדר הבא): 1. מהי "עבודת האלוקים" הרפורמית, פרט לביטולי מצוות מהתורה ומדברי חכמים? 2. האם היא לא רואה כל חפיפה בינם לבין הנוצרים, שכן גם לאלה האחרונים אין מצוות עשה רק לא-תעשה? וכמה קל לקיים מצוות לא מחייבות עשייה בפועל, אלא הן בבחינת "שב ואל תעשה". 3. מדוע יש מספר ניכר ובולט של רבאים רפורמיים המשיאים זוגות מעורבים (יהודי עם גוייה) בכנסייה הנוצרית המקומית לצידו של כומר הנושא צלב, האם אין להם כבוד מינימלי לזכרם של מיליוני יהודים שנטבחו ושהושמדו תחת חרבה השלופה של הנצרות, שלא לדבר על נישואי תערובת שבדבר? 4. מהו אחוז הרבאים הרפורמיים שכן מאמינים בכנות בקיומו של א-ל מונותאיסטי (א-ל אחד)? 5. מהו יחסם לספר הפסקים המחייב כל יהודי והמונומנטלי בעולמה של היהדות: "שולחן ערוך" מאת רבי יוסף קארו? 6. מהו באמת הבסיס התיאורטי-פרשני ממנו נגזרים החלטותיהם על מה להמשיך לשמור (לא-תרצח ולא תגנוב, כמובן יותר קל אם אתה בעל מעמד סוציאו-אקונומי מסוים בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות) ואת מה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה? 7. האם יש איזשהו ספר הלכות המחייב אותם? האם יש תפיסה אידיאולוגית רפורמית, לא שתכה את היהדות המסורתית, לא שתחלוק עליה, אלא שתראה את הדרך הרפורמית. האם דת שאומרת הבה ונתפרק מערכי העבר היהודי (החל מ"ברלין היא ירושלים שלנו" וכו') עומדת שוות ערך ליהדות המסורתית-ההיסטורית? 8. במילים אחרות, מהי התיזה של הרפורמה? האם מייסדיה, אברהם גייגר ומשה מנדלסון ותלמידיהם, יצרו בכלל *תיזה* חדשה ביהדות? האם אינה בנויה רק על *אנטי-תיזה* הבאה לידי ביטוי בפסילת מצוות התורה בטוענה שאינם אקטואלים עוד לעידן המודרני או לעידן הפוסט-? ויש כמובן, אינסוף של שאלות נוקבות, המוציאות את החתול מהשק. אבל, זממנו תם להיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להעלות את השאלות היותר ענייניות ופחות פרובוקטיביות. תשובה תבוא לאחר הסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, סליחה, שכחתי שהדיבוק הסרקסטי כבר יצא בחוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי את שאלותיך בזמן שהנשאלת הסיעה אותי אל ביתי מהסדר שהיה בביתה, ולמרות השאלות לא זרקה אותי מהרכב, אך לדאבוני היא כנראה לא הבן-אדם המתאים לשאול (וגם הסדר אותו עצרנו על-מנת לאכול מנה ראשונה, המשכנו בקריאה ואז אכלנו את המנה העיקרית, מייצג את גישתה החופשית משהו (שלי אישית אין כמובן בעיה איתה)). כדי לענות לך עליי אם כן לשאול רב (או רבאית) רפורמי (ת), וזה ייאלץ לחכות עד אשר אוזמן לאיזה "שבת שמוז". ברור שאישית אין לי מספיק ידע בתולדות הדת היהודית וגלגוליה כדי לייצג את הרפורמים, כך שתוכל "למכור" לי כל דבר, נכון כשגוי. מבחינתי כולכם מאמינים בשטויות, אבל לפחות אצלם זה יותר נחמד, וחורה לי הדוגמטיות "הנאצלת" שלך, אבל כמו שאמרתי, עד שלא אשוחח עם רב רפורמי, או באמת אתחיל לעשות מחקר בנושא, אין כל טעם להמשיך דיון כזה. (אני בטוח לעומת זאת שלו היית פחות פרובוקטיבי בפעמים שדיברת עם רפורמים, היית יכול בעצמך לברר האם יש תיזה בבסיס אמונתם). נ"ב: היא אמרה בתגובה לשאלתך על אמונה באל (או א-ל) שהם כולם מאמינים ב- idols, אבל כיוון שאתה תבין את זה כפשוטו, אוסיף את הדרש - היא אמרה זאת בציניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שגם כאשר התנהגתי פחות פרובוקטיבי עם הרבאייס הרפורמיים והקונסרבטיביים - לא נמצאה תיזה באמתחתם. בעצם, כן נמצאה כזאת, רק שהיא הוגדרה כפלורליזם. ובאמת בשביל הפלורליזם, אני כלל לא צריך את אמונתם. הפלורליזם קיים במערב בלעדיהם וכל הרוצה יבוא ויטלהו משם, כלומר, יחיה בתוכו. לא הבנתי מהי "הדוגמטיות הנאצלת" שלי? איפה היא באה לידי ביטוי, אם אכן היא חיה ובועטת? אין זו הפעם הראשונה שאתה מספר שנחמד לך אצלהם, וזה טוב שנחמד לך, אבל בשביל להחליט ש*לא-נחמד* לך אצל האורתודוקסים - אתה צריך לבקר גם אצלהם. כך מחייב ההיגיון הבריא: אתה לא יכול לומר, למשל, שלשחק גולף עם הכושים זה סבבה של חיים לעומת לשחק עם הלבנים, בשעה שלא שיחקת עם הלבנים בכלל. אם תרצה, ורק אם תרצה אולי בשביל הספורט, תסדר לך ביקור אצל משפחה אורתודוקסית תיפוסית באיזור מגוריך ואז תחליט אצל מי נחמד לך יותר, ומי בדיוק מאמין באילו "שטויות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנערותי שהיתי מספר חודשים אצל קרובים אורתודוכסים, ובבגרותי ניהלתי בתקופות מסויימות קשרים הדוקים עם רפורמים, והרי: אצל הרפורמים יותר נחמד. לא בגלל שהאותודוכסים הם *אנשים* פחות נחמדים, חלילה. הם נחמדים באותה מידה, אך הצורך היומיומי בהקפדה על עשרות פרטים שאין להם שום רלוונטיות לשום דבר, הוא ההופך את החיים בקרבם לבלתי נוחים ולפעמים לבלתי אפשריים. ומעולם לא השתכנעתי בחשיבותם הערכית של כל אותם פרטי מצוות, וככל שהרבו לפלפל בם - השתכנעתי כי הפלפול הוא יפה לתאי המוח, אולי - אך עדיין אין בו כדי לשכנע (ולעניין תאי המוח - שעשועי הגיון ומתמטיקה קולעים יותר למטרה!). האורתודוכסים הנוהגים להזמין חילונים שכמוני (כן, בסופו של דבר) לסופשבוע, מסתמכים על כך שקול זמירות השבת, הנרות הדולקים והמטעמים המסורתיים יכבשו את הלבבות. וזה נכון, והלבבות אכן נכבשים, לעיתים, במשך ביקור אחד, שניים, שלושה. כאשר מכירים *מקרוב*, כפי שאני הכרתי - לומדים כי באותן משפחות קיימות אותן בעיות, אותם סיבוכים ואותם סכסוכים כבמשפחות אחרות, והנעמת שירי השבעס אין בה כדי למחוק את כל אלה. לעיתים, הבעיות הרגילות הקיימות במשפחות רגילות, חילוניות, אף *מוחמרות* עקב הצורך להישמע למצוות הדת ולמצוות הרב בניגוד לשיקול הדעת, וגם בזאת, לצערי, נתקלתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד זה עניין של טעם. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא הבנתי מהי "הדוגמטיות הנאצלת" שלי?" שמתי רק את "הנאצלת" בתוך גרשיים, ר"ל, אתה דוגמטי, ומציג זאת בתור נאצלות, אף כי אין כל נאצלות כזו בדוגמטיות שלך. "איפה היא באה לידי ביטוי, אם אכן היא חיה ובועטת?" איפה לא? "אין זו הפעם הראשונה שאתה מספר שנחמד לך אצלהם, וזה טוב שנחמד לך, אבל בשביל להחליט ש*לא-נחמד* לך אצל האורתודוקסים - אתה צריך לבקר גם אצלהם" אמרתי פה פעם באחת התגובות שהדוגמטיות היחידה בה אני "חוטא" במודע היא א-דוגמטיזם. כפי שתגובת אייל אלמוני כלשהו ציינה, לאורתודוכסים יש הרבה דוֹגמות. אלה דוגמות, שכן בשורה התחתונה הצידוק להן זה משהו בסגנון "התורה/הא-ל אמר/ה", וכל היתר מסביב זה אוסף של התפתלויות כדי להסביר למה גם אם זה לא הגיוני כלל, עדיין ניתן למצוא איגיון כלשהו שיחייב זאת. מדבריי אלה עולה בבירור מדוע יותר נחמד לי בקרב יהודים רפורמים מאשר בקרב אורתודוכסים. לפעמים גם הם דוגמטיים, ויש גם הרבה חילוניים דוגמטיים, אבל לפי דעתי ביהדות האורתודוכסית זה הרבה יותר עקבי ובולט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד"ר יורם חזוני ממכון "שלם" בירושלים כתב פעם: "דוֹגְמָטִיות – היא מצב תודעתי שבו מושגים מעשיים עיקריים נתפשים בבהירות כזאת, עד שנותר רק הסבר אפשרי אחד למציאות. במקרה כזה כל ראיה המצביעה על פירוש חלופי – ומשום כך גם על דרכי פעולה חילופיות – נעלמת כליל מן העין, ובעצם אינה עולה על הדעת. אבל קיים גם מצב מנוגד, מצב של דֵקְדַנְטִיות מחשבתית, שבו מושג מרכזי נתפש בצורה עמומה כל כך, ורופפת כל כך, עד שגם הדוגלים בו אינם יכולים לתפוש אותו עוד בתוך המולת העובדות והמושגים המתחרים אשר מתפרצים אל תודעתם מתוך מרקם המציאות. "מן המפורסמות שהדוֹגְמָטִיסט – תהיה אמונתו או השקפתו אשר תהיה – מסוגל לקיים פעילות ממושכת, עקבית ואף קנאית למען הרעיון שלו – דווקא משום שהוא רואה אותו בבהירות כה רבה; דווקא משום שבתפישתו, הרעיון לעולם אינו מתערער, או משנה את צורתו, או נעלם מן העין. אולם הדֵקְדָנְט, גם כשהוא תומך מושבע באותו הרעיון עצמו, רואה את המושג כה מעורפל, שלעולם לא ברור לו מה כרוך בו, בין אם במחשבה ובין אם בפעולה; לכן הוא מבלבל אותו ומכסה עליו ברעיונות אחרים ללא הרף, ולעולם אינו ער דיו להבחין כאשר הוא שוחק בטעות היבט שולי כזה או אחר שלו, ואף לא כשמצליח בלי משים בהריסת מהותו. מובן מאליו שאין הדקדנט מסוגל לפעול באורח ממושך ועקבי למען רעיונו; הרי המושג שבתודעתו שרוי במצב כזה של התמוססות, עד שכאשר הוא מנסה לפעול על פיו, מסתבר שמחצית מהזמן הוא יורה על כוחותיו שלו".* אשריהם של היהודים האורתודוקסים האמונים על תורת ישראל – דוגמטיסטים, במובן החיובי של המושג. בכך שממשיכים לעשות זאת מתוך הקפדה על הצביון היהודי של עמם, בעזרת שמירת מצוות התורה ולימודה. אלה המהווים למעשה את הרציפות ההיסטורית עם העבר הריאלי של העם העברי, חרף המלעיגים הדקדנטים מעידן הפוסט-מודרניזם. --------- * כתב העת "תכלת", גיליון מס' 6, חורף תשנ"ט-1999, עמ' 100, הוצ' מרכז שלם ירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני מסיק מדבריך שלא רק שאין לך בעיה עם זה שאני מכנה אותך וחשיבתך דוגמטיים, אלא אף מצאת סיבה להתנאות בכך (וכפי שכבר ציינתי, אם יש משהו שדתות וכתות ככלל והיהדות האורתודוכסית כמקרה פרטי חזקים בו, זה למצוא הסברים ותרוצים פתלתלים כדי לתמוך בדברים שבהם היו דבקים גם לולא תירוצים מסוג זה היו מן הנמצא - אין כמו הכחשה ואוטו-סוגסטיה). שנית, אני מוכן לקבל את הגדרתו של ד"ר חזוני לדוגמטיות, מלבד מספר דברים שאינם ברורים לי: א. "מן המפורסמות שהדוֹגְמָטִיסט...מסוגל לקיים פעילות ממושכת, עקבית ואף קנאית למען הרעיון שלו" - האם זאת מפורסמות היסטורית? האם כל רעיון דוגמטי מחייב פעולה בצידו? האם כל אדם שפועל בעקביות למען רעיון מסויים הוא דוגמטיסט? האם מישהו שכל שנה פועל בדבקות למען רעיון אחר הוא לא דוגמטיסט? האם כל רעיון שמייצר דבקות פעולתית הוא רעיון דוגמטי? (זה עתה למשל נתבשרתי שקיבלתי לאחר 23 חודש של דבקות תכנון ויישום, תושבות קבע אוסטרלית - זה הופך אותי לדוגמטי?) ב. עוד פחות ברור לי מדוע העלית את ההבחנה בין דוגמטי לדקדנט, שכביכול היא בסך הכל מתבטאת בבהירות המחשבתית לגבי *רעיון מסויים*, בעוד הרעיון של לא להיות דוגמטי מתבטא או לפחות מנסה להתבטא בלהניח כמה שפחות מקסימות. אני, כמישהו בעל נטיות פילוסופיות, משתדל שוב ושוב להבהיר ולחדד רעיונות (בניגוד ללנכס כאלה), ודבר זה יכול לקרות רק אם מסתכלים בעין ביקורתית, אם מוצאים נקודות חולשה, אם מנסים לברר את גבולותיהם של הרעיונות, חולשותיהם, וכדומה. ביקורת רעיונית, ובחינה של רעיונות והקשרים ביניהם וכל השאר, יכולה להיעשות באופן חלש, מעומעם, רגשי או באופן לוגי, דיסקורסיבי, רציונלי, פילוסופי. אני משייך את הדוגמטיות לקבוצה הראשונה, ורואה בה סוג של דקדנטיות מחשבתית, של חוסר יכולת/מוכנות לביקורת עצמית, ואפילו של "הבה נחיה חיים נוחים על-פי מתכון ולא נחקור בשטויות". ג. לכן, נראה לי שיש אצלך בלבול מושגי, רעיוני (אולי אפילו דקדנטי) לגבי מה ד"ר חזוני טוען ולגבי מה שהדיון ביננו עוסק בו, ואתה משתמש בבלבולך כקרדום לחפור בו. המשפט שלך בסוף, "חרף המלעיגים הדקדנטים מעידן הפוסט-מודרניזם" , שמנסה בכוח וכמו בהרבה תגובות אחרות לשייך הכל לפוסט-מודרניזם, רק מדגיש את הבלבול המושגי הזה. הייתי מוסיף שבתגובתך הראית שדוגמטיות מחשבתית ודבקות בתזה מסויימת בלהט נטול ביקורתיות גוררת בצידה תפיסה חד-צדדית, שגויה, ואף הייתי מסתכן ואומר בלתי-קוהרנטית של כל רעיון "עוין" לה. ומכאן, שדוגמטיות מעל סט רעיוני X, גוררת דקדנטיות מעל סט רעיוני אנטי-X. את ניתוחי זה אני רואה כנופל לא תחת דוגמטיות ולא תחת דקדנטיות אלא תחת פילוסופיה או ביקורת רעיונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |