בתשובה לגל, 01/01/04 22:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואם רק לא היו טלפונים סלולריים - הו-הו! או אז היינו כולנו יושבים באותם בתי-קפה פריזאים ידועים ודנים בסוגיות פילוסופיות מעמיקות. אוח... איפה אותם ימים נפלאים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שלא כולנו היינו יושבים בבתי קפה פריסאים ודנים בבעיות פילוסופיות מעמיקות. אבל בתי קפה ישראלים יכולים לשמש תחליף הולם, זול ונגיש. וכן, עדיין אין תחליף למגע האנושי ישיר שהטלוויזיה, הסלולרי ואולי גם האינטרנט מאיינים אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה לקלקל לך, אבל לפי כתבה שהייתה שבוע שעבר (או לפני שבועיים) בהארץ, המחלקה היחידה במגזר "בתי התענוגות" בישראל שלא סובל מהמיתון אלה ממש משגשג, אלו הם בתי הקפה. ובכל זאת, למרות הישיבה האינסופית בבתי קפה, דיונים פילוסופיים מעמיקים לא תשמע שם. תשמע שם רכילות, סיפורים מצחיקים או מביכים, אמירות מטומטמות או סתמיות, וגם, בין השאר, שיחות מעניינות או אפילו חשובות. אבל להגיד שזה קשור או לא קשור לסלולרי - זה די דבילי. המגע האנושי טרם פס מן העולם. ובכל זאת - הטלפון (למה דווקא הסלולרי מפריע לך?) והאינטרנט מאפשרים לכולנו להרחיב משמעותית את מעגל האנשים שאנחנו מכירים, בדיוק כשם שהמכונית והמטוס סייעו לנו להרחיב אותו. אז אתה יכול לבוא בתלונות על כך שאותה כמות של זמן מתחלקת עכשיו בין הרבה יותר אנשים, אבל אני לא חושב שזה טיעון לגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסלולארי מהווה ביטוי לאחד מהמאפיינים של תרבות הפאסט-פוד, והוא אי-היכולת או אי-הנכונות לדחות סיפוקים. הכל חייב להיות מיידי ולהגיע בקלות, מה פתאום שאנחנו נחכה עד להגעתנו המיוחלת הבייתה כדי להתקשר לכולם ולעדכן אותם ברכילות החדשה, או חלילה שמישהו ינסה להשיג אותנו ולא יוכל באותו רגע ממש. לדעתי זה מעיד על ילדותיות, אדם בוגר הוא בין היתר מי שמבין שמה שנותן לדברים את ערכם הוא המאמץ והסבל בדרך אליהם. בנוסף לכך, אני אישית לא מרגיש בנוח עם כל מיני ידיעות מקוממות על אנטנות שמוצבות בכל מיני שכונות עוני ומסרטנות את תושביהן בלא מפריע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרכך לשאוב מים מהבאר במרכז הכפר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בתור מי שלא סובל את המכשיר הנ"ל (מעולם לא היה לי אחד וכנראה שגם לא יהיה), אבל זאת מטעמי נוחות והעדפה אישית (שום אידיאולוגיה או יחוס משמעויות מוגזמות למכשיר), אני ממש לא מבין את הטענות שלך. את הטענה שלך על אי דחיית סיפוקים, אפשר לטעון בדיוק באותה קלות גם כנגד מכשיר הטלפון אליו אתה משום מה מתיחס כאל מובן מאליו (ולא כאל עוד פריט טכנולוגי שמגביר את הזמינות שלנו1). מה פתאום שאנחנו נחכה לפגישה המיוחלת עם חברנו ומשפחתנו כדי לעדכן אותם ברכילות חדשה? למה אתה מתקשר אליהם בטלפון? מדוע שהבוס לא ימתין עד מחר בבוקר, כאשר תגיע לעבודה, כדי לעדכן אותך בפרט מסוים? מה הוא מתקשר אליך הביתה למכשיר הטלפון? מה זאת כל הילדותיות הזאת? לגבי הסירטון של האנטנות, עד כמה שאני יודע (ואאל"ט) לא מדובר במשהו שאנחנו באמת יודעים, אלא סתם נחוש פרוע בו אתה מניח שהן מסרטנות, ללא בסיס של ממש. (מה שנותן לדברים את ערכם הוא המאמץ והסבל בדרך אליהם? נשמע לי כמו עקרון מיותר. זה נשמע כמו מתכון מצוין לחיי סבל, עבור זה שמעוניין בחיים בעלי ערך. יש דברים בעלי ערך שצריך לסבול כדי להשיגם, אבל זה לא מה שמעניק להם את הערך. לחייו של סיזיפוס יש ערך *למרות* האבן שכפו עליו לגלגל, לא בגלל). ________ 1 וההבדל בין עולם ללא טלפון לבין עולם עם טלפון, גדול בהרבה מההבדל בין עולם ללא פלאפון (ועם טלפון) לבין עולם עם פלאפון. במילים אחרות: אם טכנולוגיה עושה אותנו ילדותיים, הטלפון גרם להרבה יותר רגרסיה מאשר הטלפון הנייד. אז יאללה, חוזרים לימה"ב וישא"ק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים ב100%. האמונה שאם אתה סובל ע"מ להשיג משהו אז מוכרח להיות לו ערך, היא חסרת בסיס לחלוטין והיא בעצמה נראית לי מאוד ילדותית. יכול להיות שילד חושב שאם הוא יחבוט את הראש בקיר 100 פעמים, אז אלוהים יראה את סבלו וייתן לו בתמורה אופניים. כאשר הוא מתבגר הוא יודע שיש דרכים יעילות יותר ע"מ להשיג אופניים (להתקשר לאמא בסלקום ולבקש ממנה..). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר למתוח קו ברור בין המצאת הטלפון שהועילה רבות להתקדמות האנושית עשתה המון דברים נפלאים, הצילה חיי-אדם אין ספור, קירבה לבבות ו...אה, נו, חסכה לנו באופן כללי הרבה הליכה 1 לבין הפלאפון שאני מנחש ש90% מהשימוש בו כפי שהוא נעשה בישראל הוא בזבזני ומיותר. ההבדל הוא ההבדל שבין צריכה של מה שהוא צורך בסיסי באמת לבין מה שאנחנו קונים מתוך איזשהי תחושת רעב תמידי או נסיון למלא ריקנות בחיינו באמצעים חומרניים. ההבדל הוא ההבדל שבין לצרוך כדי לחיות לבין לחיות כדי לצרוך. ולא, דחיית סיפוקים אין משמעה מאזוכיזם. אנחנו סובלים, ואנחנו סובלים כל יום, כדי להשיג מטרות מרוחקות יותר, דברים שברוח, דברים שבעתיד הרחוק או הרחוק יותר, וכן, אני עומד על דעתי שאדם בוגר הוא אדם שלוקח על עצמו מטרות במודע ובידיעה שבצידן מונח בהכרח סבל, ואכן זה הכרח, לא כי אנחנו רוצים שזה יהיה כך, אלא כי זה טבעו של העולם הזה: כל מה ששווה להשיגו קשה להשיגו. מכיר דוגמה נגדית? ולבסוף, בעניין הקרינה: א)כבר קראתי על ישובים סמוכים לאנטנות ראשיות שבהן עלה פלאים אחוז חולי הסרטן. ב)עצם העובדה שאותן אנטנות מקבלות יחס של Nimby יש בה כדי להצביע שדברים בגו. ______ 1 ואם הנקודה לא ברורה מבעד לחוש ההומור הגרוע שלי: לטלפון במקוריותו אפשר לייחס מילוי צרכים ממשים, קריטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לנחש שגם 90% מהשימוש בטלפון רגיל הוא בזבזני ומיותר. למעשה, פלאפון הוא דבר יעיל מאוד, שללא ספק מסוגל גם לקרב לבבות (אני יכול להבטיח לך את זה אישית) וגם להציל חיים, הרבה יותר מאשר טלפון רגיל. אתה מדבר על "צורך בסיסי". לאדם, עד כמה שידוע לי, שלושה צרכים בסיסיים עיקריים: לאכול, לישון ולקיים יחסי מין. מעבר לכך, "צורך בסיסי" הוא עניין סובייקטיבי להחריד. נניח שיש אדם שקורא כל היום ספרים, ומרגיש שתמיד חסר לו ותמיד יש עוד המון דברים מעניינים שהוא לא קרא, האם אתה אומר שהוא פועל מתוך צורך בסיסי, או מתוך "רעב"? אתה משתמש בקלישאות נ-ה-ד-ר-ו-ת כמו "למלא ריקנות באמצעים חומרניים". אני האחרון שלא יגיד לך שחייהם של רוב האנשים ריקניים, אבל לא ברור לי על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על "אמצעים חומרניים". אם לשוב לדוגמא שלי, האם קריאת ספר היא חומרנית, או "רוחנית"? ומדוע שיחה עם אדם אחר, תקשורת, היא דבר "חומרני"? כשאתה מדבר על "לצרוך", למה אתה מתכוון? מה אנחנו צורכים? סרטן מוחי, או שיחה עם אנשים? ואם בשיחה עם אנשים עסקינן, מדוע להוציא קצף על הפלאפון, שהוא כלי בלבד? באשר לפסקה השנייה שלך: כן, החברה שלי היא דוגמא נגדית. מה אוכל להגיד לך? התפיסה שאתה מציג כאן נראית לי ילדותית, לא "בוגרת". לעתים סבל כרוך עם המטרות שאנו רוצים להשיג, לעתים הוא לא. אך הוא אינו הכרחי לכך שהמטרה שלך תהיה שווה להשגה, והעובדה שיש סבל בדרך למטרה שאתה משיג אינה מספיקה כדי שמטרה זו תהיה שווה להשגה. אם משהו אינו תנאי לא הכרחי ולא מספיק, הרי שאין לו שום קשר למה ש"נובע" ממנו, לכאורה. אתה מציג תפיסה שעושה רומנטיזציה לסבל. מדוע? האם אינך חושב שהתפיסה הזו תגרום לאנשים להישאר במסלול שגורם להם סבל, בצורה מודעת, רק כי הם בטוחים שהעובדה שהם סובלים מעידה על כך שבסוף המסלול יש משהו טוב? בעניין הקרינה: א) זה נחמד מאוד לקרוא על דברים, אבל כדי למצוא קשר ישיר בין סרטן לאנטנות, צריך עבודה קצת יותר רצינית מזה. עלייה פלאית של אחוז חולי הסרטן יכולה להיגרם מהמוני סיבות, פשוט קל מאוד לזרוק אותה ישר על האנטנות. אני לא אומר שהאנטנות לא גרמו לכך - אני פשוט אומר שבלי מחקר רציני, מוטב לא להעמיד פנים שיש לך מושג מה אכן גרם לעלייה במספר חולי הסרטן. הקשר היחיד שאתה יכול להצביע עליו הוא ססטיסטי-נסיבתי, וקשה מאוד לסמוך על דברים כאלו. ב) תצטרך להסביר לבורים מהו Nimby. על כל פנים, העובדה שנזהרים בכבודן של האנטנות נובעת מכך שתדירויות מסויימות של קרינה אלקטרומגנטית נמצאו מזיקות לבריאות, ועל כן חושדים גם בתדירויות שעד היום שום מחקר לא הראה שהן מזיקות לבריאות. במקום להתקומם נגד האנטנות המרושעות, אולי כדאי שנשקיע את מרצנו במאבק, ראשית לכל, בזיהום האוויר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
NIMBY זה ראשי תיבות של Not In My Back Yard - הנטייה של אנשים להתנגד לכך שמוסדות ומתקנים הנתפסים על ידם כבעייתיים יוקמו בקרבת ביתם, למרות שברור לכולם שצריך להקים אותם איפשהו. דוגמא שנידונה באייל: הקמת מעון לילדים אוטיסטיים באמצע שכונת מגורים (דיון 1448). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אמרתי שהפלאפון הוא מקור כל הרוע הקפיטליסטי וכל הצרות בחיינו? האם אמרתי שהוא לגמרי לא נחוץ וביקשתי ביטול גורף של השימוש בו? לא זכור לי דבר שכזה, אולי אני לא מספיק בהיר, אולי אתם לא מספיק מנסים להבין, אני לא פוסל אף אחת מהאפשרויות, כך או כך, עולות כאן שוב ושוב שוב אותן הטענות, ואני מרגיש שזה מעיד בעיקר על קצר בתקשורת, אז כדי שלא נלך במעגלים בוא נעשה את זה ככה: גדי, אתה תתן לי דוגמה נגדית, קונקרטית שבה השגת מטרה לא כרוכה באיזשהו דיחוי או הקרבה (ואני מושך ידי מהמילה סבל, כי זאת כנראה הבחירה הגרועה של מילים שעוררה את התגובות האלו), דוגמה ממש, לא רק אמירה כמו "החברה היא הדוגמה הנגדית". אחרי זה נשב ונדסקס את הסמנטיקה של המקרה. דיל? ___ למה במקום? אי אפשר גם להתקומם נגד אנטנות מרושעות וגם נגד זיהום אוויר? זה באמת טיעון טיפשי מדרגה ראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לעניין הפלאפון: "האם אמרתי שהפלאפון הוא מקור כל הרוע הקפיטליסטי וכל הצרות בחיינו?" לא. האם -אני- אמרתי שאמרת זאת? אבל מה כן אמרת? 1) "הסלולארי מהווה ביטוי לאחד מהמאפיינים של תרבות הפאסט-פוד". 2) "...הפלאפון שאני מנחש ש90% מהשימוש בו כפי שהוא נעשה בישראל הוא בזבזני ומיותר" 3) "ההבדל (בין טלפונים לפלאפונים, ג.א.) הוא ההבדל שבין לצרוך כדי לחיות לבין לחיות כדי לצרוך" אתה דיברת על הפלאפון כמאפיין של תרבות, תרבות שאת התנהגותה אתה מתאר כך: 4) "הכל חייב להיות מיידי ולהגיע בקלות" 5) "נסיון למלא ריקנות בחיינו באמצעים חומרניים". עד כאן מוסכם? אתה תוקף את הפלאפון בתור סימפטום. אלא שאתה גם השווית אותו, בצורה בלתי מובנת בעליל, לטלפון דווקא. אני טוען: א) ההשוואה הזו חסרת בסיס. אל 2) הגבתי ישירות. את 3) אני עדיין מנסה להבין, אבל ניסיתי להתמודד איתו בפסקה השנייה שלי. כעת, הרבה יותר משמעניינים הפלאפונים, מעניינת גישתך לתרבות, כפי שמתבטאת ב-4) וב-5). אני מדבר איתך מנקודת מבט של מישהו שגם כן חושב שיש משהו בתיאור הזה של החברה שלנו, אך עומד פשוט נדהם מול קיתונות הבוז שנשפכים על אורח החיים הזה, והאלטרנטיבות המגוחכות המוצעות. משפט המפתח כאן הוא 5). מאחר שאתה מציג את הרעה החולה של החברה בתור "ריקנות" ואומר שיש למלא אותה. לטעמך, אמצעים "חומרניים" -אינם- הדרך הנאותה למלא אותה. על כן, כאשר מישהו מציע אלטרנטיבה, היא מבוססת על שלילה של אמצעים "חומרניים". על כן, אכן מוטב שתסביר לי מהי בדיוק אותה "ריקנות", אם כי באשר אליה אני חושב שאסכים איתך, ומהם בדיוק "אמצעים חומרניים" שאיתם אנחנו מנסים למלא את הריקנות הזו (כמובן, גם לא יזיק לומר מה האלטרנטיבות). באשר לאנטנות: בתיאוריה, אתה יכול להתנגד לשתיהן באותה מידה בדיוק. בפועל, קידום המאבק באחד יבוא על חשבון השני, אם ברמה האישית שלך (תאלץ לבחור אם ללכת להפגנה נגד האנטנות או להפגנה נגד זיהום האוויר) ואם ברמה הפוליטית (שבה העברת כל חוק שאינו קונצנזוס היא מלחמת עולם). סדרי עדיפויות תמיד קיימים, מה לעשות, וראוי, לדעתי, להציב בראש סדרי העדיפויות סכנה ברורה ומיידית, ולא איום שעדיין לא ברור אם הוא באמת איום. אם זה טיעון טיפשי מדרגה ראשונה, אני מתנצל. כעת, אתה מדבר על "מטרה לא כרוכה באיזשהו דיחוי או הקרבה" ומבקש דוגמא נגדית. זה קשה, כי לא ברור לי למה בדיוק אתה מתכוון ב"דיחוי" או "הקרבה". אתה מבין, בוודאי, שבניגוד ל"סבל" המושגים האלו הרבה יותר גמישים, ואפשר לקחת אותם למחוזות אבסורדיים למדי, כמו "כדי להדליק את הרדיו ולשמוע חדשות בבוקר אני חייב להתאפק שתי דקות לפני שאני הולך לשירותים. חתיכת דיחוי!" "הקרבה" היא כבר מושג יותר קונקרטי, אבל בדרך כלל כשמדובר על "הקרבה" המשמעות היא ויתור על משהו שלך לטובת משהו של מישהו אחר. כמובן, תיתכן גם הקרבה שבה אתה מוותר על דבר אחד כדי לזכות בדבר אחר, אבל לכך יש שמות יותר ברורים: "סדר עדיפויות", למשל. הקרבה בצורתה ה"טהורה" היא ויתור על משהו משלך ללא תמורה אמיתית, לפחות לא תמורה השווה ב"ערכה" (איך שלא תגדיר את אותו ערך) למה שהקרבת. על כן, מוטב שתסביר לי יותר טוב למה התכוונת. אני לא רוצה להפוך את הדיון הזה לדיון עלי, אבל החברה שלי היא אכן דוגמא טובה (אם כי אני לא רוצה לחשוב עליה בתור "מטרה"): לא הייתי צריך להקריב שום דבר בשביל הקשר שלנו. לא ויתרתי על שום דבר בשבילה. לעומת זאת, אם מדובר על "דיחוי", מן הסתם יש הרבה דיחוי. אבל כמו שהסברתי, "דיחוי" כפי שאני תופס אותו הוא מושג שיכול בקלות רבה להיגרר לאבסורד, ועל כן כדאי שתסביר מה כוונתך בו. אני חושב שהתפיסה שניסית לצייר של האדם ה"בוגר" הוא של מישהו שאינו חושש לחתור למטרה החשובה לו גם אם כרוכים בצידה קשיים, או ויתור על דברים אחרים. אולם זה תנאי מספיק, לא הכרחי. מוטב לו לאדם ללא קשיים, ואם הוא רואה דרך להשגת מה שהוא רוצה ללא קשיים, מוטב לו שיבחר בה. החשוב, בהקשר הנוכחי של הדיון, הוא המטרה, לא הצרות שעוברים בדרך אליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגיב. ריקנות - לפי תורת החיים האקזיסטנציאליסטית הצורך במשמעות, החיפוש אחר משמעות, הוא צורך בסיסי של כל אדם ואדם. רבים מאיתנו אכן מוצאים איזשהי משמעות לחיינו: תרומה לזולת, רכישת ידע, עיסוק במקצוע, אדם אהוב, להציל את העולם מעששת. טוב ויפה, מבחינה זו אני חושב שהאדם מוכיח את עצמו כפרט (ואני מדגיש: כפרט), כמי שיכול לנתב את עצמו גם בתנאי חברתיים לא מוצלחים במיוחד. ומה הם אלו? מדברים הרבה על פוסט-מודרניזם, על היעדר אמיתות-חיים בסיסיות בטוחות לגמרי, על ספק ואכן, האדם ניצב בפני בעיה מסויימת מאז שאלוהים מת, עתה אנחנו מפוצלים בחיפושנו אחר אלוהים אחרים (וכאן אתה מתבקש להרחיב את מושג האלוהים ולקבל אותו לא במובן הדתי המונותיאסטי אלא גם בתור משמעות לחיים אפילו כזאת אתאיסטית לחלוטין). עמוק בתוך גישת העולם הליברלית, הקפיטליסטית, נעוצה החשיבה שרואה בפרט בכבודו בעצמו את האלוהים החדש. הפרט ושאיפתו שאין לעמוד בפניה להצליח בחייו מה שאומר במילה אחת: כסף. למה היום אנחנו יותר חומרניים מפעם? אולי הנסיון הרע עם מותו של אלוהים שלימד אותנו שקשה להסתמך על דברים ערטליאיים, אולי אנחנו מסונוורים מהכסף כי אנחנו רואים בו מדד לכוח רצונו או לכשרונו של אדם, אולי זאת שטיפת המוח הפרסומאית שצובאת על דלתותינו, אולי כל אלו גם יחדיו, בסופו של דבר התוצאה היא זהה, והתוצאה היא תסכול ותחושה קשה של חוסר סיפוק מהחיים. כי בסופו של דבר כמעט כולנו ניצבים בפני סתירה בסיסית בצורת החיים הזאת, כי הרי לא כולם יכולים להצליח. לא ולא, הרי כל השיטה בנויה על כך שהטוב ביותר מנצח (מתוך אמונה שלא ברור אם היא אווילית, מיתממת או מרושעת שקיימת איזשהי הרמוניה טבעית שתשמור על כך שאם כל אחד ידאג רק לעכוזו הפרטי בהיבט הכללי יהיה לכולנו טוב), ויום יום, גם אם אנחנו בוחרים שלא לראות זאת, מסתבר לרובינו, מי יותר מי פחות, שאנחנו רחוקים מלהיות הטובים ביותר. ושוב ניצב הסדר החברתי בפני בעיה קשה: איך מונעים מאנשים להשתגע? והתשובה שנמצאה היא ככל הנראה: מוכרים להם חלומות. מוכרים להם כרטיסי לוטו, מוכרים להם מבצעים, שעשועונים והגרלות של חופשה ביוון, משדרים לנו כל הזמן שאולי יש סיכוי שעוד רגע משהו יתהפך או שאם נעבוד באמת קשה נצליח להגשים את מבוקשנו. מיותר לציין שעבור רובנו הגדול זה לעולם לא קורה, שהרי השיטה עובדת על כך שרק הטובים ביותר מצליחים. יתירה מזאת, רבים מאיתנו נכלאים בסחרור שקשה לצאתיו של עבודה בפרך במטרה להמשיך לרדוף אחר אותם חלומות פורחים שמוכרים לנו במחיר מופקע, ולצחוקו המתגלגל של אלוהי האירוניה יוצא שדווקא כל אותה עבודה מפרכת מביאה אותנו לידי כך שאנחנו אומללים מאוד, והגרוע מכל: אנחנו אפילו לא יודעים בשביל מה. אלטרנטיבות - האלטרנטיבה היא לא בהתנזרות מוחלטת מכל טובות ההנאה שבחיים, האלטרנטיבה היא קודם כל להבין את המצב שאליו נקלענו כדי להעמיד את הדברים במקומם. למעשה, במקרה הזה ההבנה פותרת לנו את רוב הבעיות. היא שולחת אותנו לחפש אחר משמעויות אחרות, היא מאפשרת לנו לרכוש ולהנות ממוצרים, אבל לא במידה כזאת שבה אנחנו תולים את תקוותינו בהם. השינוי החיצוני יכול להיות קטן, העיקר הוא בשינוי מבפנים. זאת בדיוק הסיבה שדיברתי על הפלאפון בתור סימפטום, ועל ההימנעות ממנו בתור מעשה סמלי, כי אני לא רואה שום חשיבות של ממש בדברים לכשעצמם, אלא רק בתזכורת שהם משמשים לנו. (עם זאת, חשוב לי להדגיש שבד בבד עם השינוי הפנימי הזה, אני מאמין שלא כמו אחת, הריסון, שגם מוטלת עלינו אחריות לפעול לשנות את הסדר החברתי הלא-שפוי הזה). זאת תמונת העולם שלי שביקשת שאני אציג פחות או יותר, על רגל אחת. היא מבוססת בחציה על ספוקלציות, ניחושים, אינטרוספקטיבה וניסויי מחשבה ולא על מחקר וקריאה מקיפים בצורה מספקת, לכן אני גם צפוי לטעות טעויות קריטיות, עם זאת, אני מאמין שבקווים גסים לפחות יש בכך הרבה מן האמת ושלא צפויה לי תזוזה רבה מאוד מדעתי (למרות שאני מאוד מנסה להיות פתוח גם לאפשרויות אחרות). כדי להשלים את החסר אני יוצא כרגע לקרוא איזה ספר או שניים, כרגע על הכוונת: 'כה אמר זרותסטרא' ו'המרד השפוף'. לכן גם, לצערי, אני לא מתכוון להמשיך בדיון הזה כי אני לא מרגיש שאני יכול להיות מספיק מחוייב לדעותי. רק דבר אחד: בכל האמור על עניין הסבל, ההקרבה והשגת המטרות. אני נוסג במידה רבה ממה שאמרתי, עכשיו נראה לי שכנראה בכל זאת מדובר רק במקרים מסויימים. התמונה שציירת בפסקה האחרונה היא אכן זאת שניסיתי אני לצייר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואני רק בן 30, ולא חייתי בעבר הרחוק, וכ"כ לא קראתי הרבה תיעוד על איך חיו אנשים רגילים (לא שייקספיר או ליאונרדו דה ווינצ'י) בעבר, אין לי מידע האם אנשים היום יותר חומרניים או פחות מבעבר. הייתי שמח אם תשתף אותי בנתונים שגורמים לך להיות כל כך בטוח שאנשים היום יותר חומרניים. בנוסף, אם יש לך סיבות להאמין שאנשים היום פחות מאושרים מבעבר, אז הייתי שמח לשמוע מהן. למעשה, זה לא כל כך אמור להיות קשה להשוות, מאחר ויש מדינות בעולם שתושביהן חיים היום בצורה לא רחוקה כל כך מאשר איך שחיו במערב לפני 100 שנה. אפילו חלק מהמדינות השכנות לנו, כמו סוריה, הן הרבה פחות מודרניות והרבה יותר קרובות מאיתנו לעבר. אני לא התרשמתי שהתושבים במדינות האלה מאושרים יותר, רוחניים יותר, או משהו כזה, נראה שהם מקסימום רעבים יותר. ---- שלא תבין אותי לא נכון, אני גר בארה"ב, ואני רואה את החומרניות שאתה מדבר עליה כל הזמן. אני פשוט לא בטוח אם יש יותר חומרניות היום, או שפשוט אנחנו יותר מודעים אליה היום (גם בזכות התקשורת) מאשר שאנחנו מודעים לחומרניות שהיתה בעבר. אני מסכים שבעבר היו אולי אנשים יותר דתיים, אבל האם הדת היתה באמת משהו שאנשים התעמקו בו והפך אותם ליותר רוחניים, או שהם יותר עסקו בלשרוד, והדת מבחינתם היתה אוסף של טקסים? האם מושג האלוהים באמת מילא את כל חייהם של האנשים הפשוטים, שאין להם נטייה או זמן לעסוק בפילוסופיה? האם הוא ממלא היום את חייהם של עניי העולם השלישי? אני בכלל לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צעיר אף ממך. כמו כן הודיתי בפה מלא שמה שכתבתי מבוסס במידה מסויימת על ניחושים ועל התרשמות, לכן גם יתכן שאני נגוע בנוסטלגיה או משהו כזה. הדבר דורש אכן איזשהי בדיקה מקיפה של תיעודים של תקופות מוקדמות יותר וגם כאלו מוקדמות הרבה יותר, אם כי אני מפקפק במידת יכולתן של כאלו להועיל לנו, קל הרבה יותר ללמוד מאנשים חיים מאשר מכתובים של אנשים מתים. גם הסתכלות על אנשי העולם השלישי נראית לי ברובה כלא מועילה, שהרי גם הרבה מהם חשופים לעולם המערבי, מושפעים ממנו ונושאים את עינהם אל הבטחותיו. עם זאת אני מניח שיש בכל זאת כמה מקומות שבהם עדיין לא התבססה תפישת העולם המערבית הליברלית, למשל לפי מה ששמעתי על הודו יש בה כמה מרכזים רוחניים חזקים שעומדים בפרץ ההתמערבות, אבל המציאות של הודו היא מסובכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם העובדה שדבר מסויים מקבל יחס של Nimby יש בו כדי להציע על טיפשותם של אנשים, ועל כך שאין דברים בגו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האדם הקדמון משה, כשלא יכול היה לדחות סיפוקים, טיפס ועלה על ההר ששימש גם גג למערתו, ושאג "אווווו" חזק מספיק כדי שהדוד שלו איציק מן ההר השני ישמע, יעלה גם הוא אל הגג הטבעי ויצעק "אוווווווואוווווו". תוכן הטקסט, אם לתרגם אותו לשפה מוכרת יותר לבני זמנינו, לא היה עמוק יותר מ: -"הלו, אחי" - "הא, אחי מה עניינים". כשאשתו של משה קדמון, מרת רחל קדמון לא היתה יכולה לדחות סיפוקים, היא היתה יורדת למעיין לשטוף כביסה, שם ציפו לה ציפורה, שפרה וחסידה מן המערות הסמוכות שגם להן היתה הרבה כביסה מהילדים שלהן ("חזרו אתמול מציד, הביאו שני בופאלוס, אוי לי ואבוי לי"). כשהכביסה היתה נקיה, יצאו לעשות שופינג אצל רוכל הסדקית הנודד שבא עם חמורו "גזלן" במיוחד למעיין. הגרון האנושי הוא האשם העיקרי באי מניעת הסיפוקים, ומצד שני מי שיכול לדחות סיפוקים ויש לו דברים יותר עמוקים להגיד, לא ניזוק (אולי גם לא הרוויח מי יודע מה) מהשתכללות הטכנולוגיה מאז ימיו של הקדמון משה. מכיוון שאני אייל שלא רוצה לקחת אחריות, לא אפנה אל מקום ב"במה החדשה" שבו כתבתי דברים שעשויים להיראות קצת סותרים למה שדרשתי כעת. לפעמים יש לי הרגשה שהטכנולוגיה באה באמת על חשבון העומק, ושהאדם יצר פעם דברים אמנותיים ופילוסופיים שהוא כבר לא ייצר היום, אבל זה לא באשמת הטכנולוגיה אלא באשמת אולי, איך נאמר, "הזדקנותו של המין האנושי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ושהאדם יצר פעם דברים אמנותיים ופילוסופיים שהוא כבר לא ייצר היום" זו היא הרגשתך. הרגשתי היא שמדובר בשטויות במיץ עגבניות המתובלות היטב בנוסטלגיה מתקתקה. כל אחד מאיתנו יכול לנמק את הרגשתו. אתה בחרת לתאר את הרגשתך ללא נימוק, אז אני אבחר באותה השיטה. אתה חושב שהאנושות זקנה? אני חושב שהיא עדיין לא הגיעה לגיל ההתבגרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל כך חשוב איך אתה קורא לזה, גיל ההתבגרות או שם אחר, אך האם אתה חושב שהיא פעם תגיע לשם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד דבר: כל עוד לא הוצא כרטיס אדום מפורש כנגד כתיבת הרגשות, אל תהיה אתה זה שמתנדב לשלול אותן בהצהרות בוטות כמו "שטויות במיץ עגבניות". במפורש סיווגתי את דברי כהרגשות, אני לא מנסה לשכנע אף אחד ומותר לפעמים לכתוב גם דברים שאינם בגדר טיעון לוגי מבוסס גם כאן באייל, לפחות אם מסווגים אותם כדברים שאינם כאלה. ונוסטלגיה זה לא הקטע שלי, כפי שאפשר לראות משורות אחרות שכתבתי שם, אבל מותר גם למי שאינו נוסטלגיסט לחשוב שיש דברים שלא יהיו יותר, ולחשוב שחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, סליחה. אבל גם אני סיווגתי את מה שאמרתי כהרגשה ולא יותר. בכלל, מיץ עגבניות זה טעים וגם הרגשות מותר לנמק (אחרת זו הצהרת רגשות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני חודש ומשהו, ברכיבה קצרה מהעבודה לאוניברסיטה בשעת ערב, החליט רכובי הנאמן דווקא באותו רגע להוציא את עצמו מכלל שימוש. סה"כ מדובר בנקודה מסויימת באיזור מגורים, והנה - לאן הייתי הולך ? אני לא מכיר אף אחד בסביבה. חוזר לעבודה ? ממשיך עד האוניברסיטה ? אני אפילו לא בטוח שיש שם טלפון ציבורי. ונניח שהייתי הולך לחפש טלפון ציבורי באיזור, איך בכלל הייתי משאיר את האופנוע לבד ? עדיין כל אחד עם טנדר או סתם שני ילדים יכולים להעלים אותו תוך שנייה, ולהרוויח עשיריה יפה. תתפלא לשמוע שלא ריכלתי על שום דבר עם הגרר בטלפון. אני מקווה שהשיחה עם חבר שלי כששקלתי את הרעיון שהוא יקפיץ לי את הארגז כלים שלי כדי לחסוך לי שבעים שקל על הגרר לא נראית לך מיותרת. שבעים שקל זה לא צחוק בשביל סטודנט עובד. ואני לא רוצה לחשוב באיזה שעה הערב ההוא היה נגמר בלי הסלולרי. כן ויש גם קטעים שאתה סתם מתאם עם מישהו משהו ומשהו והתכניות שלך משתנות. נוחות ? כן. אפשר בלי ? בהחלט. להגיד על זה שזה ילדותי זו התלהמות ? לדעתי מאוד. אדם מבוגר יודע שהחיים לא צפויים. סלולרי יכול לעזור מאוד כשהם מפתיעים אותך. סתם מקל את החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרגיש איזשהו צורך להבהיר כמה נקודות בהודעה המקורית שלי: 1) "הסלולארי מהווה *ביטוי*..." - ביטוי, דהיינו, הסלולארי עצמו הוא רק סימפטום ולא מחלה בפני עצמו, ככזה כל יציאה נגדו היא בסך הכל נסיון להביע עמדה רחבה יותר דרך משהו מהדברים הקטנים, המופשטים פחות. 2) "בנוסף לכך, אני אישית לא מרגיש בנוח עם כל מיני ידיעות מקוממות..." - שימו לב, שחור על גבי לבן: אני אישית, כלומר: אני לא רואה בפוגעניות של האנטנות עובדה שרירה וקיימת ומבין שהיא עדיין נתונה בתחום האפור של הסובייקטיביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה יוצא נגד משהו -טוב- שלדעתך מהווה, במקרים מסויימים, סימפטום למשהו -רע- במקום להתמודד ישירות עם הדבר הרע עצמו, אתה עושה את מה שנקרא ''לשפוך את התינוק עם המים''. זה לא דבר טוב בפועל, אבל גם בדיונים זה לא דבר טוב, כי הוא גורם להתמקדות בטפל ולא בעיקר. אני לא אומר שאתה לא יכול להביא את הפלאפונים בתור דוגמא - אבל רצוי שתסביר יותר בפירוט ולעומק דוגמא למה זה, ואת זה לא עשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו היא בעיה ידועה והיא חורגת ממה שקורה פה בדיון. דוגמה מהחיים לעיסוק הזה בטפל ולא בעיקר: הזמן: ערב. המקום: אולם קולנוע. אנשים משאירים פלאפונים פתוחים ואף לפעמים מדברים בפלאפון במהלך הסרט. החברה סביבם קצת מתעצבנת (לא מספיק) והלחץ החברתי גורם בשלב מסוים (לרוב האנשים) לכבות את הפלאפונים ולהמשיך לא לסתום את הפה, ולו לרגע, עד סוף הסרט. משום מה, החברה מקבלת זאת בקצת יותר הבנה. לא ברור. אכן עיסוק בטפל ולא בעיקר. הפלאפון אכן הפך בישראל למכשיר קצת מעצבן, אבל בגלל סיבה אחת: יש יותר מדי ישראלים מעצבנים. הם מעצבנים (לא פחות) גם בלי פלאפונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאפונים גם משחיתים יצירות של בטהובן באמצע הסרט, וגם מאפשרים לנודניקים שמשתמשים בהם לדבר לא רק עם שכניהם למושב (דבר בעייתי, כי השכן לרוב לא מעניין מספיק כדי שידברו איתו במשך -כל- הסרט, ולעתים אין שכן בכלל) אלא גם עם כל העולם ואחותו. ללא ספק הפלאפונים הם מגבר נוראי לישראלי המעצבן. אלא מה? אכן, במקרה הזה, לצעוק ולזעום על הפלאפונים זו השתטות לא קטנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהפלאפון הוא מגבר נוראי לישראלי המעצבן. יותר פעמים משיצא לי להתעצבן על ישראלי שמקשקש בסרט בפלאפון (או מפלאפון שמשחית יצירה של בטהובן1), יצא לי להתעצבן מישראלי שלא מסוגל לסתום את הפה שלו לאורך כל הסרט. גם אם הפלאפון מגביר במידה מסוימת את הבעיה, הוא עושה זאת באופן מבוטל כמעט לחלוטין, לדעתי. 1 אני לא חושב שלבטהובן זה היה מפריע. מלבד העובדה שהוא כבר בעט בדלי, הוא לא היה שומע את ההשחתה גם אם היו משתילים לו את הרמקול של הפלאפון בתוך האוזן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפלאפון הוא כבר מזמן לא הנושא העיקרי פה, ומלכתחילה הוא לא היה. מה גם שזה לא מעניין. בחיי לא היינו צריכים להכנס לזה מלכתחילה. לעומת זאת נושאים שכן שווה לדון בהם הם אופייה המדוייק של החברה המודרנית מעבר לקלישאות והשאלה האם כן או לא דחיית סיפוקים היא חלק בלתי נפרד מהשיגיות או מתי מדובר במאזוכיזם ורומנטיזציה של סבל גרידא. ומילה אחרונה בקשר לפלאפונים - אני באמת לא סבור שאיזשהו תינוק ישפך אם מישהו יחליט ברמה האישית שהוא מרגיש יותר טוב עם עצמו בלי משא המכשיר המנדנד נון-סטופ שמתלווה אליו לכל מקום. אפשר להחזיק פלאפון רק במקרים הכרחיים, אפשר לקנות בזכארט. ולפני שצבא האיילים יגער עלי שוב, שימו לב: אמרתי ברמה האישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה האישית כל אחד יכול להיות בסדר, ולהשתמש בפלאפון למטרות טובות. הבעייה היא שברמה הכללית, הצורה שהפלאפון לובש כשהוא נמצא בידי כולם, הפלאפון הופך לגורם צרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע לחלק רשיונות ותעודות הסמכה לנשיאת פלאפון? אגב, דברים דומים נאמרים על האינטרנט, כלי ידוע להפצת זימה, תועבה ושחיתויות. בשורה התחתונה, לא הכלי הוא הבעיה, אלא בני האדם (את זה אמר כבר אביב, בעצם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי למה אני מתדיין כאן, כשיש אנשים שיודעים הרבה יותר טוב ממני מה אני מציע ומה אני רוצה ומה אני אומר, אפילו אם מה שאני חושב הוא בדיוק ההפך. אולי תטרחו לקרוא גם את ההודעה שאני מגיב לה, לפני שאתם אומרים לי מה אני מציע? כתבתי את ההודעה שהגבת אליה כדי לנמק את הכותרת שלה "אנחנו לא מדברים על הרמה האישית". באשר להצעות, אני לא מציע כלום. אם כבר אני מציע משהו, זה לא להגביל נשיאת פלאפונים אלא להתחיל בחינוך מחדש של האוכלוסיה, ולהפוך אותה לאומה מנומסת ואדיבה, שמכבדת את זכויות היסוד של הפרט, כמו למשל הזכות שלא יפריעו לך בקולנוע. איך אני מציע לחנך אותם? לסיביר, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה "אתם"? אתה בהחלט יכול לפנות אלי בלשון יחיד נקבה. אבל אני רואה שהנקודה העניינית כבר התבררה בהמשך הדיון עם אביב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים. זה תלוי תרבות. יש תרבויות בהן יודעים לכבות פלאפונים, יודעים לשים על SILENT, יודעים איך לקבל שיחה, יודעים שאנשים לא חייבים לענות תמיד לשיחות (למה היית לא זמין, סנוב!), יודעים לקצר, יודעים איך לדבר בזמן שמקבלים שיחה במקום ציבורי (בשקט ואפילו הייתי עד מספר פעמים לתנועת הסתרה קטנה של הפה ואף לעזיבה קצרה של החדר). הישראלי שצועק בפלאפון בזמן שאתה נוסע במונית, סוגר את הפלאפון אחרי סוף השיחה וממשיך לצעוק בזמן שהוא "מדבר" עם החבר שיושב לידו או עם נהג המונית. לי אישית, לא מפריע שהצעקות שלו תורגמו ושודרו לאיזו אנטנה. להיפך, אני שמח שאני לא צריך לשמוע גם את הצעקות של הטמבל שנמצא בצד השני1. אני חוזר - חוסר ההבנה איך להתנהג במרחב הציבורי (בשביל שיהיה יותר נחמד ונעים לכולנו) לא נובע מהשימוש בפלאפון. _____ 1 ולא להגיד שהטמבל השני לא נמצא במונית בכל מקרה. אני בטוח (הנסיון לימד אותי) שהצעקן יכול למצוא עוד מישהו במונית שהוא ימצא איתו שפה (צעקנית) משותפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלמה עפרונית, משועשעת קלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) אבל אני יותר מסכים עם החבר'ה האחרים בדיון. אני לא יודע באיזו ישראל את חיה (נשמע כמו מקום טוב לחיות בו, גם אני רוצה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, קראתי עוד קצת. אני לא חושב שאלו הן תופעות ישראליות יחודיות. יש עוד תרבויות שמתנהגות כמו הישראלים (או יותר גרוע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שבאמת הניסוח שלי היה קלוקל, אבל צריך לראות את זה גם בהקשר של ההודעה אליה הגבתי. אני אנסח מחדש: ברמה האישית, כשהפלאפון מצוי בידי אדם מחונך ומהוגן, ברור שאין בו בעייה. כשהפלאפון מצוי בחברה שבבסיסה היא בלתי מחונכת וחסרת תרבות, תמיד יהיו את האנשים שיהפכו אותו למכשיר מתועב של רעש. וכן, פלאפונים עוזרים להגביר את הרעש, וכן, זה אומר שהבעייה היא באנשים, לא בפלאפונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אני קצת לא מסכים (אבל הפעם ממש ממש ממש קצת). הרעשנים שמיצרים רעש עם פלאפון עושים זאת גם בלי הפלאפון. פשוט, בחברה הישראלית (גם בקרב היענו אליטה שמכבה פלאפונים) מיחסים יותר חשיבות לרעש אלקטרוני מאשר לרעש שבוקע מגרונם של אנשים. זאת ניתן לראות גם כשנכנסים למופע שבו יש כביכול אוכלוסיה שנחשבת לקצת יותר מתורבתת (מופע ג'ז למשל), שבה כן בד"כ מכבים פלאפונים, אך בכל זאת הברברת הרעשנית חוגגת (לא ברברת בצורה של לחשושים סבירים, אלא ברברת שנשמעת כמו קבוצת דיבייט של ברווזים על ספידים). אני לא מיחס חשיבות מיוחדת לצפצופים של פלאפון (אולי כי היה לי קומודור 64 כשהייתי ילד) והם לא מטרידים אותי יותר מישראלי שצועק בהתלהבות (הוא חושב שהוא בסה"כ מדבר) תוך כדי נפנוף ידיים. בכלל, סביר שהצפצופים הטורדניים יעלמו, בניגוד לברברת, עם השיפור הטכנולוגי (כבר היום אני שומע אותם פחות ופחות). אבל אני שמח שאנחנו מסכימים על כך שבכל מקרה לא הפלאפון הוא הבעיה האמיתית (עכשיו אנחנו צריכים לשכנע בזה אנשים שלא קוראים את האייל, תוך כדי זה שאנו מנסים להקפיא את הגיהנום ולחלק תפוז ל-0 חלקים שווים בגודלם). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |