בתשובה לאור, 26/12/03 23:00
על ניהול נבון של בתי ספר 186715
אורי • בתשובה לאור שבת, 27/12/2003, 16:31
מובן מאליו, מאחר ובאנשים עסקינן, כי ישנם היום מנהלים טובים יותר וטובים פחות. מדבר זה אין להמנע. עם זאת, השינוי שאני מציע במנגנון נועד לעודד צמיחתם של מנהלים ומורים מוצלחים יותר – משום שאלו שאינם כאלו ייפלטו מאליהם ממערכת הבנויה על יסודות של איכות ומצוינות (שעליהן מתגמלים בשכר).

אנסה לפרט מעט יותר לגבי התוכנית, כדי להבהיר איך יפעל המנגנון למיטוב כוחות ההוראה בו.

בתוכנית שלי המנהל הוא מעין מנכ"ל נבחר לתקופה קצובה (לא קצרה מדי, נאמר של שש שנים), שהמשך כהונתו (לכהונה נוספת אחת בלבד) מותנה בעמידה בציפיות – היינו, הבטחות תפקוד ואפשרויות שהביאו לבחירתו.
הגוף הבוחר בבית הספר מורכב משני גורמים: מורים וצוותי הוראה בבית הספר, שכל קול שלהם שווה חמישה קולות (מעין מנייה בכירה) ומגוף הורי התלמידים בבית הספר באותה עת. הבחירה מתבצעת פעם בשש שנים באסיפת בית-ספר מיוחדת (מעין אסיפת בעלי המניות).
תיקצובו של בית הספר לאורך כל השנים מיוסד על שני מקורות: א. העברת כספים "עיוורת" (כלומר, לא מותנית) ממשרד החינוך לפי מספר התלמידים במוסד. ב. כספים הנגבים מההורים, לפי החלטה המאושרת באסיפת בית-ספר שנתית.
תקציב בית הספר מוקצה על-ידי מנהל בית הספר למורים השונים בו ולצרכים אחרים, לפי שיקול דעתו (במגבלות מינימום מסוימות). למנהל בית הספר גם סמכות לשכור ולפטר מורים כטעמו.

למנגנון זה כמה מטרות עיקריות:
א. לאפשר למנהל תקופת כהונה נאותה, שבה ניתן ליזום יוזמות וגם לראות תוצאות, כך שהוא או היא לא יפעלו בסגנון "מבחירות לבחירות".
ב. לנטרל במידת מה את לחצי ההורים והמורים, אך לשמר אותם ברמה מספקת כדי לגרום למנהל לפעול כשפניו ומאמציו מופנים למורים ולהורים, לא למשרד החינוך (הנדרש לשלם את הכסף בכל מקרה, לפי מפתח התלמידים).
ג. למקד את מאמציו של המנהל בהשקעה בכוח אדם איכותי ולא בהצגות ובעבודה בעיניים, כמקובל היום (היום: עיקר מאמצי המנהל ממוקד בריצוי עריצי משרד החינוך והמפקחים).
ד. למנוע מצב בו בית הספר הופך מעין נחלה פרטית של מנהל, שאי אפשר להזיזו. כהונה מרבית תהיה 12 שנים – זמן מספיק כדי לכונן, לבצע ולהינות מתוצאות של תוכניות, אך בלי להפוך לרהיט קבוע.
ה. לאפשר למנהל חופש מספיק לשנות את כוח ההוראה במקום העבודה בהתאם לדרישותיו ולטעמו, בלי שתבוא "נקמה" בסוף השנה. השינויים יתחוללו מן הסתם בתחילת כהונתו ועד תומה הוא יעבוד עם צוות לרוחו (ולהיפך).
ו. לפלוט מן המערכת מנהלים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות אלו.

=====

התוכנית שלך היא למעשה המשך המצב הקיים, תוך הרעה מהותית בו. לטענתך, מאחר ו*כיום* יש גם מנהלים מחורבנים רבים, המשך המצב הקיים הוא מעין גזירה משמים, ודווקא "גדודי המפקחים" ו"תוכניות לימוד מוכתבות" הן הבקרה שלא יהיה גרוע יותר.
לצערי, ההיפך הוא הנכון. המפקחים אינם אינסטנציה המבקרת את איכות הניהול במקום אלא רביזורים העומדים על ציות מרבי לצווי משרד החינוך. זה האחרון מעוניין במנהלים רעים וחלשים, משום שאלו אינם עומדים בדרכו. גם המשימה הבסיסית של הפיקוח – בקרת איכות ההוראה והתנאים במוסד חינוכי – אינה מתבצעת בפועל. ביקורו של מפקח או בכיר במשרד החינוך מביא לכל היותר להקמת כפרי פוטיומקין בבית-הספר. המפקחים יודעים שהכל עבודה בעיניים, שכן רובם היו מורים בעצמם בעבר, אך אין זה משנה להם, משום שכפרי הפוטיומקין הם עדות לציות הנמשך ולעובדה שהמנהל משחק את המשחק כרצונם.
תוכניות הלימודים המוכתבות מטעם משרד החינוך הן צרה גדולה אפילו יותר. ראשית, רובן נוצרו ופותחו על ידי אנשים שלא ראו כיתת לימוד מבפנים בחייהם ולכן, לא עובדות בשום רמה. בפועל, לא רק שהתוכניות אינן מבטיחות רף מינימלי של איכות לימוד – הן למעשה מונעות את הלימוד ומהוות הפרעה ללימוד. נוסף על כך, ואולי חמור מזה, העובדה שהן אינן עובדות אינה מפריעה לתוכניות הכושלות הללו להפוך פופולריות או אפילו לתקן לימוד, כיוון שנפיצותה של תוכנית לימוד אינה קשורה להצלחתה אלא להשפעה של יוצרי התוכנית במשרד החינוך, מספר המשרות שהיא מבטיחה להם, גודל העוואנטה שכרוך בתוכנית, גובה השוחד המשולם על ידי יצרני ספרי הלימוד וערכות הלימוד לבכירים במשרד החינוך, וכדומה. שום קשר למה שקורה בכיתה.

כפי שתוכל להבין מהתוכנית שלי, אני סבור שאין טעם בפיקוח מלמעלה והפיקוח הממשי והאפקטיבי יכול לבוא רק מגוף בוחרים וגוף מפקח *מלמטה* – מורים, הורים ותלמידים. רק אנשים החשים גם את התוצאות של הלימוד ובאים במגע עם השטח (למעשה, הם השטח) ושהאינטרסים שלהם הם במובהק לימוד טוב, יעיל ונעים, יכולים להעריך את הדברים פחות או יותר כערכם. לא באופן מושלם, אך פחות או יותר כערכם. אני חושב שהמנהל אותו הזכרת (זה השוכר רק בוגרות חינוך בשלוחות מפוקפקות של אוניברסיטאות – עניין מעט תמוה, כיוון ששלוחות אלו אינן מעניקות תואר הוראה) הוא תוצר של המצב הקיים ואנשים כמותו יתנדפו במהרה בשיטה שאני מציע.

הביטול שבו אתה מתייחס לעניין משכורות המורים גם הוא אינו מוצדק. אתה סבור כי ישנם "עשרות מורים על כל משרה חרף השכר הנמוך" ומפנטז ש"ביניהם תמצא לפחות מורה אחד טוב גם עבור גרושים." ייתכן שאתה צודק ובמערכת החינוך מתקיים נס מתמיד בו מקצוע עם תנאי שכר של ממיין עגבניות ובטחון בעבודה של מאלף נחשים הוא במקביל גם מבוקש להפליא. אני מעדיף שלא להאמין בניסים. הביקוש, כביכול, למשרות הוראה קיים רק ביציאה מהסמינרים למורים. בשלוש השנים הראשונות, כ-‏70 עד 80 אחוז מהבוגרים נוטשים את המקצוע בגלל תנאי העבודה המחפירים והשכר המעליב. כל השאר – לרוב, הגרועים יותר שבאמת אין להם ברירה אחרת – ממשיכים לשוט עם חמישיות ורבעי המשרה שלהם , משלמים 300 שקל על הקפה בחדר המורים, מתחנפים למנהל וחוגגים כל הלילה עם המשכורת בגובה 3100 שקל שהם מקבלים, אד אינפיניטום.

לגבי ספינת הדגל שלך לסינון תלמידים "מוגבלי יכולת" – צר לי לבשר לך זאת, אך ספינת הדגל שלך שקעה מזמן. בתי הספר המקצועיים שאתה מפנטז עליהם אמורים לשמש יעד לרוב התלמידים ולתת להם הכשרה בנוסח הישן: נגרות, עיבוד שבבי, מכונאות, וכדומה. הבעיה היא שהביקוש למקצועות הללו הוא אפסי. רק כעשירית מכלל המועסקים במשק עובדים בתחומי התעשייה ועבודת הכפיים מהסגנון שתיארת ובפועל אתה תמצא מכשיר אנשים למקצועות שבהם אין להם ביקוש כלל.
אני מסכים עמך כי יש צורך בהכשרה במקצועות מעשיים, אך הכשרה זו צריכה לשאת אופי אחר מבעבר ולא להיות, כפי שנרמז מדבריך, אגן ניקוז של המטומטמים. להיפך, אם כבר המסלולים המעשיים (מחשבים, תעשיה, הנדסה) צריכים להיות מוקד המשיכה של הטובים יותר.
על ניהול נבון של בתי ספר 186728
אור • בתשובה לאורי שבת, 27/12/2003, 17:57
טענותיך בעניין המהנהל מקובלות עליי עקרונית וכל השאר הוא באמת כבר פרטים קטנים. עם זאת, שתים עשרה שנה הן מספיק זמן כדי לגרום נזק רב מאוד למוסד ולתלמידיו. לא נראה לי שאורך התקופה הזו יגביל במשהו. אבל כן, הבחירה לפי מפתח משולב היא רעיון טוב.

בעניין הפיקוח - אתה טוען כי הפיקוח מלמעלה אינו פועל. אתה צודק, אבל זה כיוון שאינו נעשה כראוי. יש להבדיל בין מה שאינו עובד בשל הפעלה גרועה לבין מה שאינו יכול לעבוד בשום אופן. אני סבור שמפקח מלמעלה הפועל כראוי יכול להיות יעיל פי כמה יותר ממורים החייבים לשמור על מקום העבודה שלהם, מתלמידים שאינם מבינים דבר או מהורים שגם לא מבינים יותר מדי. תראה לי מורה שיבקר את המנהל שלו, בעיקר כשלזה יש אותו כוח אדיר שאותו אתה מציע - הם צריכים לשמור על מקום עבודה. מפקח אינו מקבל משכורת משום מנהל ואינו חייב לו דין וחשבון.

אבל שוב, אני סבור כי אלו כבר דקדוקי עניות. כל תכנית פיקוח תעבוד היטב אם יש בה האנשים הראויים. תשים בה אנשים גרועים והיא לעולם לא תעבוד, גם לא השיטה שלך. אפשר גם למנות מפקחים חיצוניים או מכוני פיקוח כמו שכיום שוכרים משרד רואי חשבון לבצע פיקוח או תקני איזו למיניהם.

בעניין השכר - איני מתייחס בביטול אבל אני מסתייג. בכל מקרה, גם אם תמשוך לתחום את מיטב המוחות, אם לא תיתן להם חופש פעולה ותכניות לימודים ראויות, הם לא יוכלו לעשות הרבה. תאפשר את אלה - וגם המורים הקיימים יצליחו הרבה יותר. תשלב את השניים - ותגיע להצלחה טובה יותר.

בעניין בתי הספר המקצועיים - אכן הספינה שקעה כבר מזמן בשל חוסר היכולת של המערכת להתגמש לפי תנאי השטח. כיום נדרשים בנאים וחקלאים אבל אין בתי ספר מקצועיים בתחום. ענף הבנייה כולל מקצועות רבים ביותר ולכולם יש דרישה גדולה כיום אבל אין מי שילמד. זכור גם כי בניגוד למקצועות אחרים - הממשלה תמיד בונה ולכן תמיד תוכל לספק עבודה בתחום.תחליף את העובדים הזרים וכבר יש לך מאות אלפי מקומות עבודה. אלה יקלטו עשרות אלפי תלמידים בשנים הקרובות. אחר כך נחשוב שוב.

משרד החינוך מצא פתרון קל יותר ויקר יותר - אם אין ביקוש למקצועות נשלח את כולם לבגרות מלאה. אך לבגרות אין דרישה וגם לא למקצועות אקדמיים רבים ולכן גם הכיוון הזה כושל. עדיף כבר שיסתובבו ברחובות. לטפל בפשע יהיה זול יותר מאשר להחזיק אותם במוסדות חינוך.

מקצועות רבים לא דורשים לא בגרות ולא תואר ראשון ואין צורך לשלוח את כולם ללמוד בתיכון עיוני כדי ללמוד אותם. לדעתי יש לפתח מסלולי הכשרה מקצועיים עד רמת הנדסאי שאינם דורשים בגרות מלאה. גם תכנות ובניית אתרי אינטרנט אפשר ללמוד בלי להכיר את ישעיהו.

בכל מקרה, טענתי היא גם כי אין להחזיק את מי שאינו יכול בבית ספר רגיל. להפך, זה נותן מוטיבציה לא ללמוד: תאיים שמי שלא יעמוד בציונים המתאימים פשוט ייזרק לרחוב ותגרום לרבים יותר ללמוד.

דבר נוסף שנדרש הוא שינוי תרבות העבודה בארץ והקניית ערך גבוה יותר לעבודת כפיים. זה אפשרי. תתגמל כראוי תלמידי בתי ספר מקצועיים ותעודד רבים יותר לבחור במקצועות אלה. התפיסה כיום היא שעבודה נקייה היא טובה יותר והכי טוב ללמוד באוניברסיטה. המספר האדיר של אקדמאים מובטלים לא מרתיע איש. צריך לשנות את כל התפיסה, לחנך לעבודה ולא ללימודים, ליצור בתי ספר מעולים להכשרה מקצועית שצריך יהיה לעמוד בתנאים כדי להתקבל אליהם, וכל התמונה תשתנה. צריך למוטט את התפיסה שהשכלה עיונית=פרנסה ולהחליפה בתפיסה של הכשרה מקצועית=פרנסה. וזה לא כל כך קשה. האבטלה הגבוהה כיום רק תשחק לידי הממשלה אם תבחר בדרך זו. שלב תלמידים בעבודה כבר בשנתם הראשונה, שלם להם היטב, נצל את העובדה שהמס עליהם נמוך, הפוך את לסוג של שירות לאומי במקום צבאי (שהרי יש עודף בחיילים עם בעיות ת"ש), סדר להם מקומות עבודה והכשרה מתאימה בחינם ועוד ועוד ועוד. יש אין-סוף דרכים לתגמל ולמשוך תלמידים לחינוך המקצועי. לא רק בערכים אלא פשוט בכסף. כולם מבינים מה חשיבותו של כסף, גם מי שלא מסוגל לפתור משוואה ריבועית. אם יתחילו בפרויקט השנה, תוך כמה שנים אתה מעמיד כמה אלפי בנאים. עדיף לממשלה לשלם לאנשים אלה שכר גבוה מהרגיל ושלא לשלם להם דמי אבטלה או הבטחת הכנסה. תוסיף אלפיים שקל לכל מי שעובד במקצוע בשוק הפרטי וזה כבר פחות מקצבת אבטלה. שווה לממשלה לסבסד את מי שעובד ולא את מי שיושב בבית.
על ניהול נבון של בתי ספר 186730
ילדה • בתשובה לאור שבת, 27/12/2003, 18:16
התפיסה על פיה "השכלה עיונית = פרנסה", אם בכלל, עלולה אולי להוביל אנשים לפקולטות להנדסה, אך לא ללימודי ספרות או מוזיקה - ובפקולטות אלה, ההכשרה האקדמאית היא אכן גם ההכשרה המקצועית. כך שלא נראה לי שכאן טמונה איזושהי בעיה.

בבתי הספר התיכוניים יש כנראה מגמה של "עיוניזציה", ובצדק לדעתי. לא משיקולי פרנסה או הכנסה אלא משיקולים ערכיים. אם יש צורך בלימודי מקצוע כבר בגילאים אלה (ואולי זו החלטה שאדם צריך לבצע לאחר שהשלים את לימודיו הבסיסיים?) אז צריך להעבירה במקביל.

ההנחה כי אדם נורמלי אינו מסוגל לעמוד בדרישות אשר מציבות בחינות הבגרות הנוכחיות, לכל הפחות, נראית לי (ואין לי ביסוס לכך) שגויה לחלוטין ומתנשאת. אם יש לשנות את המערכת, אז ההנחה ההפוכה לה צריכה לעמוד בבסיס רציונל השינוי.
על ניהול נבון של בתי ספר 186751
אורי • בתשובה לילדה שבת, 27/12/2003, 21:41
מה השיקול הערכי כאן? האם למידה איך בנוי גשר ערכית פחות מלמידת שירי ביאליק?
על ניהול נבון של בתי ספר 187229
אור • בתשובה לילדה יום ג', 30/12/2003, 18:29
קודם כל, תתפלאי, אבל כסטודנט למדעי הרוח אני יכול לספר לך שהקמפוס מלא באנשים שלומדים ספרות רק כדי לקבל תואר כי תואר אקדמי=פרנסה. אלה כמובן שטויות.

העברת ערכים יכולה להתבצע גם כלומדים ספרות או אזרחות ברמה נמוכה יותר מזו של בגרות. אולי כך היא תתבצע אפילו טוב יותר. אין בחינה מפלצתית בסוף.

לגבי הדרישות והיכולת לעמוד בהן - א. תתפלאי כמה לא יכולים לעמוד בהן ו/או כמה זקוקים למשאבים שפשוט חבל להשקיע כדי שיעמדו בהן. ב. טענתי הייתה כי מי שאינו יכול בשלב המעבר לתיכון עיוני לעמוד בדרישות אל לו לעבור לתיכון כזה.בתשע השנים עד שלב המעבר טענתי כי דווקא יש לחזק את ההשקעה. אולם מי שלא הוכיח עצמו עד אז - לא צריכה להינתן לו הזדמנות נוספת. שום דבר בשלוש השנים הבאות לא ישתנה ולכן אין סיבה להניח שגם התוצאה תשתנה. גם גורם ההרתעה הוא רב ערך: האיום להיזרק לרחוב יגרום לאנשים ללמוד. כיום אין איום כזה.

טענתך שטענתי היא שגויה (אף שאין לך ביסוס) ומתנשאת ראויה גם היא לתגובה: ביסוס אינך חייבת להציג כי לאיש פה אין ביסוס ממש, נראה לי שדי בהתבססות על היגיון. בעניין המתנשאת - אולי ואולי לא. אבל זה לא עושה אותה שגויה.
על ניהול נבון של בתי ספר 187827
ילדה • בתשובה לאור יום ו', 2/1/2004, 21:38
קודם כל הרשה לי להביע את פליאתי. "מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים"?

בשום מקום לא דיברתי על "הקניית ערכים", אלא ניסיתי לומר שלידע נרחב בפני עצמו יש ערך, ולפחות אחד מתפקידיה של מערכת החינוך, בעיני, היא להקנותו. מדוע? כדי שהחלטת בוגריה לגבי המשך דרכם תהיה מושכלת וכדי לבסס את השיח התרבותי והפוליטי, שאותם אנשים בהכרח יקחו בו חלק בעתידם, על יסודות מוצקים. מכאן שמעשה סימונם של רובם כ-"חסרי תקווה" והכשרתם בהתאם צורם לי מאד (ופתאום נזכרתי בהאקסלי).

העלת שתי טענות: הראשונה כי רבים מאד לא יכולים לעמוד בדרישות מערכת החינוך הנוכחית, והשניה כי מי שאינו מסוגל לעמוד בכך - מן הראוי שלא ינסה. על טענתך השניה אין עוררין, אך הראשונה נראית לי מופרכת. הילד הישראלי נמצא במסגרת מערכת החינוך במשך כ-‏14 שנים מחייו, כאשר בין חמש לשמונה שעות מרוב ימיהן הוא מעביר במתקניה. זה הרבה זמן. אם בסוף תקופה זו אין הוא מסוגל לעמוד בבחינות הבגרות (המעליבות למדי, כפי שהן היום) - הערכתי היא שזו אשמת המערכת לא פחות משזו אשמתו.

כיצד בדיוק (מנהלתית ושיטתית) צריכה להיראות מערכת החינוך? קטנותי מלקבוע‏1. אך ברור לי שמטרתה צריכה להיות הקניית ידע מירבי לכולם.

‏1 זו לא דעתי האמיתית.
על ניהול נבון של בתי ספר 187463
אורי • בתשובה לילדה יום ד', 31/12/2003, 20:20
"ההנחה כי אדם נורמלי אינו מסוגל לעמוד בדרישות אשר מציבות בחינות הבגרות הנוכחיות, לכל הפחות, נראית לי (ואין לי ביסוס לכך) שגויה לחלוטין ומתנשאת. אם יש לשנות את המערכת, אז ההנחה ההפוכה לה צריכה לעמוד בבסיס רציונל השינוי.
"
כלומר, להנמיך את רף הדרישות של בחינות הבגרות? זה טוב ויפה – ובפועל, נעשה – אך דורש גם הנמכה של רף הדרישות המקביל באוניברסיטאות, שאחרת ככל שתנמיכי את רף הדרישות בבחינות בגרות תצטרכי להגביה את רף הדרישות הנוספות באוניברסיטאות.
אם את מנמיכה את זה ואת זה, את מקבלת מצב מאוזן, אבל בוגרי האוניברסיטאות הללו לא יעמדו בקריטריונים מול עמיתיהם-מקביליהם באוניברסיטאות בחוץ לארץ. את הסטנדרטים של אלו את כבר לא תוכלי להנמיך ובפועל, תשחקי פשוט את ההערכה לתארים שמעניקה האוניברסיטה.
על ניהול נבון של בתי ספר 187828
ילדה • בתשובה לאורי יום ו', 2/1/2004, 21:41
לא, ההפך הגמור מזה. יש להשאיר (ואף להעלות) את רף הדרישות של בחינות הבגרות, ולשנות את המערכת כך שתעניק לבוגריה את הכלים לעמוד בהן.
על ניהול נבון של בתי ספר 186755
אורי • בתשובה לאור שבת, 27/12/2003, 22:24
אני חושב ששנינו מודעים לכך שמידה מסויימת של "פחד וחשבון" תתקיים תמיד בין ממונה למי שתחתיו. כך הווה וכך יהיה ביחסים בין מנהל ומורים. שאיפתי בתוכנית שהצעתי לא הייתה לבטל את המצב הזה אלא להטמיע מספר אמצעי בקרה שירסנו את כוחו של המנהל.
המנהל בתוכניתי הוא (או היא) אדם בעל סמכות רבה: הוא יכול לשכור ולפטר, לקבוע גובה משכורת, להחליט על כיוון בתוכניות לימודים, וכדומה. אך לכוחו יש מגבלות. ראשית, כוחם המוגבר של המורים (לפי בסיס כפול 5, כוחם יהיה כשליש מכלל המצביעים באסיפה) ירסן את ששונו של מנהל בהפעלת סמכותו לשכור, לפטר ולשנות משכורות באופן שרירותי. הוא, הרי, ירצה להבחר מחדש, להביא לאישור תוכניותיו לשנה הבאה (תיקצוב פעילות במימון הורים) וכן הלאה. שנית, זו הצעה ראשונית וניתן להוסיף אמצעי בקרה נוספים. לדוגמה, מורים יהיו רשאים לקרוא לאסיפה מיוחדת, אם פוטרו, כדי להעלות את עניינם בפני האסיפה וזו תהיה רשאית לבטל את הפיטורין אם התברר שאינם מוצדקים. אפשר יהיה גם לקבוע קריטריונים ברורים לפיטורין או שינוי בתנאי העבודה. כידוע, לא צריך להפעיל כל הזמן את כל האמצעים – קיומם מספיק ברוב המקרים כדי לרסן שימוש פרוע בסמכות.

לגבי פיקוח: הבעיה שלי עם מפקח מלמעלה היא "מוקד הנאמנויות" שלו. כלומר, מי משלם את לחמו ואיזה קו פעולה משתלם יותר מבחינת האינטרסים שלו. אם אפשר יהיה לקשור את האינטרסים של הפיקוח לאיזה מדד הצלחה ברור (שאינו "ציונים בבגרות" – שזהו מדד השחתה), כי אז הפיקוח עשוי להועיל במידת מה. אם האינטרסים של המפקח ימשיכו להיות כפי שהם היום – נשיאת חן בעיני פקידי משרד החינוך לצורך קידומו וקידום ענייני משרד החינוך על חשבון בתי הספר – כי אז קיומו דינו להזיק, ולא משנה כמה תשתדל לפקח על המפקחים.

היום, המצב הוא שלמשרד החינוך יש אינטרס מובהק בהחרבת האוטונומיה של בתי הספר, משום שהדבר מגביר את עוצמתו ומרבה את מספר פקידיו. אין לו ולא יכול להיות לו עניין בפעולה תקינה וחלקה בבתי הספר, משום שאז אין במנגנון זה צורך. לכן, מפתח התשלומים שלו (לפי כיתות, יחידות, מספר תלמידים בכיתה וכדומה) מעודד רמיה והונאה (ואלו אכן נפוצים מאוד), מסרבל את הבירוקרטיה הקשורה להעסקה עד כדי אבסורד (רוב המורים לא מבינים מה בדיוק קורה בתלוש שלהם, למה וכמה; מורה חדש נדרש להתרוצצות של חודשים עד הסדרת ענייניו), הוא מפיץ ומשנה את תוכניות הלימוד חדשות לבקרים (גם להאדרת עוצמתו וגם כדי להגביר את פרנסתם של יצרני תוכניות הלימודים – שבמקרים לא מעטים הם בו-זמנית אנשי משרד החינוך!). הפיקוח משקף אינטרסים אלו במינונים כאלו ואחרים.

במלים פשוטות, המפקח אינו מקבל משכורת ממנהל בית ספר, אבל הוא כפוף למנהלי משרד החינוך ומנחיל הלאה את סדרי העדיפויות שלהם. וכפי שאמרתי קודם – אין שום חשיבות לקיום "אנשים ראויים" במערכת הפיקוח, משום שזרימתם של אנשים ראויים למערכת או מחוצה לה היא *תוצר* של תנאים ראויים – כלומר, מערכת אינטרסים הממוקדת בדברים הנכונים. את מערכת האינטרסים הזו צריך לשנות.
אני חושב שדוגמה טובה לכך יכולים לשמש כלל אזרחי מדינת ישראל ביחס למיסים. כשהמסים נמוכים, אזרחים נוטים לשלם מס אמת, משום שהרווח שנודע להם מהונאת אגף המיסוי אינו מספיק. כשהמיסים גבוהים, הבירוקרטיה ענפה ושרירות הפקידים שלטת, כל אזרח יהפוך לפתע "רע" וירמה את מס הכנסה. ועובדה היא, כמעט כל מי שמיסיו אינם מנוכים במקור על ידי המעסיק מרמה, ואלו שמיסיהם מנוכים במקור מרמים דרך התלוש.

לעניין בתי הספר המקצועיים: אני חולק על טענתך כי נדרשים היום בנאים וחקלאים. לא נדרשים היום בנאים וחקלאים – נדרשים עבדים. מאחר ואזרחי ישראל התרגלו לחיות בלי שלשלאות לרגליהם, הם אינם מוכנים להפוך עבדים כל עוד אינם סובלים מרעב פיסי. שינוי מצב זה – היינו, שינוי אופיה של החקלאות והבנייה בישראל משוק עתיר עבודה לשוק עתיר טכנולוגיה – שהרי רק כך ניתן יהיה להרוויח בענפים אלו בלי להעסיק עבדים מחו"ל – יוביל לשינויים שתוצאתם הסופית תהיה שהמועסקים בענף אכן יקבלו שכר גבוה יותר, אך מספרם יקטן בהרבה, מה ששוב מחזיר אותך לנקודת המוצא.

אם ההצעה שלך היא להותיר את השוק כמות שהוא – כלומר, שוק שרווחיותו מבוססת על תשלום של אלפיים שקל לחודש לעובד – אתה חולם בהקיץ או שאתה מציע לשעבד כשלושים אחוז מכוח העבודה באמצעי כפייה. הדרך השלישית, זו שבה כדי לבנות בניין אפשר לפתע לעבוד עם אותו מספר של אנשים ולתת להם שכר כפול ומשולש, נראית לי כחלום באספמיא ואין לה אח ורע בשום מקום אחר בעולם.

הפתרון של משרד החינוך לבעית העדר הביקוש לבנאים וחקלאים הגיוני, לפי תפישתו. מאחר והוא רואה (ובצדק) בבחינת הבגרות את מעוז כוחו העיקרי – שהרי בלעדיה אין שום משמעות ללימוד מעבר לכיתה ט' – הוא מתמקד בה כחזות הכל, למרות שאין לבחינה זו כמעט שום משמעות.

נוסף על כך, נראה לי שכל התוכנית שלך להגברת המוטיבציה ולשינוי תרבות העבודה מאחרת את הרכבת בכשלושים שנה. כבר כיום רוב המועסקים במשק עובדים ב"עבודות נקיות" – שירותים למיניהם. קצת בזבוז להשקיע כל-כך הרבה מאמץ בלימוד עיבוד שבבי הכיצד למי שבסופו של דבר ישמשו פקידי בנק. איני יודע באיזו עבודה בדיוק אתה חולם לשלב ילדים בני 13 ואיך בדיוק אתה מתכוון להפוך אותה לרווחית. לדעתי, אין עבודה ותעסוקה כזו.
על ניהול נבון של בתי ספר 187719
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה לאורי יום ו', 2/1/2004, 9:57
מאוד משכנע.
יש לי רק תהיות נקודתיות על אורך הקדנציה. שש שנים זה לא מסוכן? הסיבה היא לאפשר למנהל יוזמות לטווח ארוך. אבל מה, בעצם, הסכנה בבחירה מחדש כל שנה? האם אי אפשר לצפות מהמנהל שידע גם להסביר את החזון שלו לציבור הבוחר (והרי אפשר לצפות שכל הגוף הבוחר הוא בעל כוונות טובות, מבחינת המטרה שהיא טובת התלמידים)? יש לי חשש, למשל, ממנהלים בעלי עודף כוונות טובות: נניח כאלו שפיתחו אמונה עיוורת בשיטת לימוד מסוג אלו המודרניות שאוהבים להשמיץ. מנהל כזה עלול לשכנע פעם אחת שזה כדאי לנסות, ואז - גם אם מתברר אחרי שנה שזה לא טוב - במשך חמש שנים הנזק ממשיך להיעשות.

לכל הפחות הייתי מאפשר "שסתום בטחון", אפשרות של הגוף הבוחר להדיח את המנהל ברוב מיוחס, אבל האמת היא שאני לא רואה למה שש שנים עדיף מאשר כל שנה.

צריך לזכור שבבית-ספר, להבדיל מרוב הגופים (חברה מסחרית, צבא), הטווח הרחוק הוא לאו דווקא חשוב יותר. נניח שיש למנהל חזון שיביא תוצאות טובות בעוד שלוש שנים, אבל בטווח של שנה הוא בעייתי. ונניח שמדובר בבית-ספר יסודי. תלמידי כיתה ו' יסבלו מהטווח הקרוב, ועד שיגיע הטווח הרחוק הם כבר לא יהיו בבית הספר. גם מסיבה זו נדמה לי שטווח של שנה אחת הוא הטווח הנכון לבית-ספר.

גם הצד השני - מקסימום 12 שנה - נראה לי שיכול לעורר בעיות, אם כי פחות קשות. יהיו מדי פעם, יש להניח, מנהלים באמת נפלאים שכל המערכת אוהבת ומעריכה; ולא תמיד יהיה בשטח יורש שיסמכו עליו. תחום החינוך נראה לי "מועד" לכאלה. הלב של כולם ייחמץ שהוא צריך לעזוב. אני לא מכיר הרבה תפקידים שהקדנציה בהם מוגבלת - שתי דוגמאות שקופצות לראש הן נשיא ארה"ב ורמטכ"לים. קל להבין את ההבדל הרלוונטי לענייננו בין תפקידים אלו לבין מנהל בית-ספר: במערכות גדולות יש מקום לצפות שתמיד יהיה לפחות מועמד אחד ראוי. כאן הפתרון של שסתום בטחון הפוך הוא יותר מספק: אפשרות לגוף הבוחר להאריך את הכהונה מעבר למכסה, ברוב מיוחס. ועדיין, אני אשמח אם תסביר מה, בעצם, הסכנה בריבוי קדנציות.
על ניהול נבון של בתי ספר 187740
דובי קננגיסר • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 2/1/2004, 11:54
גם אם לוקחים להורים את הקול, כלומר את האפשרות להשפיע במיידית על זהות המנהל, לא לוקחים להם את היציאה: האפשרות להעביר את ילדיהם לבי"ס אחר. מנהל סביר מינוס, שיראה איך הלקוחות שלו בורחים למתחרים, יבין שמשהו לא בסדר בצורת הניהול הנוכחית. זה פותר גם את בעיית המנהל הגרוע, וגם את בעיית הטווח הקרוב הבעייתי.
על ניהול נבון של בתי ספר 204020
אורי • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ג', 9/3/2004, 15:22
סליחה על התגובה המאוד מאוחרת:

הזמן בין נקודת בחירה אחת למשנה קובע את הכוח היחסי של הנבחר מול הבוחרים, כאשר פרקי זמן קצרים מדי בין בחירה לבחירה הופכת את הנבחר לנטול סמכות למעשה, משום שכל מעשיו מוקדשים לריצוי השאיפות קצרות-הטווח של הבוחרים.
הנחתך כי ניתן לצפות שהגוף הבוחר הוא בעל כוונות טובות עשויה להיות נכונה, אך הבעייה אינה בטיב הכוונות אלא ביכולת לראות לטווח ארוך. הורים, לדוגמה, עשויים להתמרמר קשות על צעדים שנראים להם כפגיעה בתלמידים ולהדיח מנהל הנוקט אמצעים כאלו, למרות שבטווח ארוך מעט יותר הצעדים היו נושאים פרי ומפיקים רצון מלפניהם. כנ"ל המורים. אלו עשויים להתקומם נגד שינויים שעורך המנהל בסדרי ההוראה ולמרות שבטווח של שלוש או ארבע שנים הם היו צומחים לראות את היתרון שבשינויים, בטווח של שנה קרוב לוודאי שהיו מחמיצים אותם.

לגבי מנהל "בעל עודף כוונות טובות" – ישנו אמצעי בקרה חשוב אחד לכוחו של המנהל באמצעות האסיפה השנתית לאישור תקציב הפעילות וההקצאות השונות בתוכו. ייתכן ואפשר להוסיף אמצעי בקרה מיוחד של אסיפה היכולה להחליט ברוב מיוחס של 80 אחוז על הדחת מנהל שסרח. לדעתי, צריך לקבוע הגבלות חמורות כאן, כדי שלא לגרום למערכת להמצא באופן תמידי במצב של "רעידה."

אני סבור שגישתך לגבי טווח שגויה, גם כאשר נוגעים הדברים לבית ספר. כמעט ואין הישגים משמעותיים שניתן להשיג בעבודה של שנה אחת בלבד. חינוך, כמו לימוד, הוא תהליך איטי והדרגתי. מסלולים של שנה הם מתכון לחאפ-לאפ. לרוב, מורה טוב אינו נהנה מתוצאות מלאכתו באופן מיידי והליך הבנייה בחינוך – רכישת אמונם של תלמידים והורים – ארוך הרבה יותר. מאוד ייתכן כי כאשר ימונה מנהל במצב הרקוב הנוכחי תלמידי כיתה ו' לא יזכו להנות מן התוצאות, אך תלמידי כיתה ה' כבר יהנו מהן חלקית ותלמידי א'-ד' יהנו מהן באופן מלא.

לגבי המשך המרבי של 12 שנים – נכון הדבר שישנם מנהלים נפלאים שעצם שהותם במקום היא פלא וקסם, אך השיטה צריכה להיות מכוונת למניעת רעה נפוצה יותר מלקידום טובה נדירה.
כאשר מנהל מכהן במקום כלשהו משך זמן רב מאוד (ו-‏12 שנים הן זמן רב מאוד) הוא עלול ליצור ברית הדוקה מדי עם צוות המורים, שאחרי תריסר שנים יהיה מן הסתם מורכב כולו מאנשים ששכר, ובזכות הכוח הגדול של המורים באסיפות הבחירה (שליש, ובפועל קרוב יותר למחצית) יהיה צורך בעוולות גדולים במיוחד מצידו ובמאבק בית-ספרי עיקש וחריף כדי לסלקו. אם מצרפים את זה ליכולת המתוגברת, מן הסתם, של המנהל "לתמרן" את האסיפה לצרכיו, ניתן בהחלט להגיע למסקנה כי למועמד שיציב עצמו נגדו יהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להבחר במקומו.

נוסף על כך, מאחר ובחירה נוספת היא יעד של המנהל, אפשר להניח מראש כי שנה או שנתיים לקראת סוף כהונתו יוקדשו יותר ליוזמות המכוונות להביא אותו לבחירה מחדש מאשר ליוזמות שאינן תלויות בדבר. בבחירה לשתי כהונות אנו יכולים לצפות ל"פחת בחירות" כזה בהיקף של כ-‏10 אחוז מזמן הכהונה הכולל. בבחירה לשלוש או ארבע כהונות "פחת הבחירות" עשוי לצמוח ל-‏15 אחוז עד 20 אחוז, וההפסד יהיה כולו של התלמידים ובית הספר.
הערה לשונית: 187735
רודי וגנר • בתשובה לאורי יום ו', 2/1/2004, 11:17
נפיצות = נטייה להתפוצץ או להתנפץ.
תפוצה = עד כמה דבר מסוים נפוץ.
הערה לשונית: 204009
אורי • בתשובה לרודי וגנר יום ג', 9/3/2004, 14:49
לפי מילון מורפיקס "נפיצות" יכולה לשמש גם במשמעות prevalence - שכיחות.
"תפוצה" משמעותה פיזור, חלוקה, וכדומה.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות