|
||||
|
||||
להלן התשובה שמדינת ישראל צריכה לשגר לבית המשפט הנכבד עוד היום, בלי להמתין עד תום עשרת הימים: "הסטנדרט לקיום אנושי בכבוד הוא אותו השכר שיכול פלוני להשיג לעצמו מכוח עבודתו, בכפוף למיסוי סביר כנהוג בעולם ובסייג של אותם אנשים שאינם מסוגלים, מחמת מחלה, נכות או מגבלה אחרת כפי שתוגדר בחוקי המדינה ובתקנותיה, להתפרנס כלל. כמו כן, שומרת לעצמה המדינה להעניק סיוע נוסף, לפנים משורת הדין, גם למי שאינו עומד בתנאי שבסייג זה, וזאת בכפוף לאילוצים תקציביים וכל עוד סיוע זה ניתן על בסיס שיוויוני ובהתאם לחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו"." ובלצ"ג. |
|
||||
|
||||
"הסטנדרט לקיום אנושי בכבוד הוא אותו השכר שיכול פלוני להשיג לעצמו מכוח עבודתו" אם כך, מדוע אינו עובד, שיש צורך לדאוג לקיומו בכבוד? "ובסייג של אותם אנשים שאינם מסוגלים, מחמת מחלה, נכות או מגבלה אחרת כפי שתוגדר בחוקי המדינה ובתקנותיה, להתפרנס כלל" השכר שאותם אנשים יכולים להשיג לעצמם מכוח עבודתם הוא אפס, אם כך, מה הסטנדרט שהם אמורים לקבל? ודאי שלא אפס. "...להעניק סיוע נוסף, לפנים משורת הדין, גם למי שאינו עומד בתנאי שבסייג זה, וזאת בכפוף לאילוצים תקציביים וכל עוד סיוע זה ניתן על בסיס שיוויוני ובהתאם לחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו"' כאן בכלל לא הבנתי. הסיוע ניתן על בסיס שוויוני, אף שהוא ניתן לפנים משורת הדין, כלומר במקרים חריגים? ואיך זה קשור לקיום בכבוד? או שעשית פארודיה על מה שהמדינה אמורה לומר, או שאני אוויל מוחלט, ולא מסוגל להבין מילה מהניסוח שלך, ואז מה שיצא הוא שמעירפול אחד עברנו לעירפול אחר. |
|
||||
|
||||
דוקא הבנת מצויין, רק צריך להחליף את סימני השאלה שלך בסימני קריאה. ''השכר שיכול להשיג בעצמו'' - לכן אין המדינה צריכה לתת לו. ''ובסייג של אותם אנשים..'' - הם יכולים אפס, לכן מסייגים והמדינה תתן להם. ''סיוע נוסף, לפנים משורת הדין'' - בא לומר שהמדינה יכולה לתת מעבר למינימום, ואכן זה מעבר לקיום בכבוד. |
|
||||
|
||||
משום מה זה מזכיר לי את הניסוח בהסכם גנבה על מספר הפליטים שישראל תקלוט. בכל אופן, אם הבנתי את דובי נכון, זה אכן פרודיה, והכוונה היא שאם בבגץ מנסים לזרוק את הבטטה החמה לחיקה של הממשלה, הרי באה זאת ומחזירה את הבטטה. |
|
||||
|
||||
היא לא עוברת טוב בטקסט, במיוחד לא כשהכותב הוא בחור "רציני" כמו דובי. (הנה, מי אמר שאירוניה לא עוברת בטקסט?) |
|
||||
|
||||
לא פארודיה ולא בטיח. המדינה (ההיפותטית שקיבלה את הצעתי) לא זורקת שום דבר לשום חיק, אלא אומרת בפה מלא לבית המשפט: קיום בכבוד הוא אותו קיום שאדם הצליח להשיג לעצמו בכוח עמלו (ובכפוף לחוקי המדינה כגון שכר מינימום), אלא אם מגבלות אלו או אחרות מונעות ממנו להשיג כל פרנסה שהיא. או, במילים אחרות: בתשובה לשאלת בית המשפט הנכבד, שביקש לדעת מה ההקצבה המינימלית שאנו רואים בה תנאי לקיום בכבוד, תשובתנו היא: אפס. גם הקיצבה המקסימלית שמהווה תנאי לקיום בכבוד, לדעתנו, היא אפס, אלא אם הנסיבות מונעות ממקבל הקצבה כל הכנסה אחרת. אדם המסוגל לעבוד ומסיבה כלשהי בוחר לחיות על קצבאות של המדינה אינו יכול להתקיים בכבוד בשום צורה ואופן, שכן כל קיומו מתבסס על דבר מה שפל ובלתי מכובד בעליל. עם כל זאת, אין בעצם הענקת הקצבה לאדם, על פי שיקול דעתה הבלעדי של המדינה, משום שלילת הכבוד ממנו, כל עוד אותו אדם עובד ומרוויח שכר מפרי עמלו בנוסף לאותה קצבה מאת המדינה. |
|
||||
|
||||
כיצד מוגדר ''קיום בכבוד'' עבור מי שאינו מסוגל לעבוד. ''גם הקיצבה המקסימלית שמהווה תנאי לקיום בכבוד, לדעתנו, היא אפס, אלא אם הנסיבות מונעות ממקבל הקצבה כל הכנסה אחרת'' הוא המשפט היחיד שראיתי שמתייחס לזה, והוא לא אומר כלום. אני מסכים איתך לחלוטין שמי שיכול לעבוד אבל -בוחר- לא לעשות זאת לא זכאי לכלום. אבל צריך למצוא משהו קונקרטי עבור מי שאינו יכול לעבוד (רצוי כזה שמנותק מהמילה המטופשת בהקשר הזה, ''כבוד'', אבל מילא). |
|
||||
|
||||
תיקון א' לנוסח המוצע: במשפט הראשון תבוא במקום המילה "יכול" המילה "הצליח". הבהרה א' לנוסח המוצע: אלו המוגדרים "אותם אנשים שאינם מסוגלים ... להתפרנס כלל" יזכו לקצבאות מטעם המדינה בסכום שאינו מתחת לשכר המינימום כפי שנקבע בחוק, שיופנו לצורך כך מתקציבי ביטוח לאומי, משרד העבודה, משרד הרווחה, משרד הבטחון (במקרה של נכי צה"ל) או כל גורם רלוונטי אחר על פי נסיבות המקרה. הבהרה ב' לנוסח המוצע: הסיוע שהוגדר כלפנים משורת הדין ינתן, על פי שיקול דעת המדינה, כאשר לשיטתה מצבה הכלכלי של המדינה מאפשר הטבת תנאיהם של מקבלי הקצבאות או של בעלי שכר נמוך, ובלבד שלא תתקיים אפליה על בסיס לא ענייני, ולא יווצר מצב בו אדם עובד יהיה בעמדה כלכלית נחותה לאדם אחר רק מתוקף קצבאות המדינה. בשפה אנושית: מה שמעניק לאדם קיום בכבוד הוא הפרנסה הלגיטימית שלו. ישנם אנשים שאינם יכולים להתפרנס כלל, ולכן יש לתמוך בהם כלכלית. כמו כן, כאשר מצבה של המדינה טוב מבחינה כלכלית, אין מניעה שהיא תשפיע מטובה על חסרי יכולת הפרנסה ובעלי השכר הנמוך, מעבר למינימום ההכרחי הזה - אך לא ניתן לבוא בטענות אל המדינה אם תחליט לשלול זכויות כאלו מסיבותיה שלה (באופן שיוויוני והוגן) או לא להעניקן מלכתחילה. עכשיו יותר ברור? |
|
||||
|
||||
ביטוי המפתח הוא ''סכום שאינו מתחת לשכר המינימום''. |
|
||||
|
||||
"אנשים שאינם יכולים להתפרנס כלל" מה דעתך לגבי אנשים שיכולים להתפרנס חלקית? (חד-הורה, למשל). |
|
||||
|
||||
הם נופלים בגדר ה''לפנים משורת הדין''. ראוי לזכור גם שאני בעד מתן שירותים לילדים במשפחות נצרכות - כלומר, לא להעניק כסף להורים, אלא מזון וביגוד לילדים. |
|
||||
|
||||
נכי צה"ל אינם מקבלים תגמולים (רק) בשל אי יכולתם להשתכר. גם נכה צה"ל העובד לפרנסתו, בעל פנסיה של רמטכ"ל (שהיא, כפי שלמדנו ממקרהו של חיים בר לב, גבוהה מזאת של שר) ובעל משק חקלאי משגשג, בית בד ונגריה(1), זכאי לתגמולים בשל היותו נכה צה"ל ותו לו. זהו פיצוי על הפגיעה שנגרמה לו תוך כדי, ועקב שרותו הצבאי. ____ (1) מקרה היפוטטי. |
|
||||
|
||||
ואין סתירה בין דברי לבין זאת. |
|
||||
|
||||
השינוי מ ''יכול'' להצליח הוא אכן משמעותי, ואני עכשיו מבין שההצעה רצינית, רק שעכשיו היא אינה תשובה לעניין כי היא אינה עונה על ''קיום אנושי''. אדם שמצליח להשתכר אפס לא יצליח להתקיים, לא בכבוד ולא אי-כבוד. מכאן שאין פה סטנדרט, לא לקיום בכבוד ולא לבטיח. |
|
||||
|
||||
אבל בגלל זה הצגתי סייג לאותם אלו שאינם מסוגלים להשתכר כלל, עבורם הסטנדרט הוא שכר המינימום. כל אדם שמסוגל להשתכר - סטנדרט הקיום המינימלי שלו הוא השכר אותו הוא מקבל. לכך המדינה רשאית להוסיף אי אילו קצבאות לפי משובות ליבה הרגעיות, מבלי להיות מחוייבת לאיש בנושא זה. יאמר גם שאני חושב שברוב המצבים, על המדינה לשקול בחיוב הענקת קצבאות שכאלו, כל עוד הדבר מתאפשר מבחינה כלכלית וחברתית. |
|
||||
|
||||
אני קצת מתבלבל בין "מסוגל" לבין "מצליח". לדעתי המשמעות שונה. עכשיו בוא תסביר לי מה עושים אלה ש*מצליחים* להשתכר פחות משכר מינימום אבל *מסוגלים* להשתכר יותר? נדמה לי שהבעיה שלך צריכה להיות עם הקריטריונים לזכאות להבטחת הכנסה ולא עם הסכומים עצמם. שאלת הבגץ היתה *כמה* ולא *באילו תנאים*. |
|
||||
|
||||
משתדלים יותר. כאמור, אני דן אך ורק בקריטריון המשפטי לקביעת מינימום של קיום אנושי שאפשר *לכפות* על המדינה לקיימו. מובן מאליו שהמטרה שלי היא שמינימום כזה לא יתקיים כלל ברוב המקרים (כלומר, שיהיה אפס), ולכן הצעתי למדינה לענות את שהצעתי. מכאן אין להסיק על עמדותי לגבי הצדק שבמתן קצבאות מסוימות בתנאים כאלו או אחרים - אלו צריכות להנתן, אך בית המשפט לא צריך להתערב כאן. מכיוון שבית המשפט טוען שיש סתירה בין חוק יסוד כבוד האדם וחרותו לבין רעיון צמצום הקצבאות לפי שרירות ליבה של המדינה, על המדינה להסביר לבית המשפט מדוע אין סתירה שכזו, ולכן יתכבד נא בית המשפט וילך לחפש משהו אחר לעסוק בו. התשובה שלי לבג"ץ, על כן, היא "אפס, אבל אנחנו מוכנים להתחייב לקצת יותר מזה בתנאים קיצוניים מסוימים". מכאן אין להסיק על מערכת הרווחה המועדפת עלי, אלא רק שאין לכפות דרך פסיקה משפטית את מערכת הרווחה הזו על המדינה. |
|
||||
|
||||
בהנחה שאתה לא מדבר על אנשים נכים או קשישים, למה אתה מתכוון ב-"אדם שאיננו מסוגל" וב-"אדם שמסוגל"? מה הקריטריון ל-"מסוגלות"? האם סביר להניח שכל אדם בריא בן 45 מסוגל לעבוד בבניין או סבלות? |
|
||||
|
||||
מישהו יכול להביא קישור למסמך הכשלים הלוגיים? יש שם סעיף של "טיעון מעגלי"? |
|
||||
|
||||
בבקשה: http://techst02.technion.ac.il/~sgiladb2/logic.htm |
|
||||
|
||||
למה מעגלי? כי דחפתי לשם את "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו" בסוף? אבל זה מתייחס רק לעניין השיוויון, ולא לעניין הזכויות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |