בתשובה לאורי, 02/02/04 17:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חבל התלייה עבד מצויין במלוכות בעת העתיקה ובימי הביניים. משטרים עריצים עם מערכת משפט "הוגנת" הם משטרים שבהם המטרה *המוצהרת* של מערכת המשפט היא צדק, והמטרה בפועל היא העמדת פנים של צדק. אתה אפילו מתכחש לכך שבמשטר שלנו המטרה *המוצהרת* היא צדק... אתה מתייחס בדבריך לשלושה דברים שונים: א. ה"חזית" של מערכת המשפט, המטרה המוצהרת שלה. מתגובתיך אני יכול להבין שאתה מסכים שזוהי חזית של צדק (למרות שהתפתלת כהוגן כדי לא להשתמש במילה זו) - כי כאמור אחרת ניתן להסתפק בחבל התלייה במשטרים מלוכניים. ב. המטרה ה"אמיתית" שהיא לשיטתך "לספק פאסדה מרשימה של דין ומשפט" - דהיינו, המטרה היא להעמיד פנים שאנחנו משיגים את א'. ג. דינמיקה אנושית בסיסית במערכת בירוקרטית. לפי טענתך מה שמניע את האנשים במערכת המשפט זה ג', ואף אחד לא מנסה באופן מודע להגיע למטרה האמיתית שזה ב'. אז איך לעזאזל אפשר להגיד שזו *המטרה האמיתית*? איך מטרה יכולה להיות אמיתית אם אף אחד לא שואף אליה במודע? זה פירוש מתחכם מאוד למונח מטרה. מצד שני אתה מסכים שהמצב של מערכת משפט צודקת הוא אכן מבוקש בעיני העם, כי אף אחד לא רוצה "לעשות רע ולדעת שהוא עושה רע"1. אז איך אפשר להגיד שמה שאנחנו מבקשים הוא לא המטרה ההצהרתית? רק כדי לעשות סדר: המונח מטרה=מה שאנחנו מעוניינים בו. המונח מטרה הוא *לא שווה* להעמדת הפנים של השגת מה שאנחנו מעוניינים בו, שהיא בעצם לא מתבצעת במודע אלא נובעת מטבענו האנושי הקלוקל. על התער של אוקהם שמעת? אם קשה לך להגיד מה ראוי היה שמערכת המשפט תשאף לו, אז אתה באמת בבעייה גדולה.... אני מניח שזה נובע מהתממות או פרשנות מוזרה של המילה "ראוי". 1 ובכלל אם כולנו רק חושבים שאנחנו עושים טוב (אבל בעצם אנחנו עושים רע), אז זה שקול לכך שכולנו עושים טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, עריצות ללא מצרים והוצאות להורג1 עבדו היטב בתקופות בהן לא היו לרעיון השוויון מהלכים בין האזרחים ונגישותם למערכת המשפט הייתה מוגבלת אפילו יותר משהיא היום. כיום, נדרשת העמדת פנים מורכבת יותר, ממש כמו שנדרשת כזו בתחומים אזרחיים אחרים. מובן מאליו כי למערכת המשפט אין שום טענה, אפילו ברמה ההצהרתית, לשאיפה לכינון צדק, משום שזו מטרה מופשטת שאי אפשר להגדירה בצורה מספקת ואילו ניתן היה, מישהו היה תובע לזכות בדין צדק – עניין שלמערכת המשפט אין שום עניין בו (ולא רק אצלנו). לכן, מוגדרות מטרותיה המוצהרות של מערכת המשפט במונחים של התהליך אותו היא אמורה לקיים: משפט תקין והוגן, ייצוג הנאשם על ידי סניגור, הוצאת צווים והמעמד הנדרש להם, וכן הלאה. לסעיפיך: א. מערכת המשפט היא שמתפתלת בהצגת החזית שלה. מילת המפתח "צדק" מופרחת לכל עבר בכל מקום, לבד מבמקום המחייב היחידי: ספר החוקים. אתה רשאי לחפש ולדוג כאוות נפשך, אך צדק לא מוגדר שם בשום מקום כיעד מוחשי, לבד מהצגתו כמשאלת לב מעורפלת. בפועל, החוקים מתייחסים אך ורק לתהליך השיפוטי. ב. לא הבנת את דברי כלל. מטרת מערכת המשפט היא לספק כלי שלטוני לשליטים. הפסאדה המרשימה היא רק רקוויזיט טקטי כדי לשטות באזרחים. אין לה קשר למטרות. למעשה, כפי שחשבתי שהבהרתי (אך מתוך אי-ההבנה שלך אני למד שלא עשיתי זאת היטב) העובדה שמדובר בפסאדה אמורה להיות נעלמת מעיניהם של המשמשים במערכת שאף הם, כאזרחים, אמורים להאמין בפסאדה. ג. ומתוך שלא הבנת את דברי, לסעיף ג' אצלך אין שום משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שמערכת המשפט (כמו הצבא, המשטרה, וביטוח לאומי) היא כלי שלטוני. אבל, המטרה של כלי שלטוני היא לא לספק כלי שלטוני, אלא לענות על צורך מסויים. אתה אומר שהצורך הוא הרתעה וכו', אבל הסכמת שיתכנו כלים פשוטים יותר והסיבה שזה כלי כזה מורכב היא כדי ליצור פאסדה של צדק. אם כך, אז האם לשיטתך המטרה של מערכת המשפט היא להרתיע וכו' תוך כדי יצירת פאסדה של צדק? זה קצת מסובך בשבילי, אני מודה ומתוודה שעניין הפאסדה לא נהיר לי עד הסוף. לדבריך אין קונספירציה, אלא "כל הגורמים הקשורים למערכת המשפט - מהשלטון ועד אחרון הפקידים - מונעים על-ידי דחפים אנושיים בסיסיים". ואתה גם אומר שהאזרחים לא אמורים לדעת שהם מולכים שולל. אם כך, אז: א. האם האזרחים מאמינים שהם *אמורים* לקבל צדק? ב. האם מערכת המשפט (כולל המחוקק) מאמינה שהיא *אמורה* לספק צדק? אם התשובה היא כן לשניהם, אז אני חושב שצריך לדבר על מטרה לא מוגשמת במקום על פאסדה. אגב, ברור שצדק זה מטרה מופשטת, ושכדי להשיג אותו צריך יעדים קונקרטיים. היעדים הקונקרטיים לא נבחרים שרירותית, אלא על-מנת להשיג את המטרה המופשטת. אין הדבר שונה מביטוח לאומי - מטרה מופשטת של רווחה סוציאלית, ויעדים קונקרטיים של מיסוי וגמלאות שכמעט אף פעם לא מספקות רווחה. המטרה של מערכת המשפט היא הסיבה לבחור שבגללה יעדים מסויימים כגון "משפט תקין והוגן" ולא סתם יעדים אחרים כגון "משפט סתמי ואקראי". אני אומר: שהיעדים הללו נועדו על-מנת להגיע לצדק (מה לעזאזל אומרת המילה "הוגן" אם לא איזשהיא אינדיקציה לצדק?!). לא ברור לי איזו מבין הבאות היא ההסבר שלך לכך שנבחרו דוקא יעדים אלו ולא אחרים כיעדים של אותו כלי שלטוני: 1. נבחרו שרירותית ואקראית ללא שום היגיון. 2. נבחרו במזיד על-מנת ליצור את מיצג השווא. 3. נבחרו בתום לב לשם השגת צדק, אולם מדובר במשאלת לב ובפועל הם לא משיגים צדק (אם כן, אז העמדה שלך לא שונה משלי - מטרת מערכת המשפט היא להגיע לצדק). 4. נבחרו על-מנת לספק כלי שלטוני. לפי האמור לעיל, זה צריך להיות שקול ל-2. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להסביר את יסודות התיאוריה שלי בצורה מובנית יותר. דעתי שאין קונספירציה טעמה פשוט: מבט קצר בשליטינו (או בכל השליטים באשר הם) מבהיר כי אין הם בעלי שכל מספיק כדי לתכן קונספירציה כזו לתועלתם. הדיעה הרווחת בין אנשים היא כי ישנו הבדל מהותי בין מערכות קטנות (אדם בתוך עצמו או קבוצה קטנה של אנשים) ומערכות גדולות. היינו, בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין חנוונינו אנו סוברים כי בני האדם חותרים בדרך כלל לקידום תועלתם האישית, נוהגים איפה-ואיפה זה בזה, מראים סבר פנים יפות כאשר יש בדבר להועיל להם, וכן הלאה. ביחס למערכות גדולות, עם זאת, ובמיוחד כאלו העונדות לעצמן כתרים נאצלים, נוטים אנשים להניח כי המערכת וכל אשר בה חותרים בכנות לכינון המטרות הנעלות אלא שבגלל סיבה כזו או אחרת, תקלה שביד בורא עולם, שיבוש שלא מן הדין, או אנשים רעים שחדרו למערכת, המטרות אינן מושגות. בעיני, אין לדיעה לא-רציונלית זו על מה לסמוך. מערכות גדולות פועלות ממש כמו מערכות קטנות – כלומר, באופן שהוא אנוכי ביסודו ומטרתו היא שרידות המערכת. הפעולה האנוכית של המערכת היא תוצר של סיכום כל הפעולות האנוכיות של העובדים במערכת (היד הנעלמה של המנגנון אותה הזכרתי קודם), כל זאת *בו זמנית* עם אמונה נלהבת של אנשי המערכת ולעתים קרובות גם הציבור שהם פועלים לשירות הציבור ולטובת המטרות הנאצלות שנקבעו כיעד למערכת. במלים פשוטות: העובדה שהמטרות הנאצלות הן רק פסאדה סמויה גם מעיני העובדים במערכת ולרוב גם מעיני הציבור, אף שאלו גם אלו רואים את פגמיה של המערכת ואת העובדה שבפועל במקרים רבים היא משרתת אינטרסים המנוגדים בתכלית למוצהרים. אשר לבחירה המסוימת במטרות כאלו ולא במטרות אחרות. לעתים קרובות אלו נוצרות כמענה לצרכים פוליטיים ואנוכיים קצרי-טווח של גורמים שונים במערכת. גורמים אלו מעוניינים לזכות בלגיטימציה לפעולותיהם ולכן נוהגים "לצפות" את מערך האינטרסים שלהם – לעתים קרובות אפילו בבלי דעת – במעטה רם ונאצל, כזה שהציבור לא יוכל להתנגד לו. במקרה שלנו, השונה במקצת, התעצבה מערכת המשפט על פי רעיונותיהם של ראשוניה, שבנו אותה על פי מערך אינטרסים שהיה מנוגד לזה של השלטון באותה עת (בן גוריון ומפא"י), תוך התגוננות מפני הגדרות הפרוצות בהעדר חוקה, ובהתאם למערכת אידאות ייקית-ליברלית. כלומר, האידאל המרכזי שקבע את דמותה של מערכת המשפט היה החתירה לכינון מערכת שתהווה משקל רחביתי-ייקי לנטיות העריציות של בן גוריון ותשמש מקור עוצמה וכוח חלופי. אנסה לתת דוגמה שתבהיר כיצד פועלת הדינמיקה המערכתית הזו באמצעות סיפור. קצת ארוך, אבל בהחלט דמונסטרטיבי. נניח חו"ח שבמדינת ישראל ארע רעש אדמה ונספו אלפים רבים של אנשים. הארץ רעדה, העם נזדעזע, העיתונים רעשו וראש הממשלה, מתוך דחף אישי עמוק ועוז לתמורה בטרם ועדת חקירה, הקים את "הרשות לקימום נפגעי הרעש התשס"ד" שמטרתה הנאצלת היא, כך ניסח זאת ראש לשכתו עו"ד שוורצטל בחופזה בערב הקודם, "להביא רפואה לכל נפגעי הרעש, לשקם את משפחות נפגעי האסון ולכונן תקנים שימנעו פגיעה דומה באסון כזה בעתיד." בראש הרשות הציב ראש הממשלה את עמיקם תסס-גזוזי. אותו תסס-גזוזי נעדר אמנם נסיון כלשהו ברעש, אך כרועה עיזים מוסמך הייתה לו הבנה מעמיקה בכל הקשור באדמה, וכידידו מנוער של ראש הממשלה הייתה מובטחת לרשות לקימום אוזן קשבת במקומות הגבוהים ביותר. תסס-גזוזי החל בפעולתו בצורה תוססת ביותר באמצעות שכירת משרדים מפוארים במגדל "גני ירושלים" בבירה. הרשות לקימום הייתה זקוקה למקום לפעול בו ובמהירות. המחיר היה אמנם כפול ומשולש מזה המקובל לשכירות רגילה, אך תסס-גזוזי לא שם ליבו לכך – כאשר הבית נשרף, אין מבררים עדשים. הרשות לקימום צריכה מקום לפעול ממנו כבר היום ועם התקציב שהובטח – עשרה מיליארד שקל – הניח ראש הרשות כי הסעיף הפעוט הזה, עשרה מליון שקל לשנה בסך הכל, לא יורגש בכלל. כמה ימים חלפו והמיה של טרוניה החלה חולפת בין לשכות השרים. במיוחד רבתה ההמייה במשרד הפנים. מאי תיתי אותו תסס-גזוזי? רעמו המקורבים לשר, שהרי במשרדנו אנו מחלקה נאה והמתש"ר שמה, שקיצור הוא להמחלקה להתרעה ושיקום לרעידות אדמה. ובמחלקה, עשרה עובדים חרוצים ומיומנים – כל אחד מהם קוטנו עבה ממותניו של אותו תסס-גזוזי גם בענייני אדמה, גם בענייני רעש ולבטח בענייני שיקום – זאת ועוד, בראש המחלקה עומד דר' גבריאל (גבי) מי-עדן, סיסמולוג בעל שם עולמי. ראש הממשלה, נודה על האמת, פיקפק בליבו אם דר' לסיסמולוגיה הוא האיש הנכון לעמוד בראש הרקנ"ר בכלל, ובמקום שותפו למשחקי התופסת השובביים בכפר נדל"ן של נעוריו בפרט, אך מחמת אילוצים קואליציונים נאלץ לכבוש את היסוסיו ולמנות את "הדוקטור" למנכ"ל משותף של הרקנ"ר. לא חלפו יומיים והתברר שכל כיבוש ההיסוסים היה לשווא. ראש אגף סדרי מנהל במשרד המשפטים, עו"ד זהבית אל-שוחד, הודיעה כי על פי כללי המנהל התקין אין למנות ראש מחלקה במשרד הפנים למנכ"ל משותף בלא הליך מינוי מסודר ומעבר בוועדה לחיסול גולאגים ומנהל בראשות מיכה (סשה) סולז'ניצין. עוד יומיים חלפו ובזכות מוחו המזהיר של עו"ד שוורצטל נמצא הפתרון: החוק אמנם אוסר על מינוי מי-עדן למנכ"ל משותף, אך אין תקנה האוסרת מינויו לראש אגף סמך במשרד הפנים. אשר על כן, הוקמה הרקפ"ר, הרשות לקימום פגועי רעש אדמה, אגף סמך בראשות הדר' מי-עדן שסמכויותיה, כך הובטח, יהיו זהות לאלו של הרקנ"ר. ימים שקטים חלפו בסימן מכרזים וחוזים להעסקת עובדים וראש הממשלה כבר התברך בליבו על תבונתו כי רבה היא, כאשר ביום אחד מעונן, ככלות אלף פקידים חדשים ושלל חוזי שכירות לתפארה ומפקחים שפוזרו ברחבי הארץ ופסיכולוגים קליניים כחול אשר על שפת הים לצורך השיקום הנפשי ועובדות שיקום, ועובדי קימום, ותריסר מומחים לצורכי התרעה עתידית וניסוחי כללי זהירות... ובכן, ככלות כל אלו התברר כי אין הסכמה מלאה בין הרקנ"ר לרקפ"ר בנוגע לשאלה מי מהם יהיה האחראי הסופי והמוחלט לשיקום. למעשה, לא הייתה בין הרשות לאגף הסמך כל הסכמה. שני הצדדים הטיחו זה בזה האשמות חריפות על עיכוב התחלת פעולות השיקום ואפילו על חבלה מכוונת. "עם כל הכוונות הטובות," הכריז סמנכ"ל אגף הסמך מר בנימין קרדום-לחפור-בו, "אנחנו הגוף המקצועי ולא נותנים לנו לעשות את העבודה. עם כל הרצון הטוב, כך זה לא יכול להמשך!" דבריו כוונו לשערוריה שהתחוללה כמה ימים קודם לכן, כאשר כמה מעובדי הרקנ"ר חסמו בגופם את הכניסה למשרדי הרקפ"ר ביישוב רמות-שפכים, רשות מקומית קטנה שנפגעה קשה בזמן הרעש. זעקות "מאפיונרים" מחד ו"פושעים" מאידך שנשמעו במהלך האירוע, הדהדו באוזני עם ישראל שצפה בכתבה מיוחדת של הכתב גיל ברבדוס בערוץ 10. אנשי הרקנ"ר לא נותרו חייבים, והשמיעו רמזים עבים אודות שחיתות לכאורה ברקפ"ר (אותו הקפידו לכנות "אגף הסמך"), לה הגיבו אנשי האגף ברמזים יותר מעבים על שחיתות אישית של מר תסס-גזוזי בנוגע לשכירת מבנים ומשרדים כאלו ואחרים. התברר כי שכירת המשרדים במגדל "גני ירושלים" לא הייתה כה תמימה כפי שנראה היה תחילה. השכירות, בעלות כוללת של 30 מליון שקל לשנה, בוצעה בלי מכרז נאות ובלי גילוי נאות – שכן אחד מבעלי "גני ירושלים" היה מר שמואל שפריץ-גזונטהייט, גיסו של מר תסס-גזוזי. עוד אלו מאשימים אלו את אלו, ומשרד האוצר תחב את חוטמו אל תוך הקדירה. ראש אגף התקציבים, יצחק (איציק) בר-הון, הודיע כי עד שלא תבוא המחלוקת על תיקונה לא יועברו כספים לצורך השיקום. היינו, יועברו כספים לתשלום משכורותיהם של אלף ושלוש מאות הפקידים ברקנ"ר וברקפ"ר, אבל אפילו לא אגורה אחת מעבר לכך. עוד אפו של זה תחוב בקדירה, החל גם הביטוח הלאומי בוחן את התבשיל. "עם כל הכבוד," אמר גורם בכיר בביטוח הלאומי, "אנחנו לא נעביר כספים שלא קיבלנו." כלומר, התברר כי במשרד הפנים התקבלו 50 אחוז מהכספים שנועדו לשיקום, אך אלו הועברו ל"פול" הכללי של תקציב המשרד. כספים הועברו לתשלום משכורות פקידי הרקפ"ר, אך לשיקום בפועל הועברו רק 400 מליון שקל במקום 2.5 מיליארד שקל ואף אלו, התברר, שימשו ברובם לסלילת כבישים עוקפי יישובים ערביים בהתנחלויות ביהודה ושומרון. "הבטיחו לנו במשרד הפנים שניים וחצי מיליארד," סיכם ראש מועצת רמות-שפכים, "אבל בינתיים לא ראינו מזה גרוש. בינתיים, אנחנו עושים את השיקום בעצמנו. שכרנו כמה מאות תאילנדים ואיתם אנחנו עושים פינוי אדמה." ומהיכן התקציב לאותם מאות תאילנדים? כשנגיע למשבר, רמז ראש המועצה, משרד הפנים יצטרך לשלם. ברקנ"ר חגגו עם הידיעות על הבעיות במשרד הפנים. צוות הרשות, שמנה עתה כאלפיים איש במרכז הרשות ועוד 30 עובדי שיקום בשטח, "עשה את העבודה בשקט," כמו שציין אחד העובדים. "הרשות בסך הכל עושה את העבודה," ציינו אחרים. 12 הסמנכ"לים ברקנ"ר הם אמנם מינויים פוליטיים (חברים במרכז הליכוד) ולא מבינים הרבה בתחום, אבל יש להם הרבה רצון טוב והם באמת שואפים לקדם את השיקום. אבל ברקפ"ר לא שקטו על השמרים. אחרי עבודה מאומצת ורוב עימותים פנימיים, הצליחו פקידי אגף הסמך להבטיח תקציב של 300 מיליון שקל שיועבר ישירות לאגף. בכסף זה הוכשרו לפחות 30 פסיכולוגים קליניים לעבודת שיקום בשטח ועוד שני סיסמולוגים מומחים מיפן הובאו לצורך סיוע ל-60 מנסחי כתב האמנה לצורכי התרעה עתידית וניסוחי כללי זהירות (אצהענכ"ז). בסיוע 3 המתורגמנים, תרמו המומחים היפנים מנסיונם העשיר. לשלושת אלפי הפקידים באגף הסמך היה במה להתגאות! שלוש שנים של שיקום פורה חלפו ואז הכה גיל ברבדוס בשנית. הכתב החרוץ, עתה בערוץ 2, ערך תחקיר מקיף שחשף עובדות מדהימות. 7,000 עובדים ברקפ"ר ועוד 12,700 עובדים ברקנ"ר ורק 150 עובדי שיקום בפועל! התקציב הכולל של שני הגופים מגיע לכשני מיליארד שקל מדי שנה, אך רק כ-500 מיליון שקל מהם מופנים לתשלום דמי שיקום בפועל. כל השאר משמש לצורכי תשלום משכורות הפקידים ו"בזבוז אסטרונומי," כך לשון הכתבה. "חגיגת בר-המצוה של בנו של אבי ביטר-למון, אחד מ-22 הסמנכ"לים ברקנ"ר," חשף ברבדוס, "נערכה באולמי הפי מריג' בבעלות שמואל שפריץ-גזונטהייט, גיסו של מר תסס-גזוזי. התשלום: על חשבון הציבור. החשבונית: חצי מליון שקל. הנפגעים: התושבים האומללים של רמת-שפכים." שני מקרי שחיתות נוספים – "קומץ שבקומץ מהסיפורים שהגיעו לאוזנינו," כך ברבדוס – ותיאור "החיים הטובים ברקנ"ר" חוללו סערה רבתי בעיתונות. לאן הולכים כספי הציבור? מי יתן את הדין על הבזבוז? ברקנ"ר לא איחרו להשיב מלחמה שערה. "אנשים עוסקים פה בעבודת קודש ממש," רעד קולו של עמיקם תסס-גזוזי, מנכ"ל הרקנ"ר, "דמעות עולות לי בעיניים כשאני שומע את הסיפורים שמספרים אנשי אגף השיקום. ופתאום בא איזה כתב פישר ופשוט מלכלך בלי חשבון. את הכתב הזה צריך להעיף לכל הרוחות. קצת אחריות לאומית!" פקידים אחרים ברקנ"ר החרו החזיקו אחר המנכ"ל הנסער: "אין אצלנו שום שחיתות. זו עבודת קודש! אנחנו מקדישים את חיינו לשיקום הנפגעים, עובדים באמונה, וזאת התמורה? ונגיד שיש תפוח רקוב אחד בין העובדים המסורים – בגלל זה צריך להשמיץ את כל המערכת? מה, אנחנו לא רוצים לשקם? אנחנו עובדים כאן כדי להתפרנס? זו עבודת קודש!" ברקפ"ר, במפתיע, לא עשו מטעמים מהשחיתות שהתגלתה ברקנ"ר. "בשלוש השנים האחרונות," ציין אחד הבכירים באגף הסמך שלא לייחוס, "למדנו לעבוד בהרמוניה עם הרקנ"ר. להם יש את השטח שלהם ולנו יש את השטח שלנו. כל אחד בשלו." היו שטענו כי שתיקת הרקפ"ר נובעת מהעובדה שגם שם רבה השחיתות וכי אך יד המזל היא שכל המקרים של שחיתות שנחשפו היו ברקנ"ר. "אני יכול להגיד לך בוודאות," ציין מקור המכיר היטב את הדמויות הפועלות, "שמהכסף שמגיע לרקפ"ר כמעט הכל הולך למשכורות ולפיתוח ביהודה ושומרון ועל הכסף לשיקום מתקמצנים. מהיום שאיציק בר-הון, לשעבר ממשרד האוצר, התמנה לראשות הרקפ"ר, נפתרו להם הבעיות של השגת תקציבים. רק עם בעיית השיקום לא קרה כלום." וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה. אפשר להמשיך, אך הרעיון הבסיסי הובן, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונהניתי לראות שמישהו עוד זוכר את המשקה האלמותי ההוא. כל העניין מזכיר במידת מה את תולדות המיות''ר (מועצת יהודים ותורכים ראשית) של אפרים קישון, ויש בו, למרבה הצער, יותר מקורטוב של אמת. קבל חיוך עגום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כן. המיות''ר הייתה אי-שם בערבות עורפי כאשר כתבתי זאת. בקצה כל פיליטון הנכתב בישראל יושב קישון על הפואנטה ומעשן נרגילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקטרת. משום מה יש לי תמונה בראש של אפרים קישון מעשן מקטרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואינו מעשן נרגילה, אף לא מקטרת, אף לא סיגריה (כפי שהוא כותב: "לו הייתי מעשן, זה היה הזמן להפריז בעישון") אפשר לחיות עם המחווה למאיר אריאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שלשיטתך זו בכל המערכות הבירוקרטית המטרה היא תמיד לשרוד, והמטרה המוצהרת (אלו שהמשתמשים והחברים במערכת רואים בה כמטרה) היא פאסדה. כפי שאמרתי מקודם, *אני* מפרש את המונח מטרה בתור בתור משהוא שאנחנו מעוניינים בו (הרצוי), ואת האופן שבו מערכת בירוקרטית מתנהלת בפועל בתור מה שיש (המצוי) - אינהרנטי ככל שיהיה. מכיוון שגם החברים במערכת וגם המשתמשים בה מעוניינים באותו עניין, אפשר לכנות אותו בשם מטרה. מצד שני אני מניח שאתה תמשיך להתעקש על כך שהמצוי הוא הוא המטרה. זכותך. לגבי הפנטזיה המטופשת על בן-גוריון - אוקהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש פער בין תפישותינו לגבי המונח "מטרה." בעיניך, אם הבנתי אותך נכונה, אם יעד מסויים מוצג כמטרת קצה של פעולת אדם או מערכת הרי שהוא "המטרה" של פעולותיו או פעולותיה. לדוגמה, אם קם אדם ומתחיל לצעוד נושא שלט "יכונן שלום כלל עולמי עתה" הרי שזו מטרתו, גם אם לכל ברור כי אין זו מטרה בת השגה בהתחשב במשאבים המושקעים בהשגתה. בעיני, אם יעד מסוים מוצג כמטרת קצה של פעולת אדם או מערכת והיעד *אינו* בר השגה בשום פנים ואופן, אנו צריכים להתייחס למטרה המוצהרת כ"פסאדה" ולתור אחר המטרה האמיתית של הפעולה במקום אחר. לדוגמה, אם קם אדם ומתחיל לצעוד נושא שלט "יכונן שלום כלל עולמי עתה," מאחר וברור לכל כי זו אינה מטרה בת השגה בהתחשב במשאבים המושקעים בהשגתה, הרי שזו אינה מטרת פעולתו. בהשלכה לענייננו, אני סבור כי כאשר המצוי (אופן ההתנהלות בפועל) סותר באופן מהותי ובלתי-הפיך את הרצוי (המטרה המוצהרת, כביכול) הרי שאי אפשר לדבר על הרצוי כעל מטרה אלא כעל פסאדה המסווה את המטרה האמיתית. אני מניח כי אם מתייחסים למונח "מטרה" מנקודת מבט לוגית או פילוסופית גרידא, הרי שהצדק כאן עמך. אם מתייחסים למונח מתוך התבוננות באנשים ובמערכות כהתרחשות דינאמית בעלת חוקים פנימיים שאינם נענים לשיטוח לוגי או פילוסופי פשוט, הרי שעמדתי נכונה יותר. נ.ב. מה זה אוקהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלל לא שכנעת אותי בזה שהמצוי סותר באופן *מהותי ובלתי הפיך* את הרצוי, או שמטרת הצדק אינה ברת השגה. לכל היותר שכנעת אותי שברוב הפעמים מערכת המשפט לא מבצעת חקר יסודי של האמת, וההנחה שלי היא שבמקרים המהותיים יותר (נניח, כאשר יש עבירה חמורה, או סכסוך חמור) היא דווקא כן. יתר על-כן, רוב הבעיות עליהן הצבעת נובעות מעומס עבודה. עומס עבודה הוא כמובן דבר משתנה - בטח שלא מהותי ובלתי הפיך. אם הוא ירד, אז פתאום תגיד שהמטרה השתנתה? מעבר לכך - מטרה זה משהוא שאדם(ארגון) מעוניין להשיג. היא אולי מטרה מופשטת, אוטופית, מעורפלת וכו', אבל היא עדיין המטרה שלו. כדי שתוכל לדבר על פאסדה, חייבת להיות איזשהיא העמדת פנים ולו עצמית. במקרה שבו אדם (או חברה) מאמינים כולם באמת ובתמים שזהו אכן היעד והוא בר השגה, אז אי אפשר להגיד שזה פאסדה. התער של אוקהם (ע"ש הפילוסוף ויליאם איש אוקהם) הוא עיקרון פילוסופי בסיסי מאוד שאומר בערך משהוא כזה1: אם יש לנו שתי הסברים שונים שאין בינהם שום הבדל מבחינה עובדתית (מסבירים אותן עובדות, מנבאים אותן עובדות וכו'), קיימת עדיפות להסבר הפשוט יותר. לדוגמא, נניח שיש כמה הסברים לקיבוע החוקי של הליך של משפט "תקין והוגן" ע"י חברי הכנסת: א. מכיוון שחברי הכנסת היו מעוניינים בהליך צודק והוגן. ב. מכיוון שחברי הכנסת ביקשו לכונן "מערכת שתהווה משקל רחביתי-ייקי לנטיות העריציות של בן גוריון ותשמש מקור עוצמה וכוח חלופי". ג. גזע חייזרים חובב הוגנות השתלט זמנית על חברי הכנסת. שלושת ההסברים מסבירים בדיוק אותן עובדות, ואין לנו ראיות עובדתיות נוספות לטובת אחת מהן. לפיכך עדיף להסתפק בהסבר הפשוט יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הצגתי באופן משכנע את התזה שלי ש"המצוי סותר באופן *מהותי ובלתי הפיך* את הרצוי". הסברתי כבר כי מה שאתה תופס כליקויים ("עומס עבודה") או כשל הניתן לתיקון (אי ביצוע "חקר יסודי של האמת") הוא בעיני המסקנה ההכרחית מעצם היותה של מערכת המשפט מנגנון הנשלט על ידי "היד הנעלמה של המנגנון." נוסף על כך הסברתי היטב (לדעתי) מהו השוני בראיית משמעות "מטרה" בינינו ואף ציינתי כי העובדה שישנה העמדת פנים, בפני אחרים או עצמית, אינה סותרת את הקביעה שלי שמדובר ב"פסאדה." מאחר שאיני יכול לחשוב כרגע על דרך נוספת להסביר זאת, המסקנה המתבקשת היא או שיכולתי להסביר מוגבלת או שיכולתך להבין את הסברי מוגבלת. כך או כך, אין טעם בהמשך הדיון בנקודה זו מעבר לדברים שכבר נאמרו. ================== לגבי התער של אוקהם: פיתוח של התער של אוקהם, התער של הנלון (או שמא היינלין), קובע כי "לעולם אל תייחס לרצון רע מה שאפשר להסביר באופן הולם בטיפשות." ובפיתוח נוסף: "לעולם אל תייחס למניעים נאצלים מה שאפשר להסביר במניעים אנושיים פשוטים." לכן, ההצבה שלך את הכלל שגויה לטעמי. הצבה כזו הייתה תואמת את המציאות בצורה טובה יותר: הקיבוע החוקי של הליך משפטי "תקין והוגן" בימי ראשית המדינה נבע: א. מכיוון שחברי הכנסת רצו לכונן מערכת משפטית שתשאף לצדק. ב. כי להערכתם היה להם מה להרוויח מזה מבחינה פוליטית. עיון ברשימת החוקים החשובים שחוקקה אותה כנסת ראשונה (לעיון: http://www.knesset.gov.il/history/heb/heb_hist1.htm) מעלה כמה נתונים מעניינים: מבין 18 החוקים הנמנים בעמוד זה כמעט כולם עוסקים בנושאים פרוצדורליים שהזמן גרמם (חוק שירות הבטחון, התגוננות אזרחית, משפחות חיילים, חוק המעבר), דרכים להבטיח הכנסות למדינה (חוק נכסי המדינה, חוק נכסי נפקדים), פשרות קואליציוניות (חוק השבות, חוק נישואין וגירושים) ותקנות ענייניות שונות. הנושא היחידי היכול להחשב שאיפה למימוש עקרון נאצל היה זה של כינון חוקה וזה נקבר קבורת חמור באמצעות ועדת הררי בשנת 1949. כהערת צד, אם תבחן את ההתפתחות של בתי המשפט בישראל תראה כי לחברי הכנסת הייתה נגיעה מוגבלת למדי בדבר והם אכן התעצבו בעקבות מורשת ותפישה שונה. דבריך אינם מבוססים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא התייחסת לשאלתי לגבי ירידה בעומס העבודה. ב. לא התייחסת לתמיהתי לגבי הנובע מהתיזה שלך - לאף מערכת בירוקרטית אין *שום* "מטרה" מלבד השרדותה (אם מפרשים את המילה המטרה באופן המתחכם שלך). ג. לא התייחסת לשאלות שלי *מי בדיוק* מעמיד פנים - אתה ממשיך ללכת סחור סחור. שוב, אם כל הצדדים כיום מעוניינים באמת ובתמים במטרה מסויימת, אין שום העמדת פנים. אי לכך, אכן אין טעם בהמשך הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אז אני שואל: איך בדיוק אתה מוריד את עומס העבודה? האם אתה שוכר שופטים נוספים ומרחיב את המערכת באופן כללי כדי להוריד את מספר התיקים שבהם צריך שופט לטפל? בוא נצא מנקודת הנחה שכדי לשפוט בצורה הולמת במקרה על שופט להקדיש לעניין שש או שבע ישיבות בממוצע (לעתים פחות, לעתים יותר) ולכתוב פסק דין שידרוש עוד כשבוע לערך של עבודה. הוגן? במקרה כזה, שופט חרוץ וזריז יוכל לטפל בערך בעשרים תיקים מדי שנה אם יעסוק רק בישיבות ובפסקי דין. מאחר ועל השופטים לעסוק גם בדברים נוספים כמו דין אזרחי ודיני חברות (שאינו חלק ממניין התיקים שאוזכר), הארכת מעצר, מתן צווים וכן הלאה, שאף להם יצטרך להקדיש תשומת לב נאותה ומורחבת ביחס לקיים היום, הרי שהתפוקה הממשית שלו תרד לכ-10 תיקים לשנה. גם זה הרבה מאוד. בהתייחסות לנתונים שציינתי, הדבר דורש הגדלה של מערכת בתי המשפט פי 10, תוך צניחה חריפה גם באיכות השופטים וגם באיכות הטיפול המערכתי. לדוגמה, היום רק כ-2 אחוז מכלל עורכי הדין משמשים כשופטים. הורדת העומס לרמה תקינה ידרוש שכירת כ-20 אחוז מכלל עורכי הדין כשופטים ועוד כ-30 אחוז כסייעים (מתמחים המסייעים לשופט). כלומר, כחצי מכלל עורכי הדין במדינה יהפכו למועסקי מערכת המשפט. כדי לאפשר זאת, יהיה צורך בהכשרת עורכי דין נוספים רבים, גם בגלל שאיבת רבים מהם למערכת המשפט וגם בגלל העובדה שלצורך ישיבות רבות יותר של בית המשפט נדרשים יותר עורכי דין. בוא נניח שיחס הגידול יהיה צנוע יותר מזה שבבתי המשפט, שכן עורכי דין רבים אינם מגיעים כמעט לעולם לבית המשפט, ויסתכם בשילוש מספר עורכי הדין הקיימים. במלים אחרות, תוספת של כ-50 אלף עורכי דין (לעומת כ-27 אלף היום). לכל ברור כי מדובר בשינוי לא מעשי. כמובן שאתה יכול לבוא ולטעון כי אין צורך בפתרון מלא של הבעיה: אפשר להסתפק בתיקונצ'יק בדמות הרחבה בעשרה או עשרים אחוז בלי לאכוף שינוי פרוצדורלי מהותי (כלומר, שינוי אופני פעולת המערכת), אלא שמתוך הכלל הנקוט שהעבודה מתרחבת למלא את הזמן הנתון לביצועה מובהר כי אם לא יאכפו שינויים פרוצדורליים מהותיים, המספר המורחב של שופטים ועובדים במערכת יטפל באותו אופן בדיוק בתיקים העומדים לפניו. ב. התייחסתי לתמיהתך בתשובה: כן. למערכת ביורוקרטית אין מטרה כלשהי לבד מהמשך הישרדותה וכל הנימוקים הגלויים, הסמויים, המודעים והמודחקים כשרים לכך. ג. לשאלה מי מעמיד פנים: עובדי המערכת מעמידים פנים (רובם לא במודע), האזרחים מעמידים פנים (רובם לא במודע), אתה מעמיד פנים וגם אני מעמיד פנים. זו כמו העובדה הפשוטה שעלתה בדיון על רציונליות מטרפת: אדם אינו יכול להכיל כל הזמן את הידיעה הפשוטה שבנקודה מסוימת בזמן הוא ימות והתולעים יאכלו אותו ו*זהו* ולכן אנו מגייסים אלף ואחת שיטות של הדחקה והעמדת פנים כדי שלא להתמודד ישירות ובאופן מתמיד עם ההכרה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תטל"א. השאלה היתה איך יתכן ששינוי בעומס העבודה משנה את המטרה של מערכת המשפט, לא באיזה אמצעים יש לנקוט כדי לשנות אותו. ב. אוקיי, אז מה פתאום טענת בתחילת הדיון שמטרת מערכת המשפט היא "לשפוט ולהכריע דין, ולא לכונן צדק"? מדבריך ניתן היה להבין כאילו פרשנו לא נכון ספציפית את המטרה של מערכת המשפט, ויש לה מטרה אחרת לגמרי אך מוגדרת היטב מתוך עולם של מטרות אפשריות. היית חוסך לנו הרבה מלל אם היית אומר: המטרה של מערכת המשפט, בדיוק כמו המטרה של כל מערכת בירוקרטית אחרת, היא לשרוד. ואז היינו מבינים שאתה מדבר ברמת הפשטה הרבה יותר נמוכה (למעשה כבר הבנו, אנחנו מחכים שאתה תבין). ג. אם כולנו (או רובנו) מעמידים פנים באופן לא מודע שמשהוא מסויים קיים, הרי זה קיים. ככה זה לגבי כל עניין מופשט. עם הטענה שלך לגבי העמדת פנים, ניתן לסלק כמעט כל דבר: הטענה שלך כאילו למערכות בירוקרטיות יש מטרה ("לשרוד") היא בעצמה העמדת פנים לא מודעת, כי רק לבני אדם בדידים יכולה להיות מטרה. רגע, בעצם גם זאת העמדת פנים, הרי בני אדם הם אוטומטים. - אם רוב האנשים מעמידים פנים ש-X קיים באופן לא מודע, הרי שברמת הפשטה גבוהה אכן X קיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לטענתך, רוב הבעיות שעליהן הצבעתי "נובעות מעומס עבודה. עומס עבודה הוא כמובן דבר משתנה – בטח שלא מהותי ובלתי הפיך. אם הוא ירד, אז פתאום תגיד שהמטרה השתנתה?" על כך עניתי בתסריט שלי שהבהיר מדוע עומס העבודה, כביכול, הוא בלתי הפיך וחלק מהכרח מנגנוני (שוב, היד הנעלמה). ב. אני מציע שתקרא את הודעותי. כבר בהודעתי המקורית (תגובה 192123) דאגתי לציין כי המטרות הן המוצהרות או הרשמיות, לא האמיתיות. נוסף על כך ובאופן נפרד טענתי כי מעבר לרובד המוצהר, השופע אמירות מעורפלות על צדק, בספר החוקים ממש מוגדרות מטרות מערכת המשפט במונחים של התהליך המשפטי (היינו, ההליך הביורוקרטי). אני חושב שהבהרתי היטב לפחות שלוש פעמים שמדובר בשתי טענות נפרדות, אבל אתה מתעקש לעשות מהן מישמש ועוד להוסיף הערות סרקסטיות על אי-ההבנה שלי. ג. טענה חדשה ושגויה, משום שאינה מבחינה בין תפישה של משהו כקיים לבין עצם קיומו, באופן מופשט או מעשי. לדוגמה, העובדה שרוב תושבי תבל מאמינים כי יש להם חוש הומור אינה הופכת אותם בעלי חוש הומור – היא מעידה רק על אמונתם. אתה מעלה טענה נוספת: "הטענה שלך כאילו למערכות ביורוקרטיות יש מטרה... היא בעצמה העמדת פנים לא מודעת, כי רק לבני אדם בדידים יכולה להיות מטרה..." אתה כמובן שוגה, משום שאתה שוכח שהגדרתי קודם את "מטרת" המערכת כסך כולל של מטרותיהם ושאיפותיהם האמיתיות של בני האדם הבדידים החברים בה, כאשר חזות המטרה היא תוצר של מנגנון היד הנעלמה של המנגנון. ואשר לטענתך כי "אם רוב האנשים טוענים שאיקס קיים, הרי שברמת הפשטה גבוהה אכן איקס קיים." כדי להבהיר את מידת המופרכות של הטענה: לפי זה, גם אלוהים קיים, רעיון שאינו יכול להתקבל על דעתו של אדם רציונלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. עומס העבודה הוא לא אינהרנטי. אם מספר הפשעים ירד משמעותית אז גם העומס ירד בהתאם. זה בכלל לא משנה אם הורדת העומס היא פרקטית או לא - מה שמשנה זה להבהיר את הגיחוך של הרעיון שבו מטרת הארגון היא פונקציה של עומס העבודה שלו. מצד שני אתה אומר שכל המטרות של כל הארגונים זהות, אז אין לי עניין להמשיך בדיון, כי אתה מתעקש על פרשנות מאוד low-level של "מטרה". אני מגדיר "מטרה" בתור משהוא שחברי הארגון מבקשים להשיג. נראה שההגדרה שלי היא טיפ-טיפה יותר מקובלת. ב. ראה הסיפא של א'. ג. זה דוגמא מצויינת - אלוהים אכן קיים לדידם של רוב האנשים. הוא אולי לא קיים במובן שבו קיים כח המשיכה, אבל הוא בהחלט קיים במובן שבו קיימים מושגים מופשטים אחרים כגון: צדק, יופי, מטרה. אלו הם מושגים בעלי השפעה על חיי היום-יום אך ללא ממשות אמפירית. הפירוש של קיום כזה (נניח של האלוהים) בתור "פאסדה" הוא מוזר בעיני, אבל זה רק אני. כאמור, מכיוון שאתה מתעקש על סמנטיקת Low-level אין טעם להמשיך. תודה על שהתדיינת איתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה מגוחך? אפילו ארגון ציבורי חשוף לביקורת עך מידת היעילות שלו, וקיצוץ ב"שומנים" מדי פעם. אם אין עבודה - מקוצצים תקנים. יתרה מזאת - לעיתים קרובות יוקרה של מנהל נמדדת לפי מוטת השליטה שלו, מבחינת כוח אדם ומטלות, וזה האינטרס שלו "לנפח" את העבודה ולבקש תקני תגבור, גם אם הנפח הנוסף אינו עונה בצורה מובהקת למטרות ה*מוצהרות* של הארגון. זוהי אכן נטייה אינהרנטית של כל ארגון, וככל שהארגון גדול יותר וציבורי יותר, מוקצנת תופעה זו. הערה למשפט הסיום שלך: אין כאן "תחרות מקובלות". מדובר בהתבוננות מעשית על תהליכים ארגוניים, ולא "מה הרוב חושב". טיעון הפופולריות הוא כשל לוגי ידוע בויכוחים באייל. ב. אתה שוב מבלבל בין שני מישורים: "אמונה במה שראוי להיות" מול "המצוי", בדיוק כמו שאורי העיר לך בסעיף ב' בתגובתו. זה שאלוהים קיים בעיניו של מאמין לא אומר שהוא באמת קיים במישור ה"מצוי" ומבחינה רציונלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא טענתי שזו לא תופעה קיימת, טענתי שהתופעה הזו והמטרה של ארגון הם שני דברים שונים בתכלית. מה שמגוכח זה התפיסה שלכל הארגונים יש אותה מטרה שהיא בעצם מגולמת בתופעה הזו. ואגב, דנו על מה ה*הגדרה* של המילה "מטרה" - דוקא רצוי שכשמשתמשים במושג זה יהיה במשמעות שמקובלת על הרוב. ההתעקשות על משמעות אחרת היא חסרת מובן. הכשל הוא שלך בהבנת הנקרא, שזה כשל פחות ידוע בויכוחים באייל. ב. להפך, אני דווקא זה שהפרדתי בין המישורים.... אלוהים הוא במישור של אמונה במה שראוי להיות.... וכך גם מטרות, צדק וכו'. דוקא אורי הוא זה שמסיק על מטרות מתוך מישור המצוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב (כמו דה-קארט) שהמושג "מטרת ארגון" דורש הבהרה והגדרה לפני שאפשר לדון בטענות כמו "מטרת הארגון X היא Y", ובינתיים לא הצלחת ממש להבהיר אותו. בעיני (שוב, כמו דקארט) הדרך הטבעית להבין את המושג - במקרה שבו יש לארגון תפקיד מוצהר, ובפרט אם רוב הנוגעים בארגון הזה (העובדים בו והלקוחות או הקורבנות שלו) חושבים שהוא פועל בהתאם לתפקיד הזה - הוא שהתפקיד הזה הוא הוא מטרת הארגון. אבל אני יכול, עם קצת מאמץ, להציע מובן אחר ל"מטרת הארגון", מובן שאולי יכול לתמוך בטענה שלך. ההצעה: אם נניח שהארגון פועל כסובייקט אחד, שיש לו מטררות והוא מסוגל לפעול ופועל קוהרנטית (גם אם לא בכרח ביעילות מקסימלית) למימושן; ואם נניח שיש לסובייקט הזה מטרה Y; ואם נראה שתחת ההנחות האלו אנו יכולים להסביר יותר טוב (מאשר תחת הנחת מטרות אחרות) את פעולות הארגון; אז מוצדק להגיד ש-Y היא מטרת הארגון. למשל, בסיפור הנחמד שלך כאן נראה בהחלט סביר לטעון שמטרת שני הארגונים היא לשרוד ולגדול. היעד לשרוד ולגדול בהחלט מסביר את פעולותיהם יותר טוב מאשר היעד לסייע לנפגעי הרעש. הבעיה היא שאיני רואה זאת במערכת המשפט. איני רואה איך היעד המשוער להישרד (או לגדול) עוזר לי להבין את פעולותיהם יותר מאשר היעד המשוער המקובל: לפעול לאכיפת חוקי המדינה, וכיעד רקע לקידום הצדק, תחת מגבלות המשאבים הנתונות. להפך: כפי שניסתי לטעון בתגובה 194177 (ולדעתי לא ממש ענית) בתיאור שלך של התנהגות מערכת המשפט (סגירה שטחית ומהירה ככל האפשר של תיקים) לא נראה שההתנהגות הזו מקדמת דווקא הגדלה של המערכת. האם בכלל השרדות המערכת היא יעד סביר למערכת המשפט? במקרה של הגופים הבדיוניים שלך לטיפול בנפגעי הרעש, ברור שהדבר ההגיוני לעשות הוא לפרק את הגופים האלו; אפשר גם בלעדיהם. לנוכח זאת, סביר שהם יפעלו כדי לשרוד. במקרה של מערכת המשפט, האם הם בסכנה בכלל? האם יש תנועה רצינית לביטולם? למה שהם יהיו מוטרדים בעניני הישרדות? כמובן שיהיו פרטים בתוך הארגון שיחושו לעתים שמעמדם בסכנה, ויפעלו להישרד; אבל אתה מדבר על מטרת הארגון, בנפרד ממטרות הפרטים שבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להבהיר את עצמי בצורה טובה יותר כי דומה שהדיון הסתבך בדקויות המקשות על הבנת עיקרי הרעיונות שלי (ומן הסתם, מקשות עלי את הבנת דקויות הרעיונות של אחרים). בעיני, *כל* ארגון הוא צירוף של תכונות מסוימות הקיימות בו *משום שהוא ארגון*, בלי קשר למיקומו, גודלו, מטרותיו המוצהרות, חיוניותו, אופיו או התמיכה בו בציבור. במלים אחרות, רשימת התכונות ועקרונות הדינמיקה שאציג להלן מאפיינת כל ארגון: א. ארגון אינו יישות משל עצמו אלא סך כולל של הפרטים החברים בו. ב. דחפיהם של החברים בו מתמצים למה שאכנה לנוחות הדיון “מטרות הארגון”. ג. הדינמיקה המארגנת את סך כל דחפיהם של הפרטים בארגון ל”מטרות הארגון” היא מה שכיניתי “היד הנעלמה של המנגנון.” ד. המנגנון המושל ביד הנעלמה של המנגנון מביא לכך ש”מטרות הארגון” חופפות במידה רבה את המטרות האנושיות הבסיסיות של הפרטים המרכיבים אותה. ה. המטרה העיקרית של כל ארגון היא הישרדות והתרחבות, ממש כמו שהדחף העיקרי של כל פרט הוא הישרדות והעברת המנגנון הגנטי שלו לדור הבא. ו. כמו בחברה האנושית, כוחו של ארגון לשרוד ולהתרחב מוגבל על ידי השאיפות הדומות אך מנוגדות לשלו של פרטים וארגונים אחרים. ז. כל ארגון מציג את מטרותיו באור שיהיה נוח יותר לשרידותו. זהו מה שאכנה, כדי שלא לחזור על הגדרות קודמות, יעד דקלרטיבי. אותו יעד דקלרטיבי משתנה בהתאם לזמן ולמקום (סביבת המחייה של הארגון). לדוגמה, ארגון מטיפוס ממשלתי יאמץ יעד דקלרטיבי המדגיש את השירות שהוא מעניק לציבור והטובה שהוא משפיע עליו. ארגון מטיפוס חברה מסחרית ידגיש יעדים אחרים ולעתים אף יגדיר בגלוי כי יעדו הוא הישרדות. ח. למרות שאיפתו לשרוד, כל ארגון עשוי למות (כלומר, להיעלם) כאשר כוחו נחלש מול ארגונים אחרים, או לעבור מטמורפוזה שתחייה אותו מחדש בדמות שונה במקצת. כדי להבהיר איך זה עובד בפועל, ניקח לדוגמה את טענתך כי סגירה שטחית ומהירה ככל האפשר של תיקים אינה נראית כמקדמת הגדלה של המערכת. לכאורה, יש הגיון רב בטענתך, אך בפועל היא נובעת מראייה צרה של משמעות המושג הישרדות. זו אינה כוללת רק מניעת מוות ארגוני אלא גם נסיון להנציח מעמד וכוח כאשר אלו עומדים לרשות הארגון. לדוגמה, היינו מצפים כי מונופול בתחום מכירת הנעצים בישראל ישאף פחות להרחבת כוחו (למשל, באמצעות נסיון להפוך את הנעצים לדרך המועדפת לחיבור קורות בטון בבניין) ויותר להמשך המצב הקיים והבלעדיות הקיימת ממנה הוא נהנה. רוב המונופולים שואפים לשמר את מעמדם בשוק בו הם פעילים ובמידת האפשר גם את יחסי הכוחות בינם לבין מונופולים אחרים. בהתייחס לענייננו, מערכת המשפט נהנית ממונופול על תחום פעילות אנושית מסוים והיא מנסה לשמר את המונופול הזה באמצעות חיזוק חוזר ונשנה של כוחה היחסי. במקרה שלפנינו, חלק מכוחו של הארגון נובע מהעובדה שאין איום ממשי על שליטתו בתחום פעילותו ולכן מוקדש מאמץ ניכר למניעת חדירת חברים חדשים לגילדה המובחרת השלטת בו, במיוחד בדרגים העליונים, גם כאשר הדבר בא במפורש על חשבון השירות לאזרח. נוסף על כך, הרחבה של מערכת המשפט קיימת גם קיימת, אך היא מתרחשת קודם כל בדרגים הנמוכים של הארגון ואינה קיימת באותו היקף כמו הגידול במספר דורשי השירות. הדרך היחידה לשמר את כוחו של הארגון (כלומר, לא לוותר על סמכויות וכוח) היא להמשיך לטפל ברוב התיקים, אך לעשות זאת באמצעות “סגירה שטחית ומהירה” של תיקים. כך נשמר הכוח בתוך המערכת (כלומר, לא מוצא לגוף חיצוני) וראשיה עדיין שומרים על כוחם בתוכה. כדי לסבר את האוזן ולהבהיר את הדברים: בין שנת 1960 לשנת 2000, לאורך ארבעים שנה, גדל מספר השופטים הבכירים (מחוזי ועליון) במאה אחוז (מ-49 ל-100). מספר השופטים בבית משפט השלום גדל ב-330 אחוז ומספר עורכי הדין גדל באלף אחוז (מספר הסוהרים גדל ב-690 אחוז ומספר השוטרים ב-360 אחוז. כל הגורמים הללו, ובמיוחד עורכי דין ושופטים, פועלים יחד כארגון בשני מובנים קריטיים: שניהם מפעילים כללי גילדה המונעים כניסה לא מבוקרת של אנשים לתחום המקצועי; ושניהם מפלים לרעה כל מי שאינו שייך לארגון. מבחינת השופטים, סגירת תיקים מהירה אינה ויתור על כוח או השאיפה להגדלת הארגון משום שהכוח מועבר כאן בצורה אופקית מגורם אחד בתוך הארגון (נאמר, שופטי בית משפט השלום) לגורם אחר בארגון (הפרקליטות). עתה לשאלתך השנייה: האם מערכת המשפט חרדה למעמדה? האם יש לה בכלל ממה לדאוג? האם יש סכנה לביטולה? התשובה היא: כן ולא. על פניו, רק מטורף ינסה להעלות רעיון של ביטול מערכת המשפט באופן מוחלט. כלומר, המונופול שלה בתחומי שיפוט אינו נתון בסכנה. מצד שני, אורבת לה תמיד סכנה של שחיקה הדרגתית ומצטברת בכוחה. לדוגמה, יכול לבוא אדם ולטעון כי יש לבקר את החלטות הפרקליטות באמצעות דיון בוועדה ציבורית כלשהי או, חמור מזה, כי צריכה להיות דרך להעניש ולהדיח שופטים או פרקליטים שסרחו. כל עוד מנגנון השיפוט וההדחה הוא פנים-ארגוני וחשאי יחסית (כמו וועדות משמעת או דיונים לא פורמליים בין חברי הארגון) מערכת המשפט תתנגד לכך אך בלחץ ציבורי עשויה לכונן זאת. העברת הכוח לגורם חיצוני, עם זאת, תגרום לכל המערכת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם על חייה. אינסטינקט קיומי פשוט מדריך אותה, לא הגיגים או החלטה אסטרטגית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |