בתשובה לד''ר בר ביצוע, 18/02/04 22:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אינני תוקף את דבריו של מילטון פרידמן (אשר בחלקם הינם נכונים) בשל היותו "נאו-ליברל", אלא מסביר בפשטות ופחות או יותר די באופן ישיר היכן לדעתי הכשלים התאורטיים בהסברים שלו, אשר גם אתה מציג באופן די דומה. אני מראה היכן לדעתי נופלת התאוריה - מדוע היא איננה מתארת נאמנה את המציאות. ספציפית, אני חוזר על טענתי, ההסבר של פרידמן באשר להיותו של השוק החופשי המייצג הנאמן של סך רצונותיהם וצרכיהם של בני האדם ובאשר ליכולתו האופטימלית להביא לידי ביטוי באופן יעיל את הרצונות והצרכים הללו, עד כמה שאני מבין, הינו שגוי. מכאן גם ההתערבות איננה בהכרח "מעוותת" את המידע ופוגעת ביעילות, אלא יכולה לתקן מידע שהיה מעוות מלכתחילה, ולהגביר את סך היעילות והרווחה הכולל. אם אתה מעוניין לענות בשם פרידמן ולהגן על טענתו במישור התאורטי, אתה מוזמן. הטענות המתבססות על המצב דה-פאקטו ובעיקר על "ההיסטוריה מוכיחה שהשוק החופשי וחוסר ההתערבות של ממשלות משפרים את מצבם של בני האדם באשר הם. לכל הפחות, השינוי הוא איטי מידי משום שההפתחות לשוק החופשי מצומצמת מדי" אינן מוכחות כלל, ובוודאי שאינן נובעות מהמצב בעולם כיום. במדינה העשירה ביותר - ארה"ב, וויכוחים עזים ניטשים באשר למדיניות הזו. המעמד הבינוני בארה"ב הולך ונשחק, וחוסר השוויון חזר זה מכבר לרמות של 1920 לפני השפל הגדול (פול קרוגמן, פרופרסור לכלכלה מפרינסטון, פרסם מאמר ראשי ממצה בניו-יורק טיימס לפני כשנה וחצי, "The end of middle-class america", ניתן למצוא אותו כאן 1). המדינות המדורגות במקומות הגבוהים ביותר לפי מדד ההתפתחות של האו"ם הינן דווקא מדינות בעלות מדיניות רווחה מתקדמת אשר מרסנת את "היד הנעלמה" של השוק, כמו שבדיה או נורווגיה. ארה"ב במקום שישי, בעיקר בזכות התמ"ג. הונג קונג המשמשת את פרידמן כדגם המושלם לכלכלת שוק נמצאת אחרי ישראל, אשר עד לפני מספר שנים עוד היתה בולשביקית עפ"י שר האוצר שלנו. מצבן של רבות ממדינות הפריפריה כלל לא השתפר במהלך שנות התשעים, ואפילו החמיר. כבר דנו בכל עשרות הדוגמאות הללו בעבר באייל (בדיון שהחל בדבריו של שר האוצר על ילדים אם אני זוכר נכון. אפשר לחפש), אבל הנקודה התחתונה היא שמבחינת ליברליזם של שוק רוב מדינות הפריפריה כבר נמצאות יותר מחמש עשרה שנה במצב "טוב" בהרבה מישראל הבולשביקית. כן, גם מדינות כמו בוליביה, אינדונזיה או מוזמביק. ההסבר על "מחלות באפריקה" מול משחקי SMS לא בא לטעון שדווקא האחד גורם לאחר. הבאתי את זה כדוגמה להוכחת טענתי - השוק, בניגוד משווע להסבריו של פרידמן, איננו מביא באמת לידי ביטוי את צרכיהם ורצונותיהם של בני אדם, אלא את אלו של בני אדם בעלי כוח קניה. ההסבר רלוונטי משום שהוא מראה כיצד חשיבותו של צורך שרובנו נסכים שהוא איננו דוחק במיוחד עולה בהרבה על חשיבותו של צורך חיוני למליונים רבים. מטרת ההסבר כולו למען האמת היתה דווקא להגיב בנושא "הממשלה" והסבריך (שהם כאמור גם הסבריו של פרידמן) מדוע עדיף להקטין ככל הניתן את כוח התערבותה. המשפט לגבי ה"לקח העיקרי של המאה העשרים" כבר נשמע בעבר (ואני מניח שגם הוא דומה לטיעונים של פרידמן), אולם הוא איננו רלוונטי. לשטן פנים רבות, עובדה שהאסכולה הנאו-ליברלית נוטה להתעלם ממנה בפשטנות יתרה. מה שמסוכן ומזיק הוא ריכוז רב מידי של כוח בידיים מועטות, יהיו אלה ידיים של ממשלה, צבא, איגודים מקצועיים או תאגידים בינלאומיים. הנסיון להסביר כי אסור לקבוע שכר מינימום בחוק (דרך אגב, טענת פרידמן כי "שכר מינימום מעודד אבטלה" גם היא רחוקה מלהיות מבוססת) או לממן תוכניות רווחה חברתית תוך השענות על המשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים אכן ראוי לשם "נאו-ליברליזם". זו אסכולה אשר משתמשת ב-רטוריקה- ליברלית על מנת לקדם דברים רחוקים מכך עד מאוד. ומשום שאת המקום האחר איננה מוצא כרגע, אולי תוכל בכל זאת להרחיב כאן. מדוע יש לאזרחים את הזכות להחליט כי ברצונם לכבוש שטח, לצאת למלחמה או לגרש שגריר, ואין להם את הזכות להחליט למשל כי במדינה שלהם מי שמעוניין להעסיק אנשים חייב לשלם להם שכר מינימום, או שהמדינה לא תמכור יותר מ 49% מהבעלות על משאבי הגז הטבעי שבאדמתם לגורם פרטי? מדוע החלטות הנוגעות לבטחון ולגבולות ולאכיפת החוק הן בתחום הכרעתם של האזרחים והחלטות כלכליות יש להפקיע מאחריותם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שתוכל לתפוס את פרידמן או אותי טוען שכלכלה חופשית היא מציאות אוטופית בה באים לידי ביטוי צרכיהם של כל בני האדם על פי סדר עדיפויות "צודק" (מה שבא לידי ביטוי בציפיה שלך שיהיה מנגנון שיאפשר לנתב את הכספים המושקעים בפיתוח SMS לפיתוח תרופות לאיידס). מה שאני טוען הוא שבשביל ה*משתתפים* במשחק, זו הדרך הטובה וה*צודקת* ביותר להביא לידי ביטוי את צרכיהם ורצונותיהם של בני אדם. הדוגמאות של מילטון פרידמן נועדו בעיקר כדי להראות שהמנגנונים של השוק החופשי הם מורכבים מאוד ושהנסיון להכווין אותם "לטובת העם" באמצעות ניהול ריכוזי הם בלתי אפשריים ומהווים פגיעה בתהליך שעובד בצורה *אופטימלית*. הדרך הטובה ביותר לנהל את אספקת העץ לעפרונות איננה פיקוח ממשלתי אלא חופש כלכלי. זאת הטענה של פרידמן. ה"כשל" שמצאת בתיאוריה איננו ממשי. את רווחתם תושבי המדינות בהם הונהגה כלכלה חופשית יחסית היא קידמה בצורה ניכרת (וזו הטענה של פרידמן). את רווחתם של מדינות אחרות (בעיקר כאשר הן שרויות בתקופת האבן) היא קידמה הרבה פחות (ועדיין קידמה, הרפואה המערבית, למשל, הצילה הרבה מאוד אנשים גם באפריקה). הטענה היחידה שתוכל אולי לטעון היא שכלכלה חופשית איננה מתאימה מאיזושהי סיבה גנטית/תרבותית/מיסטית לארצות מסויימות. אני לא מסכים עם הטענה הזאת ואני משוכנע שהדרך לפתרון בעיותייה של אפריקה היא על ידי אימוץ (ולא כפיה) של הרעיונות האלו. אני לא בטוח שה"מדד ההתפתחות" של האו"ם הוא הסטנדרט שהייתי מאמץ באשר לנתונים שלך אוכל רק להגיד ש: 1. אני מייחס משקל גדול יותר ל"לאן מהגרים" מאשר למדדים מעין אלו (שעשויים לכלול פרמטרים לא ריאליים/רלוונטיים) 2. אינך יכול להתעלם מנתונים אובייקטיביים כמו גודל האוכלוסיה, גודל המדינה, משאבי טבע וכו. שוודיה ונורווגיה יכולות להרשות לעצמם מידה רבה יותר יותר "חוסר יעילות" מאשר אינדונזיה, ישראל או הונג קונג. זה עדיין לא מוכיח שהמדיניות שלהם איננה עוצרת את התפחותם הכלכלית או הופכת אותן למדינות שטוב לחיות בהן. 3. גם שוודיה וגם נורווגיה פונות לכיוון אחר ממדינת הרווחה. לא ברור לי מדוע נוטשים כזה סיפור הצלחה. הצץ ב"מדד החופש הכלכלי" ותגלה ששניהן נמצאות *מעל* ישראל במדדים אלו... אני דוגל ברעיונות של ליברליזם כלכלי, בראש ובראשונה משום שאני מעוניין לחיות כאדם בן חורין ברווחה ואני רואה בשיטה זו השיטה הטובה ביותר לקידום המטרה הזאת. הרימוז שלך, כאילו מדובר ב"רטוריקה" (קרי - אומרים "חירות" אבל מתכוונים ל"עבדות) הוא פרנואידי ודמגוגי. אתה יכול לא להסכים אבל הרטוריקה שלך היא דמוניזציה. כוח כלכלי איננו מקביל לכוח הזרוע, במדינה מתוקנת בה לממשלה יש מונופול על השימוש בכוח, גם אם יש לאדם הרבה מאוד כסף, יכולתו לכפות על האחרים קטנה ללא השימוש בכוח הזרוע. גם מייקרוסופט, עם כל הכסף שיש להם עדיין חייבים לשלם משכורות נאות ביותר לעובדיהם. היכולת של ביל גייטס הרשע לקבוע את השכר היא *אפס*. גם בשוק בו יש למייקרוסופט שליטה חסרת תקדים היא עדיין חייבת להכנע לכוחות השוק ולתגמל את עובדיה בהתאם לכוחות אלו. ולשאלותיך "מדוע יש לאזרחים את הזכות להחליט כי ברצונם לכבוש שטח, לצאת למלחמה או לגרש שגריר, ואין להם את הזכות להחליט למשל כי במדינה שלהם מי שמעוניין להעסיק אנשים חייב לשלם להם שכר מינימום" תפקיד המדינה הוא הגנת החירות של האזרחים שלה. כדי לקיים את זה צריך צבא משטרה ובתי משפט. ומכאן שלממשלה, באמצעות המנדט שניתן לה על ידי האזרחים, מוסמכת להחליט על הפעלת הצבא. מהגנת החירות נגזרת גם הגבלת החירות של תושבי המדינה באותה מידה שמונעת מאחד לפגוע בזכויות האחר. כדי להכתיב שכר מינימום אתה חייב להשתין על הזכות של המעסיק ו*המועסק* לקבוע את תנאי החוזה שלהם. הדבר הזה פסול בדיוק כפי שפסול לדרוש שמי שרוצה לנסוע לחדרה צריך "אישור נסיעה" כדי לעשות כן. "שהמדינה לא תמכור יותר מ49% מהבעלות על משאבי הגז הטבעי שבאדמתם לגורם פרטי?" כדי שהבעלות על משאבי הגז תהיה בידי המדינה צריכה זו להפקיע אותה מיידי האנשים שהחזיקו בה מלכתחילה (לפני הההפרטה הייתה הלאמה). השאלה היא האם המדינה הייתה צריכה להלאים את המשאב מלכתחילה. אני חושב שלא. "מדוע החלטות הנוגעות לבטחון ולגבולות ולאכיפת החוק הן בתחום הכרעתם של האזרחים והחלטות כלכליות יש להפקיע מאחריותם?" סליחה גיל, מי שרוצה להפקיע את ההחלטות הכלכליות מהאזרחים הוא *אתה*. *אתה* הוא זה שרוצה להגיד *לי* מה אני יכול לעשות עם הכסף שלי ומה נכון ולא נכון. ניהול הכלכלה על ידי הממשלה איננו "ניהול על ידי האזרחים". ניהול הכלכלה על ידי הממשלה איננו "צודק", זהו הלקח של המאה העשרים. השחיתות והטרור של הפשיסטים והקומוניסטים איננה עניין של "ביצוע לקוי" הם אינהרנטיים. העובדה שאדם קרוי "שר" ולא "בעל הון" לא הופכת אותו לצודק או הגון יותר בהחלטות שלו לגביך. ההבדל הוא שבעוד שבעל ההון איננו יכול להפעיל עליך כוח כפיה ואיננו יכול להכניס אותך למחנה ריכוז בעוד שה"שר" כן יכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל מראש אם לא אענה על הכל. הדיון הזה כבר נערך פעם בצורה זו או אחרת (ההפניות חסרות הרלוונטיות לטעמי ל"מדד החופש הכלכלי" נשמעות מוכרות למדי), וחבל לחזור על אותם הדברים בדיוק. אני אנסה להתמקד בנושאים בהם יש לדעתי משהו חדש לומר. את ההסברים של פרידמן אני מכיר. ספריו מונחים אצלי על המדף. הסברתי מדוע לדעתי טיעוניו שגויים מבחינה תאורטית, ותשובה כגון "אבל במציאות הקפיטליזם ניצח את הקומוניזם" (וזו בעצם מהותה של הטענה "זו השיטה הטובה ביותר שאנו מכירים, ההתקדמות תמיד חיובית גם אם לפעמים לא מספיקה" וכולי) לא נראית לי רלוונטית. טיעונים פרקטיים אשר מתבססים על "הוכחות" מהמציאות הכלכלית בת זמננו הם עניין בעייתי ביותר. בדיוק כפי שאפילו לשפל הכלכלי הגדול לא ניתן למצוא סיבה מוסכמת (ההסבר של פרידמן נשמע לי אישית קלוש במיוחד. למען האמת הוא מסתכם פחות או יותר בכך שמרגע שכבר פרץ המשבר, הרשות הממשלתית הקרויה "פדרל רזרב" לא התערבה מספיק על מנת לתקן את המצב. ממילא הוא מסביר רק מדוע החריף המשבר המוניטרי, ולא מה הן הסיבות לשפל מלכתחילה), כך יקשה על שני מתדיינים באייל להגיע להסכמה באשר לתופעה כלכית מורכבת. אחד יציג את המדד הזה, האחר יפנה לכתבה אחרת. האחד יטען שארגנטינה מוכיחה ככה, והאחר יסביר שבעצם מדיניות המיסוי שם מוכיחה את ההפך. כל פרט נוסף יכול להפוך את התמונה לחלוטין, וממילא אוסף הפרטים שניתן למצוא בחיפוש קצר באינטרנט איננו מוגבל. נראה לי מספיק לציין את העובדה שהאסכולה הנאו-ליברלית איננה "מוכחת", "מדעית", "הטובה ביותר הקיימת", או כל דבר ממין זה. לכל הפחות ניתן לטעון שהיא שנויה במחלוקת. לכן, הייתי מעוניין לשמור את הדיון ברמה התאורטית של הטיעונים, ללא "הוכחות" פרטניות כגון "אבל בצפון הודו בשנת 1976 ניסו את מדיניות נתניהו והיא הביאה לתוצאות מעולות". כל צורת דיון אחרת הופכת לאוסף דוגמאות חסר כל הקשר שלא ניתן ללמוד ממנו יותר מדי (שהרי אף אחד כאן באייל הוא לא באמת מומחה לכלכלת צפון אירלנד בשנות השבעים). אני חוזר אם כך. הכשל בטיעוניו של פרידמן הוא ממשי ביותר. השוק דואג לאזן את צרכיהם ורצונותיהם של אנשים בעלי כוח קניה. זה לא חופף את רצונותיהם וצרכיהם של אנשים בכלל, ובמדינות רבות חוסר החפיפה מגיע לרמה גבוהה ביותר, ואף נוטה להחמיר עם הזמן. בשל כך, הטיעון כי אם רק נעזוב את השוק לעצמו הוא יביא למקסימום יעילות ורווחה ל"כולם" הוא שגוי. באשר לרטוריקה, אני מתכוון למשל למקרים מסוג המסמך אשר פורסם ב'אקונומיסט' לפני מספר שנים. מדובר על מזכר פנימי של הבנק העולמי (מעוז הכלכלה הליברלית וזכויות הקניין) המסביר מדוע מנקודת ראות כלכלית יש לייצא זיהום סביבתי למדינות בהן השכר נמוך יותר, משום שכך היעילות והפריון נפגעים פחות. כאשר אני מדבר על "רטוריקה ליברלית" אשר מקדמת בעצם מעשי נבלה, זו כוונתי. בוודאי שכוח כלכלי איננו "מקביל" לכוח הזרוע. למען האמת גם כוח הכפיה איננו "מקביל" לכוח הזרוע. כוח הזרוע הוא בסך הכל מה שנכנס לפעולה כאשר כוח הכפיה נכשל. האמת הדי פשוטה היא שכוח כלכלי מספק במציאות של ימינו די והותר כוח כפיה. אם אתה מסוגל למנוע אוכל מאדם, אתה לא חייב לאיים עליו ברובים. אם אתה מסוגל לגרום למפולת בשער מטבע אשר תחריב את חייהם של אנשים רבים, יש לך כוח כפיה. אם אתה יכול לשלם לאדם או לקבוצת אנשים הרבה כסף, יש לך לפתע כוח שיכנוע, אשר יכול לקנות בתורו גם כוח כפיה. אז נכון, כוח הכפיה של תאגיד 'וולמארט' אשר אוסר על עובדיו להתאגד ומונע מהם אפילו לדבר אחד עם השני במהלך העבודה יותר מדי איננו גדול כמו כוח הכפיה שהיה לסטאלין או להיטלר על אזרח במדינותיהם הפאשיסטיות. הוא אפילו לא מתקרב. אבל מה בכך? אני אינני טוען שהפתרון לכוח הכפייה המוגזם של תאגיד וולמארט הוא שלטון פאשיסטי, אלא התערבות פעילה של האזרחים בתנאי העסקה באמצעות פעולה פוליטית. שכר איננו נקבע על פי "היצע וביקוש" כמו משוואה דיפרנציאלית או מערכת שמגיעה לשיווי משקל. פול קרוגמן למשל, במאמר שכבר הפניתי אותך אליו לפני שתי הודעות, מסביר מדוע העלייה המדהימה בשכר המנהלים (CEO) בארה"ב איננה תופעה כלכלית כי אם -חברתית-. זה בקצה העליון של הסקלה, אולם אם תתעקש אני מוכן להסביר מדוע זה נכון גם בצד השני של הסקלה. חלוקת ההכנסות בחברה איננה פונקציה "כלכלית טהורה" (ולמען האמת אין בכלל דבר כזה), אלא חלק ממשטר חברתי-פוליטי כולל. תפקיד המדינה הוא כל מה שהאזרחים חפצים בו. אם האזרחים מחליטים לדרוש אישור ממי שנוסע לחדרה (בדמות רשיון רכב ורשיון נהיגה וטסט ובביטוח ובדיקה רפואית בתוקף), כך יהיה. יש להבדיל בין העקרונות הליברליים האמיתיים - אשר מציבים רף מינימום של זכויות מיעוט אותן הרוב איננו רשאי להפר (במידה ואכן מדובר על מדינה דמוקרטית), לבין זכותם הבסיסית של אזרחים להחליט על מדיניות. ראה לדוגמה: סוגית הנסיגה מהגולן למשל. בשונה מסוגית שטחי יהודה שומרון ועזה בהם מפרה ישראל את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי (קרי, מונעת מחלק עצום של בני האדם המרכיבים אותה שליטה כלשהיא על חייהם), בגולן לא מדובר על מצב שכזה, לפחות לא באותו סדר גודל. נניח שמוסכם על כולנו כי סוריה איננה מהווה איום בטחוני רציני, עדיין עומדות בפני המדינה שתי אפשרויות. להחזיר את הגולן תמורת שלום, או להחזיק בגולן ללא שלום. שתי האפשרויות אינן נוגעות לבטחונה של המדינה, אלא מהוות בחירה בין ערכים. יש שמעדיפים פיוס ושלום וציות לנורמות בינלאומיות (או שניתן להגדיר זאת כתבוסתנות או פחדנות, לא משנה בדיוק כרגע מה עמדתך הספציפית), יש שיעדיפו את גודלה הפיזי של המדינה, את הקשר הנפשי של אנשים לאדמתם במשך שלושים שנה, ואת הלקח שיש ללמד את התוקפן (ושוב, נעזוב כרגע את הדיון בעצם התוקפנות, מפוקפקת או לא). שתי הבחירות האפשריות מגלמות בחירה בין ערכים, לא מתוך "חובת המדינה להגן על אזרחיה". המדינה -היא- אזרחיה. מה עושים? איך מכריעים בסוגיה אשר אין לה קשר ל"בטחונה של מדינת ישראל" או ל"הגנה על חרותם של אזרחי ישראל"? מי מוסמך להחליט? התשובה הליברלית האמיתית, לדידי, ברורה לחלוטין. אזרחי המדינה רשאים להחליט להחזיק בגולן או להחזיר אותו לסוריה כחלק מהיותם הריבון. ההחלטה יכולה לפגוע בחלק מהאזרחים. בראש ובראשונה בתושבי הגולן כמובן. אולם גם באנשים אשר לחמו וראו את חבריהם מקריבים את חייהם על אדמת הטרשים הזו, בשוחרי הפיוס והשלום או בשוחרי אדמת הגולן גופה. אולם כך הדבר בכל הכרעה של אומה. מדוע יכולים אזרחי המדינה לוותר או להחזיק בחבל ארץ בשם ערכים מסוימים אולם לא להכריע על מחיר מינימום ללחם או לשכר עבודה בשם ערכים אחרים - "במדינת ישראל לא יהיה אדם רעב" ו"אדם אשר עובד לא יהיה עני"? דעתך באשר להלאמה והפרטה של משאבים מייצגת נאמנה את השקפתך כמובן, אולם היא שגויה מבסיסה. המצב הטבעי הוא איננו כזה שבו משאבי הגז הטבעי של בוליביה נמצאים בידי אדם זה או אחר. "מצב הטבע", עד כמה שניתן לתת לכזה מצב מובן, הוא כזה שבו הגז באדמת בוליביה שייך לבוליביאנים, ורק לאחר מכן ניתן להפריט אותו, באם הם רוצים בכך. הרעיון שמלכתחילה ובאופן טבעי שייך הגז לאדם זה או אחר או לתאגיד מסוים ורק -לאחר מכן- וכשינוי המצב הטבעי "מלאימים" אותו הבוליביאנים הוא תמצית ההשקפה הנאו-ליברלית, אשר כאמור איננה אלא עיוות של הליברליזם האמיתי. מיותר לציין שבמדינות אשר אינן דמוקרטיות ומעולם לא התקיימה בהן דמוקרטיה ראויה לשמה כל "הפרטה" או וויתור של אומה על משאביה לטובת גורם פרטי הינם מפוקפקים מבחינה מוסרית. החלטות כלכליות אינן נתונות רק בידיו של מי שיש לו כסף, אלא בידי כל אדם במדינה, בדיוק כשם שההחלטות הבטחוניות אינם נתונות בידי אלו שהם מתאגרפים או בעלי רובי סער. כפי שאנשים אינם מביאים לידי ביטוי את מדיניותם הבטחונית כל אחד לעצמו אלא באמצעות פעולה פוליטית, גם החלטות כלכליות אין כל הצדקה להרחיק משדה ההכרעה הפוליטי. כלכלה איננה דבר "נייטרלי". זה אחד הדברים הכי פוליטיים שקיימים, והשפעתה ניכרת גם על אנשים אשר מבחינת השוק החופשי הם שקופים לחלוטין. כשאתה מונע מהם להשפיע על הכלכלה בצורה פוליטית אתה פשוט משאיר את הזירה ל"בריונים" הכלכליים, בדיוק כשם שאם היית מונע מאזרחים להתארגן ולהביא לידי ביטוי את מדיניותם הביטחונית בצורה פוליטית היית משאיר את הזירה פנויה לשרי מלחמה וראשי כנופיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עונג לקרוא אותך. תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למחמאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. והעם דורש מאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה משתמש במספר מונחים שאינם מוגדרים נכונה: אתה טוען: "הכשל בטיעוניו של פרידמן הוא ממשי ביותר. השוק דואג לאזן את צרכיהם ורצונותיהם של אנשים בעלי כוח קניה. זה לא חופף את רצונותיהם וצרכיהם של אנשים בכלל, ובמדינות רבות חוסר החפיפה מגיע לרמה גבוהה ביותר, ואף נוטה להחמיר עם הזמן." ולא מבין ש: לכל אדם יש כוח קנייה. לא מדובר כאן בברירה בינארית בין אנשים ללא כוח קנייה ואנשים עם כוח קנייה אלא בהבדלים בין עוצמות של כוח קנייה. מכאן שהכשל שאתה מאתר בטיעוניו של פרידמן בטל מאליו. אתה טוען: " כוח הכפיה איננו "מקביל" לכוח הזרוע. כוח הזרוע הוא בסך הכל מה שנכנס לפעולה כאשר כוח הכפיה נכשל." ושוב אינך מבין כי: כוח הזרוע הוא *היבט אחר* של כוח הכפייה, לא כוח שונה. אין לכפייה משמעות כאשר אין מאחוריה, ברמה זו או אחרת, איום בפגיעה פיסית. הטיעון הכושל שלך כאן, כמו במקומות אחרים, נובע מכך שאינך מצליח לאתר את כוח הזרוע שמאחרי הכפיה. לוולמארט, לדוגמה, אין כוח כפיה משום שעובדים רשאים שלא לחתום על חוזה ולהפוך מועסקים בחברה ואם אינם שבעי רצון מהכללים שקבעו בעלי החברה הם תמיד יכולים לעזוב. הדוגמאות שאתה נותן להשפעת כוח כלכלי מבוססות על אי הבנה של העובדה שאותו כוח (למשל, לגרום למפולת בשערי המטבע או לכפות עבודה בשכר נמוך מאוד במדינות עולם שלישי) נובע מהיתרי מונופול שניתנו על ידי המדינה (ומכאן, מגובים בכוח הזרוע שלה) או ממניפולציות מפולפלות שבהן הסתבכה המדינה (כמו במשברי שערי מטבע). אתה גורס: "יש להבדיל בין העקרונות הליברליים האמיתיים - אשר מציבים רף מינימום של זכויות מיעוט אותן הרוב איננו רשאי להפר (במידה ואכן מדובר על מדינה דמוקרטית), לבין זכותם הבסיסית של אזרחים להחליט על מדיניות... מדוע יכולים אזרחי המדינה לוותר או להחזיק בחבל ארץ בשם ערכים מסוימים אולם לא להכריע על מחיר מינימום ללחם או לשכר עבודה בשם ערכים אחרים" וכרגיל, לא מבין כי: אין שום קשר בין מה שאתה מכנה "עקרונות ליברליים אמיתיים" לעקרונות ליברליים. לפי הגישה הליברלית נמצא האזרח במצב של התגוננות מפני ידה של המדינה וזכויותיו מוגדרות על דרך השלילה כדברים ש*אסור* למדינה לעשות, לא בדרך החיוב (מה ש*צריך* לעשות). הסיבה הפשוטה ביותר לכך שהעקרון הליברלי מנוסח כך היא שבעקרון המוגדר על דרך השלילה (לדוגמה: איסור על רצח או שוד) אין פגיעה באדם (אלא אם כן אתה סבור שלאדם יש זכות לרצוח או לשדוד). בעקרונות פוזיטיביים, לעומת זאת, הפגיעה ישירה והכרחית, משום שהעקרונות מחייבים לתת משהו וכדי לתת אותו יש לקחת ממישהו. לדוגמה, אתה טוען בזכות ערך כמו "במדינת ישראל לא יהיה אדם רעב", עקרון פוזיטיבי שניסוחו הממשי הוא "במדינת ישראל יש לתת לכל אדם כך וכך ככרות לחם לשנה, כך וכך שקיות חלב לשנה, כך וכך שקיות סוכר...". הנתינה הזו לא באה משום מקום: כדי ליישמה צריך לקחת ממישהו. אתה ממשיך ואומר: "המצב הטבעי הוא איננו כזה שבו משאבי הגז הטבעי של בוליביה נמצאים בידי אדם זה או אחר... [אלא מצב] שבו הגז באדמת בוליביה שייך לבוליביאנים, ורק לאחר מכן ניתן להפריט אותו". וכרגיל, אתה יוצר: מישמש רעיוני. מה משמעות "שייך לבוליביאנים"? המשמעות המעשית היחידה של המושג היא "שייך לממשלה". כמובן שאפשר לטעון כי באופן בלתי-מוסבר וחסר תקדים הממשלה עשויה לחרוג ממנהגה ולפעול בהתאם לרצון רוב העם הבוליביאני, אך בפועל הממשלה היא בעלים כמו כל בעלים אחר ומונעת על ידי רצון לשרת אינטרסים מעמדיים כאלו ואחרים. גרוע מזה, היא גם מחזיקה במונופול על הפעלת כוח הזרוע. שחיתות, גניבה, נפוטיזם, מינויים לא ראויים, הפקעת קרקעות שרירותית, גזל ועיוות קיימים גם בחברות פרטיות, אבל בממשלות הן פשוט דרך חיים. מכאן שהטענה של בעלות כלל בוליביאנית על קרקע ומשאבים היא בלוף, שמאחריו מסתתרת בעלות של קבוצת השליטים במדינה. אני לא יודע אם בבוליביה מצב כזה גרוע ממצב של בעלות פרטית, אך לבטח אינו טוב ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה רושם שלא ממש הבנת את הנקרא: 1. כוח הקנייה - לפי פרידמן, השוק החופשי דואג לאזן את צרכיהם ורצונותיהם של בני האדם בצורה האופטימלית. הטענה שכנגד (זאת שהגבת לה) היא שזה מתבצע רק בהתאם לכח הקניה שלהם. אפס כח קניה או מעט מאוד כח קניה זה סתם התנסחות. 2. כח הכפייה - העיקר היה שיש כח כפייה כלכלי, ושהוא שונה מכח הכפייה הפיזי - לא העניינים הסמנטיים שעסקת בהם. אומנם כח הכפיה של וולמארט כלפי עובדיה הוא פחות מכח כפייה פיזי אבל עדיין קיים כי עבור רבים, התפטרות היא במקרה הטוב אופציה לא נעימה, ובמקרה הרע אסון. 3. ערכים ליברליים - הטענה לא היתה ששכר מינימום הוא חלק מהרף המינימלי של זכויות. להפך, הטענה היתה שזו מדיניות. לא נאמרה שום טענה על אופיים הפוזיטיבי או נגטיבי של אותן זכויות, או על היקפן. 4. בוליביאניזם - עיקר הטענה היתה שזכותו של עם לנהל מדיניות כלכלית באמצעות ממשלה *דמוקרטית*, לא שונה במאום מזכותו לנהל מדיניות בטחון באמצעות הממשלה. ובעלותו של העם (במשטר דמו') על משאבי הטבע לא שונה מבעלותו על שטחי המדינה (נניח הגולן). ושבמדינה *לא דמוקרטית*, שבה הממשלה לא מייצגת את העם, כל בעלות כזו היא מפוקפקת. מתגובתך עולה שלא הבנת זאת, אלא אם כן אתה חושב שלממשלה דמוקרטית אין גם זכות לנהל מדיניות בטחון בגלל איזשהיא שחיתות אינהרנטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אפס כוח קנייה או מעט כוח קנייה אינו שינוי זוטר בניסוח אלא העניין כולו: האיזון ונקודת האיזון *תלויים* במידת כוח הקנייה ונגזרים ממנו. אם יש לך הרבה כוח קנייה, אתה יכול לממש חלק גדול יותר מרצונותיך ואם יש לך פחות כוח קנייה אתה יכול לממש פחות. כל אדם נמצא במקום כלשהו על קשת ואין כאן ברירה בינארית. 2. העניין, כמו בסעיף הקודם, אינו סמאנטי כלל וכלל. כוח כפיה שאינו מגובה ביכולת להפעיל כוח פיסי הוא משהו אחר לגמרי. כאשר יש ברירה כלשהי, המצב שונה מעיקרו בהשוואה למצב בו אין ברירה כלל. העובדה שהתפטרות היא מצב לא נעים לא צריכה לעניין אותנו כאן, משום שהיא אפשרית, מה שאין כן במצב של כפיה ממש. 3. שכר מינימום הוא הגדרת זכות פוזיטיבית ולא נגטיבית. אתה יכול לקרוא לזה "מדיניות" ואתה יכול לקרוא לזה "קישואים" אבל זו עדיין הגדרת זכויות שהיא אנטי-ליברלית ממהותה. 4. איך בדיוק עם "מנהל" מדיניות כלכלית? ומאיפה הוקרץ הרעיון המופרך שעם מנהל או ניהל אי פעם מדיניות בטחונית? אתה יכול להביא דוגמה אחת להתרחשות כזו במהלך ההיסטוריה? כזכור, בהקשר לשטחים, רוב ברור בין תושבי ישראל גורס זה שנים רבות כי כדאי לפנות את רוב ההתנחלויות ועדיין תושבי מעלה-פסיכופטים מערב ממשיכים לרקוד "עוצו עצה ותופר" ולהשתין על כולם בקשת. לעניין עצמו, ניהול מדיניות הבטחון על-ידי מדינה הוא רע, אך במובנים מסוימים רע הכרחי, משום שאין דרך ניהול אחרת. לבד מליבה בסיסית זו, כל שאר הפעולות אינן רע הכרחי ו*יש* דרך ניהול אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נכון, וזה בדיוק היתה ההתנגדות לטיעון של פרידמן כאילו השוק החופשי פועל *רק* לפי הצרכים. 2. נכון. זאת היתה הטענה, שזה משהוא שונה. 3. אני לא קראתי לזה מדיניות. טיעון אינטלגנטי מאוד מה שהבאת שם. 4. אז אתה טוען שלממשלה דמוקרטית אין זכות של ממש לפעול בשם העם? לא כך הבנתי זאת מדבריך, היה עדיף שהיית אומר זאת מפורשות בתגובה הקודמת. אגב: אתה מביא טענות שיש בהן טעם, אבל כרגיל, מתנסח בחוסר טעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הטענה הייתה שהשוק פועל לפי צרכים ורצונות, כאשר הצרכים וגם הרצון לממשם מווסתים (כלומר, מאוזנים) על ידי היכולת לממשם. כך נכנסת יחסיות כח הקנייה לתוך המשוואה. 2. לא הבנתי מה אתה טוען כאן. 3. טענת "הטענה לא הייתה ששכר מינימום הוא חלק מהרף המינימלי של זכויות. להפך, הטענה היתה שזו מדיניות" – אז מדיניות או לא מדיניות? 4. אני טוען שממשלה, בפועל, אינה פועלת בשם העם אלא לתועלת עצמה, מה שמבטל את הטיעון שלפיו יש מצבים מנוגדים של "בעלות פרטית" ו"בעלות העם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 - תקרא טוב מה (לפי גיל) היא הטענה של פרידמן, מה הטענה הנגדית של גיל ואז תבין מדוע הטענה שלך שמנסה לסתור אותה אינה סותרת כלל וכלל. 2 - אני טוען שלא הבנת את מה שגיל כתב. הוא כלל לא טען שכח הכפיה הכלכלי שקול בצורה כלשהיא לכח הזרוע. 3 - גיל כתב בפירוש שזה מדיניות.... 4 - שוב פעם, זה כלל לא רלבנטי לטענה המרכזית של גיל שאמר שאין הבדל בין מדיניות כלכלית למדיניות בטחונית בהקשר של זכות המדינה הדמוקרטית לפעול כמייצגת את העם. התייחסות הוגנת תהיה לשאלה למה מדיניות בטחונית כן, ומדיניות כלכלית לא, אבל בטח לא ההתייחסות בתגובה 199340. לסיכום, אתה פשוט מוחה נגד טענות שגיל לדרמן כלל לא טען אותן (או לכל הפחות היו החלק התפל בדבריו). לא ברור לי איך יכול להיות ויכוח על הבנת הנקרא, הרי לא טענתי שום טענה קונקרטית חוץ מדברים שכתב גיל. אני מציע שתקרא שוב באיטיות את תגובה 199179 *וגם את* הפתיל הקודם לה, ואז תבין למה תגובה 199340 שלך אינה עונה לעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קראתי טוב ואני עומד בדעתי. אלא שלדעתי יש להביא את פרידמן ישירות ולא את פרשנותו של גיל לעניין. 2. אוקי. טענת. אתה טועה לדעתי. 3. מ.ש.ל. 4. לטעמי, עניתי לנקודות הרעיוניות העיקריות. נ.ב. טפל, לא תפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר טרחו אחרים (אשר מן הסתם לא היו נתונים תחת מתקפת פונקטורים הרסנית בימים האחרונים) להסביר בשמי ובאופן נכון למדי לדעתי, אבל אני אחזור על דבריהם בקצרה: אל אסכולת ה"שווקים החופשיים" אפשר להתייחס מבחינה מוסרית או מעשית. האם חלוקת ההכנסות והכוח הפוליטי אשר מייצר השוק הינה נכונה וצודקת, והאם היא "יעילה". פעמים רבות תשובות אלו אינן נפרדות לחלוטין, שהרי דעתם של בני האדם לגבי מה נחשב כ"יעיל" משתנה עם גישתם המוסרית. בעבר תהליך ייצור אשר היה גורם להרג עבדים שחורים או אינדיאנים היה יכול להחשב כ"יעיל" משום שלחייו של עבד רגיל לא ניתנה משמעות רבה. כיום מעטים מחזיקים בדעה דומה. פרידמן מתייחס לשני האספקטים הללו של השוק בדבריו. ספציפית, כאשר הוא מדבר על המידע אשר מעבירים המחירים, הוא מסביר לא מדוע המידע הזה הוא "מוסרי", אלא מדוע התהליך הזה הינו -יעיל-. סיפור העיפרון הקלאסי שלו מדגים זאת באופן מעולה. הרי מה מסביר לנו פרידמן? הוא מתאר כיצד אלפי אנשים שונים אשר מעולם לא הכירו אחד את השני והינם מתגוררים בחלקים שונים לגמרי של כדור הארץ מסוגלים לשתף פעולה יחדיו ולהביא לידי יצירתו של דבר מה מועיל וחיוני - עיפרון. אף אדם אחד לא יודע לייצר עיפרון פשוט, אולם השוק מסוגל לתאם את עבודתם של אלפי אנשים על מנת לעשות כן. היעילות הזו אליבא דפרידמן הינה פועל יצוא של מערכת שלמה של רצונות וצרכים והרצון להרוויח. הרצון של אנשים בעיפרון הוא אשר בסופו של דבר מניע אלפי אנשים מכל העולם לייצר אותו. אלפי אנשים אשר באופן נורמלי לעולם לא היו יודעים סתם כך כי ילדי בית הספר בסין זקוקים ליותר עפרונות השנה מאשר בשנה שעברה. השוק יעיל מכיוון שהוא מתווך באופן מושלם בין רצונותיהם וצרכיהם של אנשים רבים ושונים, יותר טוב ממה שהיה יכול לעשות כל גורם מרכזי ומתווך בודד. אני מצביע על "קצר" בתאוריה הזו. השוק היה אולי יעיל אם כוח הקניה היה מחולק שווה בשווה, אולם אין זה כך במציאות. הסביר את זה יפה מאוד למטה אחד המשתתפים בדיון - השוק גורם לכך שבניית וילות נראית כחשובה והכרחית יותר מבריאותם ומזונם של אנשים רבים. אתה יכול בהחלט לטעון שאין בכך בעייה -מוסרית- (להסביר שהללו שיכולים לבנות ווילות עושים זאת בזכות כשרונם ויוזמתם העודפים, ואילו הללו אשר אין ידם משגת לרכוש מזון או תרופות אחראים לגורלם האכזר, ואך בדין הוא שחשיבותן של הוילות עולות על חשיבות המזון או התרופות), אבל כל מי שמקנה ערך לחייהם של בני אדם יטען שאין בזאת כדי הקצאה -יעילה- של המשאבים ויכולת הפריון של החברה האנושית בכללותה. אם להידרש לדבריו של אפיקטטוס, העבד הבלתי נלאה, "כל אדם הוא עבד למי שיכול לשלוט על הדברים אותם הוא רוצה או שמהם הוא מעוניין להימנע. למי שרוצה רק את שביכולתו להשיג ואיננו מנסה להימנע אלא מהדברים אשר בשליטתו, לא יהיה אדון לעולם". אפיקטטוס לא פחד מעוני, מחלה, פציעה או מוות (שהרי הללו אינם בשליטתו). לאף ממשלה בעולם לא היה "כוח כפיה" עליו, ובצדק יכול היה לראות את עצמו כחופשי ובן חורין אף יותר מקיסר כל יכול. יש בי הערכה רבה לפילוסופיה הסטואית, אולם מעט ממנה נשאר עבור אנשים אשר זורקים את הסטואיות על אחרים (למשל, בעלת בנק אשר מפטרת מאות עובדים ומנסה ללמד אותם שהאושר בכלל מגיע מבפנים). רוב בני האנוש אינם דומים לפילוסופים הסטואים. הם רוצים במזון ובבריאות, במחסה ובכבוד. כל גורם אשר יכול לשלוט על אספקתם של אלו הינו בעל כוח כפיה לגביהם. כבר דנו בעבר על "חוזים חופשיים בין שני סוכנים כלכליים שווי זכויות ומעמד" (בהקשר של אדם אותו אני מכיר אשר עבד עבור 'מעריב' תמורת 15 שקל לשעה, ללא ספק מתוך הכרה בתרומתו היחסית לעסק לעומת תרומתם הנכבדה של משפחת נמרודי), והסברתי לך מדוע העובד והמעביד אינם נמצאים במעמד שווה בבואם לחתום על חוזה. אני יודע שאתה מוכן כסטואי למופת להסביר לאדם בסכנת פיטורים ש"אז לא תשלם משכנתא החודש, זכותך. רק תבחר.", אבל זה מגוחך. כל שודד דרכים נותן לך את הבחירה, החיים או הכסף. ההיצמדות לדרישות "פוזיטיביות" או "נגטיביות" היא אכן פסוודו-ליברלית במציאות המודרנית, וגם על זה כבר דנו בעבר. הגישה הזו מתעלמת מההיבט החברתי של הצבר ההון ומבעיית חלוקת ההכנסות. כבר הסברתי לך בעבר מדוע התפישה לפיה אנשים מתאגדים על מנת "להגן על חרותם" הינה שגויה ומטעה. אנשים מתאגדים גם על מנת להרים אבנים כבדות, לייצר עפרונות ומאיצי חלקיקים, ולעשות עוד דברים רבים שבינם לבין ביטחון וחירות אין דבר וחצי דבר, ואשר אותם אינם יכולים לבצע לבד. אתה מתעקש להתייחס לחברה המודרנית כאוסף של סוחרי בננות ותפוזים משעורי מבוא לכלכלה. כל פעולה כלכלית היא פעולה של לקיחה וחלוקה מחדש. אינפלציה זו חלוקה מחדש, משכורות מנהלים זו חלוקה מחדש, העובדה שעובד הנקיון שמנקה את משרדו של עורך הדין "שקשוקה" (כן, ההוא של האחים עופר) מרוויח פרוטות זו לקיחה וחלוקה מחדש. כל אחד ואחד מהשלבים בתאורו המרתק של פרידמן זו לקיחה וחלוקה מחדש. כמה שווה בדיוק עבודתו של חוטב העצים אל מול עבודתו של משווק העפרונות? מרגע שמבינים שזו איננה שאלה "כלכלית טהורה" אלא שאלה של יחסי כוחות במשטר חברתי-פוליטי נתון, מבינים שאין "נייטרליות" בעניין הזה. בעניין ההפרטה התסבוכת שלך בולטת מתמיד, משום ששם העקרונות הפסוודו-ליברליים מתנגשים בעקרונות הליברליים באופן ישיר. אתה מסביר שהממשלה היא מושחתת, לוקה בגניבות ובנפוטיזם, מינויים לא ראויים, הפקעת קרקע שרירותית, ומה לא. הכל נכון. ולפני קצת יותר מחצי שנה, קם העם הבוליביאני וצעד ברחובות, ולא הפסיק עד שאילץ את הנשיא לברוח באישון לילה לארה"ב, אשר את מדיניותה הוא קידם. עכשיו תסביר לי יפה מה הם היו עושים אם הגז שלהם לא היה בידי ממשלה מושחתת (אשר ניסתה להפריט אותו דרך אגב, ובכך הציתה את גל המחאות האחרון) אלא בידי תאגיד אמריקאי. אולי היית ממליץ להם להתקשר למוקד לתלונות הציבור של 'בכטל'? ההסבר שלך בעניין זה חלש מתמיד. אכן, אולי "עדיף" שהגז הבוליביאני ינוהל ע"י תאגיד אמריקאי מאשר ע"י ראש ממשלה מושחת. אני באמת מאמין שיש סיכוי לא מבוטל שבעניין הזה אתה צודק. מצד שני, אולי עדיף שעל ישראל ישלוט מלך פילוסוף, שהפלשתינאים יחזרו לעבוד במסעדות ישראליות ולהיות ערבים טובים, ושאירופה תהיה תחת שלטונה המאוחד של אימפריה רומאית חדשה. והרי אנחנו לא דנים ב"מה עדיף" (משום שלפעמים התשובה היא כך, ולפעמים אחרת), אלא בכך שזכותם של אנשים לשלוט על עצמם, ובכך שגז אשר נמצא באדמת בוליביה, אם ניתן בכלל לטעון שהוא "שייך" למישהו, שייך בזכות ובדין לתושבי בוליביה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעילות מול מוסר: אתה מסביר יפה את מנגנון השוק אליבא ד'פרידמן (למעשה, הרעיון הוא של אדם סמית') אבל ה"קצר" שאתה מצביע עליו אינו מוסבר כלל. מדוע היה השוק יעיל [יותר] אם כוח הקנייה היה מחולק שווה בשווה? מדוע אנשים הנבדלים זה מזה בכוחם, יופים, כשרונם או כושרם הגופני צריכים להיות שווים בכוח הקנייה שלהם? הדרך היחידה להפוך טענה לא מוסברת זו להגיונית היא אם ממירים את המילה "יעיל" ב"מוסרי". כך, הסברו של המשתתף בדיון הופך הגיוני, כאשר הוא טוען כי אין זה מוסרי שבעלי הכשרון יצרכו את מה שמתחשק להם בשעה שלנטולי הכשרון אין כסף. במלים פשוטות, אתה לא מצביע על קצר בתיאוריה של פרידמן אלא טוען שתוצאותיה לא מוסריות וגם כאן, אינך נוקב בסיבה ברורה מדוע הן אינן מוסריות. הלאה אתה טוען כי העובדה שבני אדם רוצים במזון, בריאות, מחסה וכבוד יוצרת כוח כפיה למעסיק, אך מתעלם מהעובדה שיסוד היסודות של מנגנון השוק הוא שלמועסק יש תמיד אפשרות לבחור בין מגוון של מעסיקים (כלומר, יש לו יכולת הפעלת לחץ נגדי על המעסיק). ישנם גורמים מגבילים ללחץ שיכול להפעיל המועסק – כאן אתה מציין שניים: מצב שבו המועסק לא מוכשר או טומטום, או שלקח על עצמו התחייבויות הכופתות אותו למקום העבודה ומקטינות את יכולתו לעבור למקום עבודה אחר. אלו סיבות נאות, אך אינן רלוונטיות כלל משום שהן תקפות באותה מידה ביחס למעסיק. זה יכול להיות לא מוכשר, טומטום או שקוע בחובות ממש כמו המועסק ומכאן, חשוף לפגעים דומים. הפסקה הבאה בדבריך אינה מובנת לי כלל. אנסה לסדר אותה כשורה של טענות כדי שאולי מישהו יבין ויסביר לי: א: ההיצמדות לדרישות פוזיטיביות או נגטיביות היא פסבדו-ליברלית. ב: לפי הגישה הפסבדו-ליברלית אנשים מתאגדים רק כדי להגן על חרותם. ג: ומתעלמים מההיבט החברתי של הצבר ההון ומבעיית חלוקת ההכנסות. ד: אבל אנשים מתאגדים כדי לבצע משימות שונות. ה: וכל פעולה כלכלית היא פעולה של לקיחה וחלוקה מחדש. מסקנה: ערך העבודה של כל אדם הוא שאלה של יחסי כוחות במשטר חברתי-פוליטי נתון. אשר לבוליביה: אילו היה הגז בידי חברה פרטית ולא בידי ממשלה מושחתת הבוליביאנים היו עושים בדיוק אותו דבר: יוצאים לרחובות ומוחים. כך עשו, לדוגמה, בשנת 2000 במהומות קוצ'במבה שבאו אחרי העלאת תעריפי המים על ידי "בכטל" בעשרות אחוזים – מהומות שהביאו לביטול חוזה הולכת המים של "בכטל." אתה חושב שלעניי בוליביה מזיז שיערה בבית השחי אם הבעלים הם הממשלה המושחתת או החברה המושחתת שקיבלה חוזה מושחת באמצעות מעשי שחיתות? הם רואים בשניהם אותו דבר ממש – ובצדק. טענתך שהגז הנמצא באדמת בוליביה שייך בזכות ובדין לתושבי בוליביה היא טענה ריקה, משום שממילא לא חלקתי עליה: טענתי הייתה כי אתה טועה כשאתה מזהה את "העם הבוליביאני" עם הממשלה הבוליביאנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אך מתעלם מהעובדה שיסוד היסודות של מנגנון השוק הוא שלמועסק יש תמיד אפשרות לבחור בין מגוון של מעסיקים (כלומר, יש לו יכולת הפעלת לחץ נגדי על המעסיק)" תמיד? זו הנחה קצת גדולה, במיוחד ברמות הנמוכות של ההעסקה בפריפריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זו הנחה קצת גדולה, במיוחד ברמות הנמוכות של ההעסקה בפריפריה'' לא ממש. גם אם האפשרויות הן אפס (וזה נדיר ביותר), עדיין יש את האפשרות של לעזוב וללכת למרכז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעזוב עולה כסף (דירה במרכז עולה יותר מאשר בפריפריה, גם שכירות). למי שאין כסף, אין ממש כסף לשכור דירה במרכז בתקווה שימצא שם עבודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המהלך הזה עושים הרבה מאוד בחורים ובחורות צעירים, ללא כסף, אחרי צבא (ואני מדבר גם על תושבי מקומות כמו שדרות או יוצאי קיבוצים שאין להם גב כלכלי חזק במיוחד). גרים עם שותפים. מצטמצמים וכו. אף אחד לא טוען שזה קל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חשבתי יותר על המבוגרים בעלי המשפחות- אלו בני 40-50, ללא השכלה, שפוטרו מעבודתם ואין באיזור אף מעסיק שמוכן לקבל עובדים בגילם. כשאין אמצעים ואין עבודה, עדיין לצעירים יש הרבה יותר הזדמנויות ואפשרויות מאשר למבוגרים יותר. כך שהקביעה הגורפת "תמיד אפשר למצוא מעסיק אחר" נראית לי גורפת מידי כשזה מגיע "לשטח" ולמציאות החיים של אנשים לא כל כך מעטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הטיעון הוא טיעון כללי ותקף באופן כללי, ברור שיש יוצאים מן הכלל שמצבם קשה יותר ויכולת התמרון שלהם קטנה יותר. הנקודה שביקש הכותב להראות היא שהשכר איננו קביעה שרירותית של המעסיק אלא ביטוי של "כוחות השוק" אשר פועלים בשני הכיוונים. במקרה של עיירה קטנה בנגב עם אוכלוסיה ברמת השכלה נמוכה ומפעל אחד כוחות השוק גורמים לירידה בשכר. מצד שני, עצם העובדה שהשכר נמוך באותו מקום אמורה למשוך מפעלים לאזור כדי "לנצל" את העובדה הזאת, מה שאמור להגדיל את טווח האפשרויות והשכר. למה זה לא קורה בישראל? מדוע יש בישראל הרבה מקומות בהן רמת האבטלה כל כך גבוהה? מקומות המבוססים על מפעל אחד או שניים אשר לא מצליחים למשוך השקעות ומפעלים חדשים? יש לכך כמה סיבות: 1. ניתן לחיות בישראל, לאורך זמן, גם בלי לעבוד. דמי אבטלה וקצבאות מהוות את האלטרנטיבה. משמעות הדבר שבכדי למשוך עובדים, השכר חייב להיות גבוה במידה ניכרת מההכנסה המסופקת על ידי הקצבאות ודמי האבטלה. 2. מרבית הישובים האלו הוקמו כתוצאה מיוזמה ממשלתית, אוכלסו ב*כפיה* על ידי הממשלה ותושביהם נכבלו למקום באמצעים שונים. התושבים הובאו לפני שהיה במקומות אלו תשתית תעסוקתית נאותה. 3. הנסיונות להבאת מפעלים למקומות אלו התמקדו במתן הטבות ומענקים שונים אשר עודדו תעשיה בלתי יעילה אשר התבססה על ההטבות והמענקים במקום על רווחיות. כאשר נגמר הכסף, נסגרו כל אותם מפעלים. 4. לא נעשה שום מאמץ לבנות תשתית תחבורתית נאותה. אין כבישים טובים, אין רכבת וכו. בהיבט התעסוקתי משמעות הדבר שהכדאיות לבנית מפעל רווחי במקום היא נמוכה ביותר. מכאן, שכשאשר זה מגיע ל"שטח" מדובר במצב מעוות. שכר המינימום והחקיקה הסוציאלית רק עוזרים להחמיר את המצב. אותו בעל משפחה בן 45 מתקשה למצוא מעסיק, בין השאר, גם בגלל העובדה שאין ביכולתו להתפשר על שכר נמוך יותר גם אם הוא מוכן לעשות כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הדיון מתקצר באופן מועיל ומעורר נחת. אתה נותן כאן גירסא כלשהיא של הטיעון של פרידמן בפרק 5 מספרו "החופש לבחור", על השוויון בין בני אדם. גם בפרק זה הסבריו של פרידמן הינם בעלי כשל אינהרנטי, ואני אסביר בשמחה. פרידמן (ובעצם גם אתה במידה רבה) מסביר שבני האדם אולי שווים בפני האל ובזכותם לחירות ולחיים, אולם בוודאי שאינם שווים בכישרונותיהם. יש חזקים וחלשים, חכמים וטיפשים, מהירים ואיטיים. הדרישה ל"שוויון בתוצאות" אין משמעותה אלא הגבלתם של הטובים בכל תחום על מנת ליצור שוויון מלאכותי וחסר כל צדק. מוחמד עלי היה גאון ואני את קרב האיגרוף הראשון שלי סיימתי בחדר מיון. האם זהו "צדק" לדרוש שלשנינו יהיה אותו כשרון איגרוף? האם בצדק אני יכול לדרוש מהמדינה או מהחברה בכללותה לממן עבורי שעורי איגרוף על מנת שאצליח להדביק את כשרונו של עלי? בוודאי שלא. זה אפילו אבסורדי, ממשיך ומסביר פרידמן. לפי הגישה הזו, דווקא לבעלי קול הצפרדע יש לממן שעורי שירה, למכוערים יש לקנות כרטיסיות למכוני ליווי (ניקוב 13 חינם, כך שמעתי), ולמטומטמים יש לממן לימודים גבוהים למשך כל ימי חייהם. בני האדם לא נבראו שווים בתכונותיהם וכישרונותיהם, ואין זה מתפקידו של אף אחד לדאוג שיתוגמלו באופן שווה. היכן טועה פרידמן? האם באמת חלוקת הכנסות ותהליך הצבר ההון דומה לכישרון איגרוף או עיניים כחולות ושפתיים סקסיות? התשובה ברורה לכל מי שמקדיש מעט מחשבה לכך. הבעיה עליה אני חוזר וכותב כמעט בכל תשובה שלי היא שהצבר ההון הינו לא רק הדבר שמאפשר לאנשים לקנות לבן וקופסאות שימורים בסופר. הצבר ההון הינו מוסד חברתי. חלוקת ההון משפיעה לא רק על מספר קופסאות השימורים שיכול אדם זה או אחר לקנות בסופר, כי אם גם על -זרם הרווחים העתידי-, על תהליך הצבר ההון עצמו. מוחמד עלי היה מתאגרף גאון. אולם ככל שהיה רוצה, הסיכויים שלי להיות מתאגרף הינם בידי ובידי האל, לא בידיו. לפול ניומן היו עיניים הורסות. לך תדע, אולי היפות בתבל. אולם לכל היותר היה יכול להוריש אותן לילדיו. הוא איננו מסוגל למנוע אותן מאחרים, לא להשקיע אותן בבורסה, וחשוב מכל, לא -לצבור- את תכונת "היות בעל עיניים כחולות". אין דבר כזה "הצבר כשרון איגרוף". מתאגרפים אינם מתמזגים. אינם משתלטים על כשרון איגרוף נוסף. לכל היותר הם עובדים קשה יותר ומשתפרים לאיטם. הצבר הון שונה לחלוטין מיופי, חוזק, או כושר גופני. הוא דומה הרבה יותר לכוח פוליטי. ישנם מנגנונים אשר מאפשרים לצבור את ההון. ההצבר עצמו משפיע על חוקי המשחק. ישנם גופים משפטיים הקרויים "תאגידים" אשר מייצגים את הצבר ההון המשותף של אנשים רבים - הצבר הון אשר מייצר כוח גדול בכמה סדרי גודל משל אדם בודד, דבר אשר אין לו כל מקביל הגיוני ביופי או כושר גופני. כאשר מבינים את ההיבט החברתי של ההון, קל גם לראות מדוע כל הסיפורים על "מהירות" או "יופי" ועל כך שבני אדם לא נבראו שווים מטבעם הם כלל אינם רלוונטיים. באשר להגדרה של "יעילות", הסברתי גם בפעם הקודמת שהיא אכן ניגזרת של עקרונות מוסריים. אני יוצא מנקודת הנחה שכלכלה "יעילה" היא כזו אשר מביאה לרווחה הגדולה ביותר למירב בני האדם, על פי מיטב המסורת של המיקרו-כלכלה. "תועלת שולית", נכון? המזון של שלושה מליארד בני אדם (יהיו אפילו "חסרי כישרון" או כל דבר אחר שתרצה, אם כי בוודאי שלדעתי ההגדרות הללו הן פועל יוצא של הסדר החברתי. בחברה הרומאית של ימי קדם מן הסתם העבד היה "חסר כישרון") חשוב יותר מהוילה של האדם העשיר בתבל. ללא שיפוט מוסרי (הקובע במקרה שלנו שרצונם של כל בני האדם שווה מבחינת ערכו), אין כל משמעות להגדרת יעילות. אם סטאלין הוא האדם היחידי שרצונו נחשב, הרי שהכלכלה הקומוניסטית היתה יעילה להפליא. בקשר ליחסי עבודה, למעשה אני מרמז לאי-שוויון בסיסי יותר בין העובד למעביד. מעסיק גדול מייצג את הכוח הצבור של אנשים רבים. העובד לעולם מייצג את עצמו. הגודל נותן גב, נותן אורך נשימה. התאגיד משלם כסף עבור עבודה אשר אמורה לייצר עוד כסף. הוא יכול להתחיל גם ממחר, שום דבר לא בוער. העובד משלם בזמנו ובמרצו עבור אוכל וקורת גג בחלק גדול של העולם. העובד צריך לאכול -היום-. כוח המיקוח של עובד ב 'וול-מארט' הוא אפס. העבודה האחרת היחידה שהוא יכול למצוא היא בשכר מינימום (ואף זה אם יש לו מזל), וזה ייקח לו שבוע שבו הוא לא יקבל משכורת. הוא איננו יכול ללכת אפילו לראיון עבודה, משום שאלו נערכים באמצע היום, וב'וול-מארט' אתה לא לוקח לעצמך יום חופש. למען האמת, אם הוא לא יגיע למשמרת שלו הוא פשוט יפוטר. זה לא קורה רק בארה"ב הרחוקה, אלא גם בישראל. כבר הזכירו כאן את המקרה של "חיפה כימיקלים", ואתה מוזמן לקרוא את המאמר מתוך אתר "חברה צודקת" אשר נקרא "במפעל של טוני סופראנו" 1, ולא בכדי. את הטענות שלי באשר להיבט החברתי של הצבר ההון כבר ניסו שני אנשים להסביר לך וגם אני חזרתי על הסברי מספר פעמים, אולם ללא הועיל. במידה ועוד אנשים יחזרו על בקשות ההבהרה אני אנסה כמיטב יכולתי, אולם עד אז בוא נסכים שבעוד שאתה אדם מוכשר בתחומים רבים לכל הדעות, אולי כישרונך בתחום התאוריות הפרטיות של גיל לדרמן לוקה בחסר משום מה, ונסיים בזאת. מה לעשות, אין "שוויון בתוצאות" בכל מחיר. ולבסוף, באשר לבוליביה: כן, את ההסבר על זה שהממשלה מושחתת כבר הבנתי. יצא לי לקרוא על זה פעם או פעמיים. ועדיין, על בני האדם להסדיר מספר עניינים פעוטים כגון מלחמה ושלום, ניהול יעיל של משאבים עצומים אשר נמצאים בשטחי המחיה שלהם (בראש ובראשונה מדובר על אדמות, אולם גם על כל משאב טבעי אחר), ותהליכי ייצור אשר כיום רובם ככולם הינם תהליכי ייצור חברתיים (בשונה ממגדלי בננות אשר מגיעים אל השוק אחת לשבוע). אני מסביר מה לדעתי הוא מקומו של המאבק הפוליטי בהכרעה לגבי הסוגיות הללו. אם אתה אכן מסכים לטענתי המקורית לגבי הבעלות על הגז הבוליביאני (אשר הגיעה כתגובה לקורא אשר הסביר כי "קודם על הממשלה להלאים את הגז מידי בעליה המקוריים", באשר מייד עולה השאלה "מי הם אותם בעלים מקוריים?"), אז הכל טוב ויפה ולא נותר לי אלא לשמוח בחלקי. 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשה לי להצטרף לאלה שברכו אותך על כתיבתך. אתה גורם לי לחשוב, וזה לא עניין של מה בכך כשמדובר בשוטים (ועקרבים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מזמן כבר רציתי להגיד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הערה: אני מתקשה להסתמך על פרידמן כאן כיוון שקראתי את ספרו לפני עשרים שנה לפחות ואיני מסכים עם חלק גדול מטענותיו. לענייננו, התייחס לטענותי ולא לשל פרידמן. עניין ראשון: הצבר הון. כדי לבאר לקוראים: המונח "הצבר הון" מתייחס לגידול ההון הנצבר בידי חלק מהאנשים בזכות הגברת פריון ומיכון המגדילים או משמרים את הרווחים והשקעתם של אלו בנכסים מניבים ובחזרה בעסק. התיאוריה הבסיסית ביחס להצבר הון נוסחה על-ידי אדם סמית' בספר 2, פרק 3 של "עושר העמים" שכותרתו "על הצבר הון, או על עבודה יצרנית ולא יצרנית." ר' המקור כאן: ור' למשל ספרה המעניין של רוזה לוקסמבורג "הצבר ההון" המתמודד עם הנושא מזווית מרקסיסטית: וכן מאמר מעניין בנושא (בעברית), כאן: נו, הדיון מתקצר באופן מועיל ומעורר נחת. לעצם טענותיך: אתה טוען כי הצבר הון משנה את חוקי המשחק משום שבניגוד לכשרון או תכונות אישיות, שאינן מורשות, הון ניתן לצבירה, כשעצם צבירתו מעניקה כוח דיספרופורציונלי לבעל ההון. כמה בעיות בגישה זו: א. הצבר הון הוא מכשיר חיוני לקיומה של כל מערכת כלכלית, משום שבלעדיו לא ניתן, לדוגמה, להשקיע במפעלים חדשים ובמקומות עבודה חדשים, המוטיבציה לעבודה יצרנית מתאיינת, וכדומה. אם אינך מאמץ את העמדה המרקסיסטית הקיצונית הרואה כל הון אישי כדבר פסול אינך יכול לגנות את הצבר ההון בחבילה אחת ואתה נדרש להגדיר מהו הצבר הון כשר, מהו הצבר הון פסול, איך מבחינים ביניהם והיכן עובר הקו בין הצבר הון ראוי להצבר הון בלתי ראוי. ב. מטענתך משתמע כי הצברי הון נוצרים ומתקיימים בתהליך חד כיווני. כלומר, העשירים ממשיכים להתעשר (כלומר, לצבור הון) בהליך רציף שאין לו מחסומים ברורים. כדי לאשש טענה כזו עליך להצביע על כך שהעושר הולך ומתרכז בידיים מעטות יותר ושריכוזו הוא סטטי. כלומר, לפי התיאוריה שלך נוכל לגלות היום, לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה רשימה דומה לערך של עשירים גדולים, שהשפעתם הולכת ומעצימה. העובדות הפשוטות מצביעות על כך שלמרות שישנם אנשים המסוגלים לצבור כמות גדולה של הון במהירות רבה בכל תקופה, הם ויורשיהם מתקשים להמשיך ולאחוז בו לאורך שנים ודורות והשפעתם של עשירי דור אחד נוטה להדלדל ולפחות בהדרגה, בהתאם להשתנות ההדרגתית בהקשר הכלכלי. ג. טענתך מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהצבר ההון מתקיים ברבדים שונים של החברה, ולא רק בקבוצות מצומצמות או בתאגידים. כלומר, ישנן קבוצות הולכות וגדלות באוכלוסיה שגם הן נהנות מהצברי הון. ד. טענתך בדבר אי היכולת לתרגם כשרון או תכונות מולדות להצבר הון סובלת מכמה פגמים משמעותיים: ראשית, בעל כשרון מולד יכול לצבור הון כתוצר של כשרונו והון זה אינו תלוי, מרגע שנצבר, באותה יכולת מולדת. כלומר, פול ניומן יכול לתרגם את עיניו הכחולות לכסף בבנק. שנית, אין שום דבר המונע מבעל כשרון שצבר הון להסיט אותו למסלולים אחרים, שבהם יוכל לקיים ולהגדיל את הצבר ההון שלו בלי תלות בכשרון. לדוגמה, פול ניומן יכול להשקיע במניות של חברה מצליחה ולהגדיל את הצבר ההון שלו גם אם לקה בקטרקט. שלישית, אתה מתעלם לחלוטין מקבוצה נרחבת של אנשים שכשרונם כן רלוונטי להון שצברו. לדוגמה, איש מכירות מוכשר המקים חברה וצובר הון כתוצר ישיר של כשרונו. כלכלה יעילה ומוסרית: הנחתך כי "כלכלה 'יעילה' היא כזו אשר מביאה לרווחה הגדולה ביותר למירב בני האדם" אינה מוסכמה המקובלת על כולם, אך גם אם נקבל אותה לצורך הדיון, אינך מצליח להצביע על שום מנגנון חלופי המניב תוצאות טובות יותר. כזכור לשנינו, בדיון הזה כבר היינו קודם, ובסיכומו אמרת כי אתה מעדיף להתמקד בביקורת על השיטה ולא להציע חלופה ממשית משלך. אם אני טועה, נא הצג את תיאוריתך החלופית. הערה בצד: העבד ברומא לא נחשב 'חסר כשרון'. להיפך, במקרים רבים נחשבו עבדים לנעלים בהשכלתם וביכולותיהם על בעליהם. עבדים יווניים, לדוגמה, שימשו פעמים רבות מוריהם של בני רומא העשירים ורבים מהם הגיעו למעמד ייעוצי וביצועי רם ונישא, למרות שלא היו אזרחי רומא. יחסי עבודה: "מעסיק גדול מייצג את הכוח הצבור של אנשים רבים. העובד לעולם מייצג את עצמו." זו הנחה החוזרת אצלך פעם ושנית, למרות שהיא שגויה מיסודה: רוב המועסקים (מחוץ למגזר הממשלתי שאינו רלוונטי לענייננו) אינם עובדים אצל "מעסיק גדול" אלא אצל מעסיקים קטנים. גם בארצות הברית, שבה מעסיקים גדולים רבים, רוב המועסקים עובדים בעסקים קטנים. אתה מעלה גם טענה נוספת כי "כוח המיקוח של עובד ב 'וול-מארט' הוא אפס." ומנמק זאת בכך ש"העבודה האחרת היחידה שהוא יכול למצוא היא בשכר מינימום". על מה האמירה הזו נסמכת בדיוק? הנימוקים שנתת לכך קלושים ביותר. הטענה שיש מעסיקים רשעים אינה שוות ערך להוכחה כי אין ברירה אלא לעבוד אצלם. בוליביה: אני טענתי כי אין לזהות שליטה ממשלתית עם שליטה של העם. תשובתך אינה מתייחסת כלל למה שכתבתי. נסח שנית. חיוך לסוף היום: "אני אנסה כמיטב יכולתי, אולם עד אז בוא נסכים שבעוד שאתה אדם מוכשר בתחומים רבים לכל הדעות, אולי כישרונך בתחום התאוריות הפרטיות של גיל לדרמן לוקה בחסר משום מה" אין ספק, יש לך את זה בקטע של ההומור! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב: "מדוע היה השוק יעיל [יותר] אם כוח הקנייה היה מחולק שווה בשווה?" אני אכן חושב שבמצב כזה השוק לא היה יעיל יותר. למעשה, הוא היה מגיע ליעילות מקסימלית לו ביטלנו כליל את המיסים ואי השוויון היה גדל עוד יותר. נשארנו, אם כן, עם השאלה מדוע צריך מיסים, ובייחוד מס הכנסה פרוגרסיבי. האם מישהו מוכן להסביר, או להפנות להסבר? לאחר שתתברר השאלה העקרונית הזו נצטרך לקבוע מהי הרמה האופטימלית של מיסים, מפני שגם תחת 90% מס שולי מתקיים קשר מונוטוני עולה בין הכנסה ברוטו ונטו. קשר כזה - חלש ככל שיהיה - הוא כל מה שנדרש כדי למנוע שוויון, ולהבטיח שאלו שמוכשרים יותר - ירוויחו יותר (נטו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינך יכול לבטל את המיסים משום שאתה חייב לממן את המגנונים שמאפשרים לשוק לפעול. השוק איננו יכול לפעול אם אין גוף שיכול לאכוף חוזים או להגן על הרכוש. זאת הסיבה שצריך מיסים, המיסוי הפרוגרסיבי הוא עניין אחר והוא נועד, לכאורה, להלחם באי שיוויון באמצעות הפיכת העשירים לעשירים פחות. ככל שרמת המס עולה, כן עולה המוטיבציה של המשלמים להתחמק מהתשלום שלו, ישנה נקודה בה הכדאיות של ההעלמה עולה על הסיכון והסיבוך (ומנקודת ראות השלטונות משמעות הדבר שההוצאות על הגביה עולות ומבטלות, בנקודה מסויימת, את ההכנסה הנוספת מהמיסים). אם תעלה את המיסים לתשעים אחוז תהפוך את הרמאות להכרחית ואי השוויון בהכנסות יהפוך להיות פונקציה של קרבתך לשלטון או יכולת התחמנות שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, צורת המסוי המועדפת היא מיסוי ברירתי (לבד מנושאים מסוימים שיוגדרו כליבה בלתי-ברירתית) שבו אתה משלם ישירות עבור השירותים שאתה מעוניין לקבל. במלים אחרות, המיסוי צריך להיות רגרסיבי. יש הרבה דיונים מהי הרמה האופטימלית של מיסוי. ברור שמעבר לרמות מסוימות במיסוי פרוגרסיבי הקשר בין הכנסה ברוטו ונטו נחלש עד כדי כך שלכל אזרח יש מוטיבציה לחזק אותו באמצעות העלמת מס שבתורה מרחיקה את השגת יעד השוויוניות של המיסוי הפרוגרסיבי. כלומר, ככל שהמס הפרוגרסיבי עולה, אי-השוויון מחריף. לפי פרופסור פרקינסון, החל ברמה של 9 אחוזים מתחילה להתקיים מוטיבציה משמעותית להעלמת מס, כאשר ברמה שמעל ל-35 אחוז כל האוכלוסיה מעלימה מס, ישירות ובעקיפין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזכור, אתה הוא זה שאמר "המדינות המדורגות במקומות הגבוהים ביותר לפי מדד ההתפתחות [...] הינן דווקא מדינות בעלות מדיניות רווחה מתקדמת אשר מרסנת את "היד הנעלמה" של השוק, כמו שבדיה או נורווגיה" ההפניות למדד החופש הכלכלי נועדו להראות שהן שוודיה והן נורווגיה נחשבות לבעלות כלכלה חופשית יותר מכלכלת ישראל. כמו כן, בוודאי לא טענתי שמדובר במדע, אבל עדיין ישנן ראיות חזקות למדי לטענה שלי והן מצוייות ברווחה ה*יחסית* אליה הגיעו מדינות אשר נקטו מדיניות של כלכלה חופשית. באשר ל"טוב ביותר הידוע לנו", כנ"ל. "אני חוזר אם כך. הכשל בטיעוניו של פרידמן הוא ממשי ביותר. השוק דואג לאזן את צרכיהם ורצונותיהם של אנשים בעלי כוח קניה" אכן כן. ראה "רווחה ל*משתתפים* במשחק". לא לצופים מהצד. "זה לא חופף את רצונותיהם וצרכיהם של אנשים בכלל" זו הפרשנות ש*אתה* הדבקת לתיאוריה, היא איננה חלק מהתיאוריה. האם מילטון פרידמן טוען שכלכלה חופשית בארה"ב תביא בהכרח לרווחה לתושבי אפריקה, בלי תלות במדיניות הכלכלית של מדינות אפריקה? "ובמדינות רבות חוסר החפיפה מגיע לרמה גבוהה ביותר, ואף נוטה להחמיר עם הזמן." לא סיפקת ראיות לכך שהוא נוטה להחמיר דווקא במדינות בעלות כלכלה חופשית. "בשל כך, הטיעון כי אם רק נעזוב את השוק לעצמו הוא יביא למקסימום יעילות ורווחה ל"כולם" הוא שגוי." וזאת לא הייתה הטענה. הוא יביא מקסימום (יותר נכון, אופטימום) יעילות ורווחה כאשר הוא יופעל. במקום בו יופעל. לא במקומות אחרים אלא אם כן יופעל גם שם. "באשר לרטוריקה, אני מתכוון למשל למקרים מסוג המסמך אשר פורסם ב'אקונומיסט' לפני מספר שנים. מדובר על מזכר פנימי של הבנק העולמי (מעוז הכלכלה הליברלית וזכויות הקניין) המסביר מדוע מנקודת ראות כלכלית יש לייצא זיהום סביבתי למדינות בהן השכר נמוך יותר, משום שכך היעילות והפריון נפגעים פחות. כאשר אני מדבר על "רטוריקה ליברלית" אשר מקדמת בעצם מעשי נבלה, זו כוונתי." מה שאתה עושה פה הוא דמגוגיה צרופה. הבנק העולמי אולי משתמש לפעמים ב"רטוריקה ליבראלית" (והדבר לא נכון לדעתי משום שהרטוריקה היא ברוב המקרים קולקטיביסטית, כולל המסמך שאתה מצטט). שנית, זו דמגוגיה משום שגם אם הבנק העולמי אכן טוען טיעונים ליברליים ומשמש כסות לעמדות מאוד לא ליברליות לא מפריך כשלעצמו את הטיעונים הליברליים או הופך את כל הליברלים לאנשים הדוגלים בעצם ברעיונות לא ליברליים (מה גם שהרטוריקה ה"הומנית" או "סוציליסטית" הוותה מסווה למעשים חמורים בהרבה ובאופן עקבי הרבה יותר, אבל לך נוח להתעלם מזה). "בוודאי שכוח כלכלי איננו "מקביל" לכוח הזרוע. למען האמת גם כוח הכפיה איננו "מקביל" לכוח הזרוע. כוח הזרוע הוא בסך הכל מה שנכנס לפעולה כאשר כוח הכפיה נכשל." המדינה כופה עליך באמצעות כוח הזרוע, אין דרך אחרת. "האמת הדי פשוטה היא שכוח כלכלי מספק במציאות של ימינו די והותר כוח כפיה. אם אתה מסוגל למנוע אוכל מאדם, אתה לא חייב לאיים עליו ברובים" איך ניתן למנוע מאדם אוכל? אתה מתכוון "אם אתה לא מספק אוכל". השאלה היא איך מפעל שמעסיק עובדים במקום מוכה רעב ומשלם משכורות מאוד נמוכות "מונע מאנשים אוכל"? לי זה נראה בדיוק הפוך. האם ה"מצב הכלכלי" מהווה כוח מניע מכריע בחייו של אדם? בהחלט. האם זו "כפיה"? האם כוח המשיכה הוא "כפיה"? הכפיה האמתית היא אולי בורא עולם (אם זה קיים) שכפה עלינו את הצורך באוכל, מחסה ומין. "תפקיד המדינה הוא כל מה שהאזרחים חפצים בו" זו אמירה פשיסטית. "יש להבדיל בין העקרונות הליברליים האמיתיים - אשר מציבים רף מינימום של זכויות מיעוט אותן הרוב איננו רשאי להפר (במידה ואכן מדובר על מדינה דמוקרטית), לבין זכותם הבסיסית של אזרחים להחליט על מדיניות." לא הבנתי. האם אתה טוען שלאזרחים יש את הזכות להפר את זכויות המיעוט כאשר זה במסגרת "מדיניות"? "בשונה מסוגית שטחי יהודה שומרון ועזה בהם מפרה ישראל את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי (קרי, מונעת מחלק עצום של בני האדם המרכיבים אותה שליטה כלשהיא על חייהם)" יש לך טעות, אין לכך קשר עם הדמוקרטיה משום שאלו אינם אזרחים. גם יושבי מצריים אינם בעלי זכויות *אזרח* כישראלים, משום שהם אינם ישראלים. אם בכלל, זו הפרה של זכויות אדם, אמנות ניהול מלחמה שונות וכו. "[...] עדיין עומדות בפני המדינה שתי אפשרויות. להחזיר את הגולן תמורת שלום, או להחזיק בגולן ללא שלום." ואפשרות שלישית, להחזיק בגולן עם שלום. "שתי האפשרויות אינן נוגעות לבטחונה של המדינה [...]" יש לך טעות. מאחר ואתה שמאלני, אינני מופתע. הוויכוח בישראל איננו בין "מחנה השלום" לבין "מחנה המלחמה". לא נכנס לוויכוח בעניין הזה אבל הטענה שלך שמדובר בהכרעה בין שלום ובין שטחים היא, לכל היותר, שנויה במחלוקת. הוויכוח הוא איך לנהל את יחסי ישראל עם שכנותיה בצורה שתשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס של הישראלים. בהכרעות "מדיניות" פעולת הממשלה היא כמייצגת כלל האזרחים בישראל מול מדינות אחרות המאיימות (או לא) על *אזרחי* ישראל. בהכרעות "כלכליות" מהסוג שאתה מעוניין בו ההכרעה היא בין אינטרסים של קבוצת אוכלוסיה אחת בתוך ישראל ובין האינטרסים של אחרת. ולכן לדעתי, יש לצמצם במידת האפשר את יכולתה של הממשלה לבצע הכרעות כאלו. "התשובה הליברלית האמיתית, לדידי, ברורה לחלוטין. אזרחי המדינה רשאים להחליט להחזיק בגולן או להחזיר אותו לסוריה כחלק מהיותם הריבון. ההחלטה יכולה לפגוע בחלק מהאזרחים" הממשלה, בשליחות אזרחי המדינה, רשאית להעביר את הריבונות על שטחים לרשות מדינה אחרת. הזכות הרלוונטית לצורך העניין היא הזכות לרכוש שתמורתו ראוי שיקבלו המפונים פיצוי הולם. "מדוע יכולים אזרחי המדינה לוותר או להחזיק בחבל ארץ בשם ערכים מסוימים אולם לא להכריע על מחיר מינימום ללחם או לשכר עבודה בשם ערכים אחרים - "במדינת ישראל לא יהיה אדם רעב" האזרחים יכולים להחליט ולעשות, מתוך רצונם החופשי. אתה מתכוון שלאזרחים יש זכות לכפות על אחרים לתת את הכסף לכך ללא פיצוי. יש הבדל, והוא עקרוני. "אדם אשר עובד לא יהיה עני"? איך בדיוק תשיג את זה? מה זה "עני"? עוני הוא מושג יחסי. כדי לבטל את העוני עליך לבטל את ההבדלים הכלכליים - קרי - לקחת מקבוצה אחת ולתת לאחרת. "החלטות כלכליות אינן נתונות רק בידיו של מי שיש לו כסף, אלא בידי כל אדם במדינה" כזכור, אנחנו מדברים על הזכות של חלק מאזרחי המדינה להחליט מה ה*אחרים* יעשו או לא יעשו בכספם. אני לא חושב שקיימת "זכות" כזאת. הטענה שלאזרחי המדינה זכות להכריע בעניינים כלכליים כשם שיש לו זכות להכריע בעניינים כלכליים היא, בסופו של דבר, פשיזם. מאוד קל לראות זאת אם מרחיבים את התחום: 1. למה בדיוק לעצור בכלכלה? מדוע שלא ניתן ל"רוב" זכות הכרעה בעניינים אחרים כמו אורח חיים לא בריא, דת, דעות פוליטיות וכו. 2. איך תנתק את הקשר בין הכלכלה לבין כל הדברים הנוגעים למה שהזכרתי. האין "אורח חיים לא בריא" עניין, בין השאר, של כלכלה? האין תקצוב מוסדות הדת עניין "כלכלי" בסופו של דבר? האין זה נכון לומר שבכדי להביע את דעותיך הפוליטיות אתה זקוק לאמצעים כלכליים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ישנן ראיות חזקות למדי לטענה שלי והן מצוייות ברווחה ה*יחסית* אליה הגיעו מדינות אשר נקטו מדיניות של כלכלה חופשית. באשר ל"טוב ביותר הידוע לנו", כנ"ל." אני ממש לא מומחה לנושא, אבל קראתי שבכל המדינות האלה עם הרווחה היחסית יש סקטור ציבורי שמהווה אחוז ניכר מהתל"ג (בארה"ב זו מערכת הבטחון והתעשיות המשרתות אותה). במדינות האלה יש גם סובסידיות לא מבוטלות לתעשיה. זה מאפשר שליטה ממשלתית בכלכלה הרבה מעבר למה שמוצהר. במדינות שבהם באמת ניסו לממש כלכלת שוק פחות או יותר טהורה, בדרך כלל משום שזה היה התנאי של הבנק העולמי למתן הלוואות פיתוח, לא נוצרה שום רווחה, אלא להיפך: התמוטטות הכלכלה והשרותים לאזרח, עד כדי רעב ממש. שאל רוסי (או ארגנטינאי או ברזילאי) מהשורה מה דעתו על כלכלת השוק החופשי, ואני לא בטוח שרווחה תהיה הדבר הראשון שיעלה על דעתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השגיאה ביחס לארגנטינה, רוסיה וברזיל בדבריך היא בכך שאתה מזהה בין מדיניות הבנק העולמי או ממשלת ארצות הברית ומדיניות שוק חופשי. אלו שני דברים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''השגיאה ביחס לארגנטינה, רוסיה וברזיל בדבריך היא בכך שאתה מזהה בין מדיניות הבנק העולמי או ממשלת ארצות הברית ומדיניות שוק חופשי. אלו שני דברים שונים.'' לא בזה הענין. נטענה הטענה האמפירית שבמדינות עם שוק חופשי יש יותר רווחה לאזרחים. הטענה הנגדית היא שבמדינות הרווחה יש למעשה שוק מעורב, עם מעורבות רבה של הממשלה בכלכלה, ושבמקומות שבהם יש באמת שוק חופשי יש עוני ורעב. אשמח לשמוע הפרכה (אולי העובדות שהבאתי לא נכונות -- הן מפי השמועה) או דוגמה נגדית (מדינות מצליחות כלכלית שהשוק בהן חופשי). ובאשר למדיניות הבנק העולמי, עד כמה שידוע לי היא נשלטת ע''י אנשי אסכולת שיקאגו, חסידי מילטון פרידמן, כך שאיני בטוח שיש הבדל בין השניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינות אליהן התייחסתי הן ארה"ב (בוודאי עד לתחילת המאה), הונג קונג, סינגפור, גרמניה של אחרי מלחמת העולם ועוד. לגבי ארה"ב, משקל הסקטור הציבורי בה איננו גבוה במיוחד (הוא גבוה *מדי* עבור כמה, כולל אותי) ואינני חושב שגודלו יכול להסביר את הרווחה היחסית של תושבי ארה"ב. לגבי המדיניות הפרוטקציוניסטית של ארה"ב (קרי - תעשיות מסובסדות או "מוגנות") אם זה סוד הרווחה היחסית שלה אזי פעולתו של המנגנון מסתורית ביותר משום שאותם תחומים שמוגנים כביכול על ידי המדינה דווקא סובלים מנחיתות ביחס לשאר העולם. הדבר בולט בעיקר בתעשיית המכוניות (מובילה עולמית בעבר, מזנבת בהווה) ותעשיות הפלדה (החקלאות אולי יוצאת דופן בעניין אבל משקל התנאים ה"אובייקטיביים" גדול מאוד). באשר לאותם מדינות ש"התמוטטו" כביכול בעקבות עצות הבנק הבינלאומי. ראשית, כל המדינות שציינת יצאו לא מכבר משלטון ריכוזי שהתמוטט או התחיל להתמוטט (עצם הפניה היא הסמן המובהק לבעיות חמורות). עצות הבנק לא מוטטו אותן, לכל היותר, עצות הבנק לא חילצו אותן ממצבן הקשה ולא עצרו את ההתדרדרות. שנית, יש להבחין (ויש מידה של חוסר יושר אינטלקטואלי בחוסר ההבחנה הזה) בין המצב ה"רצוי" במובנים של כלכלה חופשית. ובין הדרך להגיע לאותו מצב. אלו הדוגלים בכלכלה חופשית גורסים שאל לה למדינה לעסוק בתחומים אלו ואחרים. אבל מה עושים במדינה בה המדינה *כן* מתערבת באותם תחומים? האם על הממשלה לסגת בבת אחת? בהדרגה? אולי תחום אחד קודם ואחר אחר כך? מה קודם למה? וכו. אלו שאלות שמאוד קשה לענות עליהם והם אינם קשורות בהכרח בעצם הנכונות או אי הנכונות העקרונות של הכלכלה החופשית. שלישית, גם אם נמצאת הדרך ה"נכונה" למעבר הזה. זהו תהליך שלוקח זמן. באשר לבנק העולמי, למרות הכוונות הטובות, יש בעיות אינהרנטיות. עצם הרעיון של מענקים הוא בעייתי. מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק חופשי הוא עסק קשה וכאוב, מנהיגי המדיניות אשר נאלצות לעשות כן יש נטיה לנסות "ללכת עם ולהרגיש בלי"*. הבנק העולמי מתנה את מתן המענקים וההלוואות בביצוע רפורומות לכיוון של שוק חופשי, מכאן שלגבי לפחות חלק מהמדינות אשר מבצעות את הרפורמות האלו יהיה נכון להגיד שהן אינם באמת מאמינות בהן ומעוניינות בעיקר במענק בלי לשנות יותר מדי דברים. המענק גם נותן לאותן מדינות ביטחון מסויים שגם אם יפלו שוב, יהיה מי שירים אותם. ובכל מקרה, גם אם ההנהגה אכן מנסה לעשות מאמץ כנה בכיוון היא עדיין עשויה לבצע טעויות שיהיו בעלות השלכה חמורה על רווחת האזרחים. * למשל, לקצץ במיסים בלי לקצץ בהוצאות הממשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא כמובן בהגדרת ה"משתתפים במשחק". האם חקלאים הודים אשר איבדו לפתע את יכולת הפרנסה שלהם עקב ירידה פתאומית במחירי הסויה בסוף שנות התשעים (עקב תנודות בסחר הבינלאומי בסויה, וספציפית במקרה ההוא מכירת היצף לשוק ההודי, אשר מוטטה את השוק המקומי) הם "משתתפים במשחק" או "צופים מהצד"? מה לגבי מובטל ישראלי? הפרטה של מערכת הבריאות גורמת לו להוציא יותר על בריאותו, או למצער, להיות חולה. האם הוא נחשב כמשתתף? כל בני האדם מבצעים מספר פונקציות בסיסיות - קרי, אוכלים, זקוקים לקורת גג ולחימום בחורף, נעשים חולים ומזדקנים ועוד דברים ממן זה. הבדואים מהיישובים הבלתי מוכרים בנגב ממעטים אולי להשפיע על "השוק" (אולי בשוליים בשל עברות פליליות, אולם בכל אופן לא כצרכנים), אולם השוק בוודאי שמשפיע עליהם. הם "צופים מן הצד" בכל הנוגע ליכולת של רצונותיהם וצרכיהם להשפיע על השוק, אולם הם "משתתפים במשחק" בכל הנוגע להשפעתו של השוק עליהם. ב"משחק" הזה משתתפים אנשים רבים. למען האמת כמעט כולם, במקום אליו הוא מגיע. רק יכולתם להשפיע עליו היא אשר מתאפסת. הראיות לגבי חוסר שוויון בהכנסות הן ברורות למדי. אומנם פרידמן אכן טוען (או יותר נכון טען בשנות השישים) שדווקא אי התערבות בחלוקת ההכנסות וביטול קצבאות ותוכניות סוציאליות יגבירו את השוויון לטווח הארוך (הוא איננו מנמק), אולם הוא שוגה על פי מה שנראה לעין כיום. בדוק את מדד ג'יני לאי-שיוויון, ותגלה באופן לא מפתיע ביותר שבמדינות שהן מדינות רווחה יחסית הפערים קטנים בהרבה מבמדינות הקרובות יותר לליבו של פרידמן כמו הונג קונג או ארה"ב (אליהן מתקרבת ישראל בצעדי ענק). באשר ל"כוח כפיה", עמדתך מבולבלת למדי. יש להפריד בין שתי סוגיות שונות - כוח הכפיה והצדק שבכפיה. למדינה יש כוח כפיה לגבי עברייני מין, אף שזה "מגיע" להם. לבעל מפעל אשר מספק עבודה למאות אנשים במקום מוכה אבטלה יש כוח כפיה לגביהם אפילו אם אתה מאמין שזה רק "מוצדק", משום שהוא בעצם ברוב טובו מספק להם אוכל ועבודה. אומנם נכון, הם יכולים שלא לעבוד. אולם מאחר שבחברה המודרנית האדם הממוצע איננו מתבסס על חקלאות ובדר"כ איננו בעל חלקת אדמה גדולה מספיק על מנת לגדל את מזונו או לבנות בה את ביתו במו ידיו, לא מדובר כאן על הנרי דייויד ת'ורו שהתגורר ביער והשיג את מזונו בעצמו. הברירה היא לעבוד או לרעוב. זהו כוח כפיה. אני אישית גם כופר ב"הצדקה" של כוח הכפיה הזה, אולם זהו נושא לדיון נרחב בפני עצמו, אשר כבר נערך בעבר. כאמור, כל אדם פוגע אין ספור פעמים בחופש של רעהו, והמדינה כגוף המייצג אנשים רבים פוגעת באנשים רבים עוד יותר (אני נמנע מלדבר על "זכויות", מכיוון שממילא המסגרת הלאומית היא המקנה משמעות למילה "זכות"). בוודאי שמוסכם על בני האדם כי כחלק ממדיניותן של אומות ייפגעו חלק מהאזרחים. יש להטיל על כך מגבלות, והעקרון הדמוקרטי דורש הצדקה נאותה לכל פגיעה שכזו, אולם בכל פעולה משותפת של מספר אנשים נאלצים כמעט כולם להתפשר. הפגיעה הזו היא כל כך יום-יומית עד שאולי אינך מודע אליה כלל, אולם היא קיימת. אני למשל אינני יכול לגדל עגבניות בגינה שליד מגדל עזריאלי, מה שהייתי יכול לעשות בקלות לו חייתי לבדי ביערות הכרמל. תאמר שזה מגוחך - שהרי הקרקע של מגדל עזריאלי איננה שייכת לי והיא נקנתה בכסף מלא, שלא אני שילמתי. אולם כמובן, לו היה איש יערות פראי אשר מתגורר ללא ידיעתנו ביערות הכרמל יוצא מהיער שלו, הוא היה מביט בך בתמיהה. הוא מעולם לא קנה אף פיסת קרקע ביער שבו הוא גר, וזה לא מפריע לו לגדל שם מה שירצה. הוא לא קנה אף עץ, אולם הוא יכול לכרות אותו על מנת לבנות לעצמו בקתה. לא קנה את החול על שפת הים, וזה לא מפריע לו לעשות בו כרצונו. אולם אני ואתה חיים בחברה עם עוד אנשים רבים, וזה מחייב אותנו לחיות על פי סדר חברתי מסוים. מרגע שאתה פוגש עוד בני אדם וחי איתם בחברה משותפת, אתה כבר לא יכול לגדל עגבניות היכן שתרצה. זו איננה "זכות" להוציא את מזונך מהאדמה, אבל זהו סוג של חופש אשר בפרוש נשלל מאנשים החיים בחברה, "מיעוט" או לא. מדוע אנו מקיימים חברות אנושיות אם הן פוגעות בחופש שלנו לגדל עגבניות? משום שלהתאגדותם של בני אדם במסגרות גדולות ישנם יתרונות אשר מפצים על הפגיעה הזו, ולכן אנו מוכנים לחיות איתה. אני בכוונה לא מעוניין להיכנס לוויכוח אשר מכונה במקומותינו "פוליטי" (למעשה כל הדיון הזה הוא פוליטי), אבל בכל זאת אסטה מהכלל הזה כאן. המשטר הקיים במדינת ישראל הינו בלתי דמוקרטי בעליל. אין ספק שהוא עונה על ההגדרות הטכניות. גם משטר העבדות בארה"ב לפני מלחמת האזרחים או השלטון הקומוניסטי היו יכולים לענות בקלות על הקריטריונים הללו (לבנים הם "אזרחים", שחורים הם לא "אזרחים". נפתרה הבעיה. סטאלין הוא "אזרח", מי שלא סטאלין הוא לא "אזרח". דמוקרטיה. ) אולם כמובן שההגדרות הסמנטיות הללו הן חסרות ערך מבחינה עקרונית. תושבי יהודה ושומרון אינם תיירים, צליינים, או במסגרת חילופי סטודנטים. מדובר על אוכלוסיה של כשלושה וחצי מליון בני אדם אשר -נתונים תחת משטר ישראלי- דה פקטו ואף דה יורה (מעולם לא וויתרה ישראל על האחריות הסופית והכוללת לשטחים הכבושים, גם לא בהסכם אוסלו). העקרון הדמוקרטי הוא לא "בחירות אחת לארבע שנים" ולא "אי התערבות בשכר מינימום". העקרון הדמוקרטי הוא זכותם של אנשים לקיים שלטון על עצמם. העקרון הזה מחייב (ושים לב לקשר של זה לתחילת הדיון על "משתתפים" ו"צופים מן הצד) שכל מי שהשלטון משפיע על חייו באופן רצוף וקבוע חייב להיות בעל השפעה מקבילה על השלטון. אני חוזר - לבני אדם הזכות להשפיע על הדרך בה מתנהלים חייהם. הפלשתינים הם "משתתפים במשחק" מבחינת העובדה שכל כובד המשטר הישראלי והריבונות הישראלית מוטל עליהם במלוא עוזו, אולם הם "צופים מן הצד" מבחינה זו שאין להם כל השפעה על המשטר הזה. זו לא דמוקרטיה. את המחלוקת על הגולן הבאתי כדוגמא, ומבחינתי תוסיף את האפשרות "הנידון יימסר לידי חייזרים". קל אומנם לסגת ולספר שזהו עניין של "אינטרס לאומי", אולם באופן ברור ביותר אין כל הסכמה על העניין הזה, ולכן קשה מאוד לדבר על אינטרס שכזה. יש אנשים שרוצים להחזיר את הגולן, ויש שרוצים לא להחזיר. מה עניין המדינה האחרת לכאן? לחלק יש אינטרס כזה, לאחרים יש אינטרס אחר. איך מחליטים? מה עושים? (אם אתה רוצה, תחליף את סוגית הגולן בקיום האולימפיאדה הבאה בגבעתיים , שיתוף פעולה בחקר החלל, חתימה על אמנה להצלת הדולפינים, או כל סוגיה אחרת). האם אתה חושב שהמדינה עוברת על החוק כאשר היא גובה מיסים (אני לא מדבר על דעתך בקשר לגובה המיסים, אלא באופן עקרוני לגבי "זכותה" של המדינה לגבות מס)? יש לשים לב להבדל בין "אורח חיים בריא", "דת", או "התנהגות מינית" לבין "כלכלה" או "ביטחון". ההבדל בין הקבוצה הראשונה לשניה הוא שכלכלה וביטחון הינם תוצר של מערכת מורכבת ביותר אשר משותפת לכלל האזרחים (או לפחות לרובם). אורח חיים בריא, הרגלים מיניים, אוכל, כל אלו קיימים גם אצל רובינזון קרוזו או אצל אוסף סוחרי בננות ותפוזים אשר באים בכל יום ראשון אל השוק על מנת להחליף את תוצרתם ולמקסם את פונקצית התועלת האישית שלהם. כלכלה וביטחון הינם -תוצר חברתי-, ובשל כך הינם שונים באופן עקרוני מהרגלי השינה או האכילה של בני אדם. גם לכך כבר נדרשנו בעבר, כאשר הסברתי כיצד מתעלמת הגישה הנאו-ליברלית מקיומם של תוצרים חברתיים ומכך שהטיפול באותם תוצרים חברתיים הינו במישור הפוליטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אני חושב שניתן לסכם את עמדתך בכך שהמנגנונים של כלכלת השוק אינם מספקים איזשהו צדק אבסולוטי ופותרים את כל בעיות האנושות. אני לא חושב שתתפוס אותי או את פרידמן אומרים משהו מעין זה. מה שאתה אומר איננו מפריך בשום צורה את הטיעון שבאמצעות הכסף שביידנו אנחנו יכולים לבטא את רצונותינו ואת סדרי העדיפויות שלנו והמסרים האלו עוברים, באמצעות המחירים, אל אותם אלו שיכולים לספק את רצונותינו ולהפנות את המשאבים לכיוון זה או אחר. פרידמן מביא את הטענות שהוא מביא בעיקר כנגד האלטרנטיבה של תכנון ריכוזי (ונדמה לי שאינך בין המצדדים בשיטות מעין אלו). זהו איש קש. האם יכולתו של בעל שקל להשפיע קטנה משל בעל מאה שקלים? כן ולא. כפי שציינת, לכולנו צרכים בסיסיים זהים. במובנים של הצרכים הבסיסיים, בעל מאה שקלים שקול כנגד מאה בעלי שקל אחד. אם ניתן להשיג מזון ומקלט באמצעות שקל ייתכן שעבור בעל המאה יפותחו שירותים מופלאים שמספקים את הצרכים בפאר ובהדר בעשרים שקלים, אבל מאה בעלי השקל הבודד הם עדיין קהל לקוחות פוטנציאלי שמשתלם לשרתו. כדי להשיג את השקל, צריך לעבוד. בעייתם העיקרית של הבדווים היא העובדה שהם עדיין אינם משולבים בכוח העבודה. הם עדיין לא משחקים את המשחק. זאת נובעת משום שאורח החיים הקודם שלהם איננו אפשרי יותר במצב בו יש גבולות בין מדינות (ודבר דומה קורה באפריקה). העולם משתנה, וגם הבדווים יאלצו להשתנות ולהכנס למשחק. תיאורך את אפסות האדם הקטן מול רשעות עולם העסקים הקר היא אמנם נוגעת ללב אבל אתה כמובן אינך מזכיר את האלטרנטיבה. החוק הוא הרבה יותר שרירותי ודרקוני. לשוק יש כללים פשוטים. אתה עובד, מקבל כסף ועם הכסף אתה יכול לקנות את מה שנחוץ לך. לשוק לא אכפת אם אתה הודי אינדונזי או בדווי. לכסף אין ריח. המקומות היחידים בעולם בהם יש רעב בקנה מידה גדול הם אותם מקומות בהם לא ניתן להמיר עבודה בכסף (ולא המעט שבמעט). מקומות כמו אפריקה למשל. הדרך לקידומם היא ברורה. חבל שמחנה ה"קדמה" איננו מבין זאת ועושה ככל שביכולתו למנוע את ההתקדמות הזאת. באשר לכוח הכפיה, אתה מבלבל בין תנאים חיצוניים (אובייקטיביים) ובין תנאים מעשי ידי אדם. הכוח שכופה כל האינדונזים לעבוד במפעל נייקי איננו נייקי. מה שהופך את מפעלי נייקי למקור משיכה הוא האלטרנטיבות. האינדונזים היו יכולים להמשיך באותה דרך בה הלכו בכל אלפי השנים לפני בואה של נייקי לעולם. עבודה קשה בשדה, כל היום, כולל ילדים, נשים בהריון וזקנים. אתה מעוניין להפעיל על נייקי את *כוח הזרוע* כדי לאלץ אותה להעסיק את אותם אינדונזים בתנאים שנראים לך הגונים יותר. (מה שכמובן ישיג את ההיפך מכך אבל אין לזה קשר לחוסר התוקף המוסרי של המעשה). אני מציע שנעזוב את עניין הגדרת ה"אזרח" משום שהיא באמת לא נוגעת לנושא הליבה שהוא *מהן* זכויות האזרח ולשם מה צריך בכלל את המדינה. ההבחנה שאני עושה בין החלטות "מדיניות" ובין החלטות "כלכליות" היא חשובה ועקרונית. החלטות מדיניות (למשל, לצאת למלחמה) היא החלטה שנוגעת לכלל האזרחים כגוף מול כלל האזרחים של מדינה זרה. לא של חלק מהאזרחים בתוך המדינה כנגד חלק אחר של האזרחים. אפילו מקרה גבולי ונדיר יחסית כמו החלטה על שינוי גבולות המדינה נעשה תמיד מול מדינה אחרת (או מדינה בהקמה, קולקטיב אחר וכו.) ובסופו של דבר מהווה שינוי בהיקף הגיאוגרפי של סמכויות המוסדות המדיניים. ברור שהחיים בחברה מחייבים אותנו להתפשר. אבל כפיה איננה פשרה. כפיה גם איננה "חמלה" כפי שרבים כל כך טועים לחשוב. כאשר מוצאים מכללי המשחק את כוח הזרוע אין לנו ברירה אלא להתפשר, כאשר הפשרה *נחוצה*. ישנם כאלו שמאוד אוהבים תיאטרון, בעיניהם זה יפה, חשוב וחינוכי. לי, לא אכפת, אני לא מעוניין בתיאטרון. כיצד נגיע לפשרה? האם לקיחת כספי בכפיה והענקתו ל"הבימה" היא פשרה? לי נראה הרבה יותר שמי שרוצה ללכת לתיאטרון יואיל בטובו וישלם מחיר כפול או כל מה שנחוץ ויניח לי לנפשי בקולנוע. מה זה קשור? המיסים שאני משלם אינם רק כלי למימון הצבא, המשטרה וכו. הם גם אינם משמשים לאספקה של צרכים מינימליים של אותם אלו שידם אינה משיגה. הם כלי למימון התועבה הזאת בשם "ערכים הומניים" או "תרבותיים". אני משלם יותר מס הכנסה מאדם אחר לא רק משום שהדבר נחוץ למימון הוצאות המדינה אלא כ"כלי" ליצירת "שיוויון". כלי לעיצוב החברה. (ושוב, כאן מדובר בנסיון לעשות אותי פחות "עשיר" לא לצורך הכסף עצמו אלא לצורך הקטנת הפערים). את צרכיהם של אלו שידם אינה משגת ניתן לספק על ידי מס באחוז אחיד (ונמוך יחסית) שנגבה מעל הוצאה מסויימת + הקצבה של "השלמת הכנסה" לאיזה מינימום. אין שום צורך בהפיכתי לפחות עשיר בשם ה"צדק", אין צורך ב"שכר מינימום" ושאר חוקים "סוציאליים". לשאלתך, המדינה איננה עוברת על החוק כאשר היא גובה מיסים. השאלה שלך היא מיתממת. האם באמת אינך מבין את העקרונות עליהם אני מדבר? 1. ההבדל בין הכלכלה והבטחון הוא שהבטחון מושג על ידי צבא שממומן (ואולי גם מאוייש) בכפיה. הכלכלה מתנהלת מתוך הרצון החופשי של האנשים. המדינה מפקיעה מיידי האזרחים את היכולת להשתמש בכח הזרוע תמורת ההבטחה שהשימוש בו יהיה רק כנגד מדינות זרות או כנגד אלו המנסים להפעיל את כוח הזרוע בתוך המדינה כנגד אזרחים אחרים. השימוש בכוח הזרוע לתחומים הכלכליים הוא בהכרח כנגד קבוצה כלשהי באוכלוסיה לטובת (לפחות תיאורתית) קבוצה אחרת. 2. גם דת, שפה ואורח חיים הם במפורש תוצר של "מערכת מורכבת ביותר אשר משותפת לכלל האזרחים". מדוע שהטיפול באלו לא יהיה פוליטי. 3. לא תוכל להפריד בין כל הגוונים של ההתנהגות האנושית ובין הכלכלה, אלא אם כן תבטל את המושג של כסף. לכל דבר יש מחיר כלכלי. לא תוכל להפריד בין הסמכויות המופרזות שאתה מעניק למדינה בתחומים הכלכליים ובין הרצון של אנשים מסויימים לשלוט באחרים באמצעות אלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אפשר להוסיף משהו על ההבדל והדמיון בין דמוקרטיה ושוק חפשי. דמוקרטיה ושוק הם שני מנגנונים חברתיים המיועדים לקבלת החלטות ופעולה קולקטיבית (collective action). בדמוקרטיה כל אחד נשקל לפי קולו - כלומר משקל שווה לכל אזרח. בשוק, כל אחד נשקל על פי כספו - כלומר משקל אחר לעשיר ולעני. ההנחה בשני המקרים היא שלכל אדם יש העדפות לגבי מה שהיה רוצה שיקרה בתחומים שונים של חייו, והשיטה (דמוקרטיה או שוק) משקללת את ההעדפות השונות של הפרטים ומגיעה להחלטה לגבי הפעולות שיש לנקוט. כלומר, מה צריך להעשות ועל מה יש לוותר, ובמשתמע - מה חשוב יותר ממה. למשל, הממשלה (המבצעת מצע מסוים, שלפיו נבחרה) מחליטה מי ישתכר יותר: מורים או עובדים סוציאליים. גם השוק החפשי קובע מה משתלם יותר: להיות מורה פרטי או פסיכולוג. באופן כזה, גם השיטה הדמוקרטית וגם השוק החפשי משפיעים על החלטותיהם של סטודנטים לעתיד, המתלבטים איזה מקצוע ללמוד. אם מורים ירוויחו יותר מפסיכולוגים - יותר אנשים טובים יפנו להוראה. החברה בעצם מאותתת לפרטים (באמצעות המשכורות) לאלו שירותים היא זקוקה יותר. שאלת המפתח בשתי השיטות היא כיצד משתקללות העדפותיהם של הפרטים השונים בתוך המכלול. למשל, אם רחל מחשיבה שעת חינוך לילדיה יותר משעה של שירותי עובד סוציאלי, בעוד לרבקה העדפה הפוכה - מה תהיה התוצאה הסופית? מי ירוויח יותר פר שעה, מורים או עו"סים? אני מניח שאנשים רבים חושבים שבניגוד לשיטה הדמוקרטית, בשוק החפשי התוצאה נקבעת באופן "נייטרלי" ולא מעורב בה, לכאורה, שום אלמנט של שיפוט ערכי. אבל זוהי הנחה מוטעית, מפני שבידי העשיר תקציב רכישות גדול יותר מזה שבידי העני, ולכן העדפותיו האישיות - המשתקפות בנכסים שהוא רוכש - משפיעות יותר על הקצאת המוצרים והשירותים בין הפרטים השונים. (הכוונה היא בעיקר לנכסים שכמותם הכוללת מוגבלת, כגון קרקע, או שעות עבודה של בעלי מקצוע). לדוגמא, אילו שכרם של העובדים הסוציאליים היה נקבע על ידי השוק הפרטי, קרוב לוודאי שהם היו נעלמים מן העולם, כיון שבדרך כלל הנזקקים לשירותיהם אינם יכולים לשלם להם. לעומת זאת, מקצועות המשרתים את בעלי הממון (למשל ארכיטקטים המתכננים וילות) אינם נתונים בסכנה כזו, מפני שקיומם של מקצועות אלו משקף את העדפותיהם של העשירים. אם כן, השוק החפשי קובע שלחברה בכללותה נחוצים מתכנני וילות יותר מאשר עובדים סוציאליים. זו בחירה ערכית בהחלט - העדפה של שירות הנחוץ לעשירים על פני שירות החיוני לעניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבחנה החשובה ביותר בין שוק חופשי לדמוקרטיה היא ששוק חופשי הוא מנגנון או מכניזם ואילו הדמוקרטיה היא שיטה. כלומר, בעוד שמנגנוני פעולת השוק הם עוורים במהותם ויפעלו באופן דומה בנסיבות דומות (בלי קשר לשיפוט הערכי באשר לתוצאות הפעולה), דמוקרטיה היא ערכת כללים כלליים לפעולה, שמימושם מושפע בעיקר מנסיבות הפעולה ותוצאותיה (שוב, בלי קשר לשיפוט ערכי) משתנות בדרך כלל ממקום למקום. הבדל מהותי זה מאיין במידה רבה את טענתך כי ''השיטה (דמוקרטיה או שוק) משקללת את ההעדפות השונות של הפרטים ומגיעה להחלטה לגבי הפעולות שיש לנקוט. כלומר, מה צריך להעשות ועל מה יש לוותר, ובמשתמע - מה חשוב יותר ממה.'' אתה מניח, לדוגמה, כי מהיכולת לבחור פעם בארבע שנים, כנהוג בישראל, מוסקות העדפות ופעולה מנגנונית של הבירוקרטיה הדמוקרטית. ייתכן ומצב כזה קיים במידה מוגבלת במדינות בהן ישנה בחירה ישירה של נציגים או מנגנון משאלי עם לבירור החלטות שונות, אך המסקנה כי הבחירה הארבע-שנתית מסוגלת לשדרר סדרי עדיפויות מדויקים אינה מבוססת. רבים יטענו, דרך משל, כי בישראל דירוג החשיבות של מורים, עובדים סוציאליים או קבלני עבדים נקבע על-ידי קומץ לא נבחר של פקידים באוצר ומקורבים לשלטון, שלדעת הציבור המובעת בבחירות יש השפעה אפסית עליהם. השוואה נכונה יותר בין דמוקרטיה למנגנון שוק חופשי היא בין שדולטתוקרטיה בעלת נטיות אריסטוקרטיות-פלוטוקרטיות (דמוקרטיה) לבין מריטוקרטיה. כסף ועושר, כאשר הם נקנים בזכות (בעליהם) ולא בזכות קשרים ממשלתיים משקפים יכולת וכשרון עודפים של העשיר על פני אחרים ומנגנון השוק החופשי מתגמל זאת במתן יכולת עודפת למי שהם בעלי כשרון עודף, כאשר יכולת עודפת זו נבחנת בהתמדה מול כשרונות חדשים. בדמוקרטיה, לעומת זאת, לא היכולת או הכשרון קובעים, כי אם הקשרים, עושר קיים, וכן הלאה, כאשר המאמץ מושקע בהבטחת שלטונם של השליטים הקיימים. הפנטסיה לפיה השלטון הדמוקרטי יכול (או רוצה) ''לתקן'' את ''הקלקולים'' ולקבוע סדר עדיפויות ''צודק יותר'' היא חלום באספמיא. שלטון הוא מטרה לעצמו והשליטים פועלים לשרת את עצמם, לא רעיונות של צדק. לכן, האמנת השליט הדמוקרטי על סידור מחדש של הכוחות החברתיים בהתאם להעדפות המשוערות של ''העם'' מוליכה תמיד באופן בלתי נמנע לריכוז הכוח בידי בעלי ההון והמקושרים השונים המקורבים לשלטון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בדמוקרטיה כל אחד נשקל לפי קולו - כלומר משקל שווה לכל אזרח." אבל לקבוצות שונות באוכלוסיה יש יכולת שונה להתאגדות מה שמאפשר לקבוצות שונות לקבל קול במשקל רב יותר ממשקלן באוכלוסיה. אם תסתכל על קבוצת החרדים מול קבוצת החילוניים בישראל תראה שלמרות שהחילוניים מהווים רוב, מוענק לחרדים כוח רב יותר. בנוסף על כך, האנשים המצויים בעמדות הכוח נוטים להיות חברים של "בעלי הממון" ולא של "דלת העם" (ולחילופין, החברים של בעלי הכוח הופכים, מתוקף היותם חברים, לבעלי ממון - על חשבון ה"עם") "בשוק, כל אחד נשקל על פי כספו - כלומר משקל אחר לעשיר ולעני." בשוק, כל שקל מקבל משקל שווה. בהתיחסות להיבט של צריכה. יש קבוצה קטנה של עשירים שעשויים לצרוך מוצרים יקרים וקבוצה גדולה של "לא עשירים" שצורכים מוצרים יותר זולים. התוצאה היא מגוון של מוצרים במגוון של מחירים. "ההנחה בשני המקרים היא שלכל אדם יש העדפות לגבי מה שהיה רוצה שיקרה בתחומים שונים של חייו, והשיטה (דמוקרטיה או שוק) משקללת את ההעדפות השונות של הפרטים ומגיעה להחלטה לגבי הפעולות שיש לנקוט. כלומר, מה צריך להעשות ועל מה יש לוותר" טעות בידך. זה לא משחק "סכום אפס". אין סתירה בין שכר גבוה למקצוע x ושכר גבוה למקצוע y. הדמוקרטיה איננה משקללת שום דבר. ההשפעה שלך על שכר העובדים הסוציאלים בבחירות היא אפס מוחלט. אתה בוחר *אנשים* לעמדות כוח מתוך הרצון שיפעלו "בערך" כפי שאתה רוצה אבל שום דבר איננו מחייב אותם לעשות כן. וההשפעה של גורמים אחרים (כמו החברים "בעלי ההון" שלהם או שיקולים קואליציוניים) תהיה חזקה יותר. כאשר אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה קראו לו בכיכר "רק לא ש"ס". האם זה הזיז לו? האם העובדה שמרבית תושבי המדינה מתנגדים ל"כפיה הדתית" השפיעה ולא במקצת על מדיניות הממשלות השונות? ומה בדבר התמיכה בנסיגה מהשטחים? המציאות היא הפוכה ממה שאתה מתאר "לדוגמא, אילו שכרם של העובדים הסוציאליים היה נקבע על ידי השוק הפרטי, קרוב לוודאי שהם היו נעלמים מן העולם, כיון שבדרך כלל הנזקקים לשירותיהם אינם יכולים לשלם להם." האמת היא שאני בכלל לא בטוח שהעובדים הסוציאלים מהווים "שירות חיוני" לעניים. אבל בהנחה שכן, אם ישנה קבוצה גדולה באוכלוסיה שזקוקה להם אזי וודאי שיהיו בדיוק כפי שקיומן של מסעדות יוקרה לא שולל את קיומם של דוכני פלאפל או מסעדות פועלים. בכל הנוגע למוצרים ההיסטוריה מראה שרוב המוצרים שנחשבו פעם למותרות הופכים, ברבות הימים, למוצרים עממיים שווים לכל נפש. כוונתי איננה לענקי יהלומים שמעצם הגדרתם הם סממני מעמד כלכלי אלא לאותם מוצרים שימושיים שהופכים את חיינו לקלים יותר. דוגמה מקובלת מהשנים האחרונות הם הטלפונים הסלולוריים אבל ישנן הרבה אחרות כגון מכוניות, מקררים, מכונות כביסה וכו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |