בתשובה לסמילי, 24/02/01 16:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כדי להקים קואליציה על ר''מ להבטיח הבטחות לשותפים שלפעמים נוגדות את מה שהבטיח לבוחרים, ראה את סוגית גיוס בחורי הישיבות. ומכיון שהשותפים הקואליציונים הם אלו שאוחזים בעתיד הממשלה ולא הבוחרים, הבוחרים מפסידים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם השותפים הקואליציונים נבחרים ע"י הציבור. ברגע שיווצר בציבור רוב גדול שחושב שנושא גיוס בחורי ישיבות מספיק חשוב להקמת קואליציה (וכמובן, רוב שיסקים על הפתרון לבעיה) תקום קואליציה כזו. נכון להיום (למעשה נכון למאי 99) יש כששה אחוזים שחושבים כך (שינוי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחן את הנושא בעזרת הכלים של המחקר בפוליטיקה השוואתית (שכך הכרותי איתם, יש לציין, נובעת מקורס מבוא אחד באוניברסיטה, אז כל העסק נתון לדיון). מה שאתה מציע, בעצם, הוא דגם נשיאותי כמו בארה"ב - ראש הממשלה יהיה בעצם דמוי-נשיא, מנותק מהגוף המחוקק לגמרי. לשם כך, נזדקק לסדרה של בלמים ואיזונים כדי שלראש הממשלה יהיה כח כלשהו על הכנסת, ולהפך. עד כאן - דמיון. עכשיו נבחן את ההבדלים: בקונגרס האמריקאי יש שתי מפלגות בלבד. שתי המפלגות הללו דומות עד מאוד בדעותיהן, והמשמעת הסיעתית בשני בתי הקונגרס היא נמוכה למדי במרבית הסוגיות (יוצא דופן בולט היה עניין הדחתו של הנשיא קלינטון, שם התפלגה ההצבעה לפי פסים מפלגתיים ברורים). כמו כן, הנציגים בבית הנבחרים נבחרים באופן ישיר על-ידי מחוזות הצבעה ספציפיים, ועל כן אותם נציגים מחוייבים לבוחריהם ולא למפלגה שלהם. בישראל, לעומת זאת, יש בחירות רשימתיות ולא ישירות לכנסת, הבחירות הן כלליות ולא אזוריות, והנבחרים מחוייבים למרכז המפלגה (שיכול להעיף אותם מהרשימה) ולא לכלל קהל המצביעים. אי לכך, בישראל יש מצב של ריבוי מפלגות (שרק הוחרף ע"י המעבר לבחירה בשני פתקים), וכן מצב של משמעת סיעתית גבוהה למדי. במצב כזה, נשיא שירצה להעביר חוקים יהיה נתון לסחיטה של כל חלקיק מפלגה. מכיוון שהממשלה שלו אינה חלק מקואליציה, הרי שהסחיטה תהיה אך ורק בתחום הכספי והחקיקתי, ולא בתחום החברות בקואליציה. כן לא יהיה לראש הממשלה את כלי הלחץ של נטילת תיק מידיו של שר מטעם מפלגה כלשהי. על כן, הוא יהיה נתון ללחצים ניכרים בכל עת. אם תנתן בידו הזכות לוטו, יווצר מצב של אין-מוצא: ראש הממשלה לא יוכל להעביר חוקים שהוא מעוניין בהם, כי לא יהיה לו רוב בכנסת, והכנסת לא תוכל להעביר חוקים שהיא מעוניינת בהם, כי ראש הממשלה יטיל עליה וטו. במקרה הגרוע יותר - הוטו של ראש הממשלה יחזיר את הצעת החוק להצבעה נוספת בכנסת (ואולי יצריך רוב גדול יותר - רוב מוחלט או אפילו רוב של שני-שליש) - ואז הכנסת, אם היא תתארגן מבפנים, ואם תתנגד נמרצות לעמדת ראש הממשלה, תוכל להעביר חוקים שנוגדים לחלוטין את המדיניות שמנסה ראש הממשלה להתוות. ראש ממשלה כזה יהיה חסר כוח לחלוטין, המדיניות שלו לא תוכל להתבצע, ואנחנו נהיה נתונים למתקפה של חוקים פופוליסטיים שלא ימצאו את מקומן בתקציב. עכשיו תסביר לי איך אתה הופך את תסריט הבלהות הזה למשהו חיובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיטה נשיאותית שבה הכנסת לא יכולה להפיל את הנשיא תכריח את הפוליטיקאים להתפלג לשני גושים גדולים במקום לעשרות סיעות קטנות. סביר להניח שיווצר גוש של ימין+דתיים מול גוש של שמאל+ערבים, ומרגע שהדתיים לא יוכלו להיות לשון מאזניים, ישתנה המשחק הפוליטי. שיטה כמו-אמריקאית ,שבה הן לכנסת והן לנשיא יש זכות וטו על חוקים, תפיל את רוב ההחלטות הפופוליסטיות שהכנסת מעבירה מדי פעם. מלבד זה, תלות הדדית בין הנשיא לכנסת תביא אולי בתחילה לשיתוק מוחלט ,אבל אחר כך יתחיל סחר-מכר בריא שיכלול פשרות בין הרשות המחוקקת למבצעת על החוקים שיועברו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי למה הפוליטיקאים יהיו חייבים להתפלג לשני גושים גדולים (שלא לדבר על כך שזה בדיוק מה שיש היום). הדתיים הם כבר מזמן חלק מהימין. רק האינטרסים שונים - ש''ס מוכנה לוותר קצת על עניינים מדיניים עבור כסף. אתה שוכח לקחת בחשבון שהוטו של הנשיא על בית הנבחרים האמריקאי אינו מוחלט - חוק שהוטל עליו וטו חוזר להצבעה מחודשת בקונגרס, וצריך לעבור ברוב מיוחס - או אז הנשיא חייב לחתום עליו. כלומר, כנסת לעומתית כמו שלנו, שתצליח לגייס רוב של שני שליש כנגד ראש הממשלה תוכל, למעשה, לעשות מה שבא לה, בעת שראש הממשלה יהיה חסר כל כוח, שכן הוא לא יהיה מסוגל להעביר כל חקיקה שתתמוך במדיניות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מול רשות מבצעת חזקה שאינה תלויה ברשות המחוקקת, אלא בעם. יצטרכו הפלגים השונים להתאחד סביב מכנה משותף כלשהו, כפי שעשו ישראל ביתנו ומפלגת הימין הקיצוני, של גנדי, פורת ושאר החברותא. אך מכיון שאנו תחת שיטת בחירות שהיא תערובת, והתגמול על פלגנות נשאר, בחר לו אחד אחר מהחברותא, קליינר, להיות סיעת יחיד. תחת השיטה הנשיאותית, הסיכוי לאיחוי השורות במחנות השונים גדל, למשל מרץ עבודה. אבל תלוי בסופו של דבר בפוליטיקאים עצמם. ואותם, אם צריך, אפשר להחליף. בועז תיבון (דבר דעה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהעם מאוחד, יש צורך במערכת פוליטית פשוטה ככל האפשר כדי להעביר החלטות מהר. לכן מוותרים על הפרדה ברורה בין הרשות המחוקקת למבצעת ואומרים שהממשלה שואבת את כוחה מהכנסת. זה עדיף מפני שיש אז פחות חיכוכים בין שתי הרשויות. כשהעם מפולג, בכל מקרה אי אפשר לקבל החלטות מהר. הפוליטיקאים צריכים קודם לדון, לריב ולהתפשר. במצב כזה מועיל וחשוב לחזק את הפרדת הרשויות וליצור באופן מודע חילוקי דיעות בין הכנסת לממשלה כדי ללבן בעיות בין הפלגים השונים בעם. מסקנה: כיון שהעם בארץ כבר איננו מאוחד, מה שחסר בישראל הוא רשות מבצעת עצמאית שהכנסת לא תוכל להפיל. התלות האידיאלית היא כזו שבה הרשות המחוקקת אינה יכולה לפטר את הממשלה, וגם לא להיפך - אבל הן תלויות זו בזו, במכניזם של אישור הדדי, כדי לקבל חוקים. דרך אגב, האם מישהו יודע אם יש הבדלים בשיטות המשטר בין מדינות הגירה קלאסיות (ארה"ב, ברזיל, ארגנטינה) למדינות שאוכלוסייתן הומוגנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך תסביר, אם כן, את העובדה שדווקא החברה האמריקאית (המפוצלת, לטענתך) חיה היטב עם שיטה דו-מפלגתית, כאשר ההבדלים בין שתי המפלגות הללו מזעריים במקרה הטוב? הבעיה האמיתית היא שלא ניתן "ללבן דברים בכנסת". הכנסת היא מקום בו דעות מוחלטות מתנגשות, והדבר היחיד שמתקבל מהתנגשות שכזו היא פשרה שאף צד לא יוצא ממנה שמח. קח לדוגמא את שיטת הממשל הצרפתית - לנשיא הצרפתי זכויות רבות, והוא בין המנהיגים החזקים בעולם (יחסית למדינה). אבל מה? הוא מנותק לחלוטין מהפרלמנט. לכן, כל עוד הפרלמנט תמך בנשיא, הכל היה טוב ויפה. מרגע שנוצר פרלמנט לעומתי, הנשיא וראש הממשלה נכנסו ליריבות מרה, שנפתרה רק עם יצירת ה"cohabitation" - פשרה בין סמכויות הנשיא לבין סמכויות הפרלמנט, שאינה מסייעת לאיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך בטוח שההבדלים בין הרפובליקאים לדמוקרטים מזעריים. אמנם קלינטון ואחריו טוני בלייר, ברק ומה שמו בגרמניה זיגזגו למרכז מסיבות פוליטיות/אלקטורליות אך ההבדלים האידאולוגיים או למצער הרעיוניים בין המפלגות נשארו. לדוגמא, הפונדמנטליזם הדתי ששולט כבר המה עשורים במפלגה הרפובליקאית, מדיניות הרווחה של הדמוקרטים כמו קנדי, הבדלנות הרפובליקאית א לה פט ביוקנן (שהיה רפובליקני) ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברה האמריקאית מפוצלת, אך לא כמו פה. שם הפיצול הוא פוליטי גאוגרפי, פה הוא פוליטי חברתי. החברה שלנו מפוצלת ולכול פלג כמעט יש ביטוי פוליטי. השיטה הדו מפלגתית היא תוצאה של נוכחותה של רשות מבצעת המופרדת מהמחוקקת. אם היו בשיטה כזו מפלגות נוספות, הן היו נשחקות במאבק רב חזיתי במפלגות נוספות ובראשות המבצעת. ולכן אין בארה''ב, לא מפלגות גאוגרפיות ולא אידאולוגיות. אנשים המיצגים אזורים מסוימים, או אידאולוגיות מסוימות, מעדיפים לנהל את מאבקם במסגרת המפלגות, ולא כמפלגה נפרדת. כך התנחלו הפונדמנטליסטים במפלגה הרפובליקאית, והליברלים בדמוקרטית. כשבשתי המפלגות הם אינם מהוים את כל קשת הדעות הקימת בהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה גורם לך לחשוב כך. המשטר הדו-מפלגתי בארה"ב קיים משתי סיבות - סיבה היסטורית, ושיטת הבחירות המעדיפה את המפלגות הגדולות. מה גורם לך לחשוב שמדובר דווקא בהפרדת הרשויות? גם בריטניה, עד לא מזמן, הייתה מדינה של שתי מפלגות בלבד, למרות שמדובר בשיטה פרלמנטרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, את משפט הקסם. "שיטת הבחירות המעדיפה את המפלגות הגדולות". אשר לבריטניה, היא כן הומוגנית מבחינה פוליטית - חברתית. בניגוד לחברה שלנו, שהיא מפוצלת מבחינה פוליטית - חברתית, והאמריקאית, שהיא מפוצלת פוליטית - גאואגרפית. במאה ה 17 לעומת זאת, כשהפרלמנט בבריטניה היה חזק והחברה לא היתה הומוגנית מבחינה פוליטית חברתית, עברה בריטניה תקופה קשה וארוכה של אי יציבות פוליטית. אי יציבות זו הסתימה עם עליתו של ויליאם מאורנג' למלוכה ב 1688 ובהסכמה בינו לבין הפרלמנט, לפיו המלך מבצע, והפרלמנט מחוקק. זו חלוקת סמכויות, דומה לזו שהאמריקאים הקימו. שתי המפלגות הגדולות בבריטניה, הטורים (שמרנים) והויגים, קודמיהם של הליבור, התפתחו כשהשילטון באי דמה יותר למתכונת האמריקאית. והן ריכזו קבוצות שונות שבראשית המאה ה 17, פעלו בנפרד, ולא פעם אחד נגד השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין מה בדיוק אתה מנסה להגיד כאן. לא חידשת לי כאן יותר מדי (חוץ משמו של מלך אנגליה ב-1688). גם היום, רשמית, המלך מבצע והפרלמנט מחוקק. מה שלא מונע מהמלך לבצע בדיוק מה ש"הפרלמנט", היינו ראש הממשלה, אומר לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הומוגניות פוליטית, הומוגניות פוליטית, הומוגניות פוליטית. זו נקודת המפתח, הנקודה העיקרית בכול תגובה שלי בענין זה. האם הפוליטיקה שלנו היא הומוגנית? לא! היא מפוצלת על רקע חברתי. הם הפוליטיקה האמריקאית היא הומוגנית? לא! היא מפוצלת על רקע גאוגרפי. האם הפוליטיקה הבריטית העכשוית היא הומוגנית? כן, היא אינה אחידה, אך היא פחות מפוצלת מאיתנו. נ.ב. אז, במאה ה 18, המלך מינה ר"מ ושרים, בלי קשר לפופולאריות שלהם במדינה ובפרלמנט. דוגמא, ג'ורג' ה 3, שמינה ממשלה, שדגלה כמוהו, בהמשך המלחמה באמריקה, למרות שהרוב בעם ובפרלמנט, התנגד. מתי בפעם האחרונה ראית ממשל מיעוט באנגליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדויק. לממשלה היה רוב בפרלמנט במהלך רוב תקופת המלחמה, אף שהיו לה מתנגדים חריפים. הפרלמנט לא התיימר אז לייצוג עממי ואף סלד ממנו, ומה חשבו רוב האנגלים אי אפשר לדעת. סביר להניח שרובם היו בדעתו של גיבון ולא בדעתו של פרנקלין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבדוק את שני הספרים שיש לי בנושא, שוב, ואחזיר לך תשובה. אני לא חושב שזה מערער על הנקודה העיקרית שלי. בענין ההומוגניות הפוליטית. ניסוח יותר מדויק של רעיון זה הוא רמת פיצול. רמת הפיצול הפוליטי בחברה שלנו, ובחברה האמריקאית, היא גבוהה ובאנגליה נמוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? אני בטוח שההמונים שיצאו להתפרע ברחובות, כשמגי תאצ'ר - ששמה מקביל לשמו של לוציפר בחוגי העובדים בבריטניה - הטילה את מס הגולגולת שלה, יסכימו איתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה תיארת זו עוצמת פיצול. עוצמה שהמוקד שלה הוא אישיות ספיציפית, שאם ירידתה מהבמה הפוליטית, עוצמת הפיצול ירדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בתרחישי בלהות עסקינן, אז גם לי יש אחד. תאר לך את המצב הבא, ממשלה שצריכה לקום מתוך הפרלמנט. זה בפני עצמו אינו בעיה. הבעיה היא שהפרלמנט הזה מפולג, אין מפלגה דומיננטית אחת. ולמרבית המפלגות מס' דומה של נציגים. לשם כך הממשלה צריכה להקים קואליציה, אבל כשזה מתבצע, צצה בעיה עוד יותר קשה. חלק מהפלגים לא מסוגלים לעבוד אחד עם השני כתוצאה מאמונות פוליטיות שונות ומנוגדות וכתוצאה משנאה. יש לנו פלגים ששונאים אחד את השני סביב נושאים דתיים חילוניים, לצד פלגים שסולדים אחד מהשני סביב נושאים במישור הפוליטי מדיני, כשבנוסף יש גם מפלגות מיעוטים שונות. הבעיה הזו עוד יותר קשה לא רק בגלל השנאה והניגודים. בגלל הרכב הפרלמנט, על המפלגה שעליה הוטל להקים את הממשלה, וראשיה, לצרף שניים מניגודים אלו לפחות, כדי שיהיה לה רוב. ואיך עושים את זה? מבטיחים הבטחות לכול צד. אך מכיון שהצדדים האלו רוצים דברים שונים ומנוגדים, מקימי הממשלה מבטיחים בעצם ל א' שיעשו דבר אחד ול ב' שיעשו את ההפך הגמור. התוצאה: אף הבטחה לא ממומשת, אמון השותפים, הפרלמנט וכלל הציבור בממשלה כזו יורד לאפס. בקיצור, סיוט. תוסיף לכך את העובדה שכשותפים בממשלה מפלגות מנוגדות אלו ימשכו לכיוונים מנוגדים, מה שיסתכם כמובן בשיתוק. בקיצור תרחיש בלהות לכול דבר, שרק מחריף. חוסר האמון של השותפים הקואליציונים ושל הפרלמנט, מביא לבחירות מוקדמות וחוסר האמון בציבור מביא למהפך. אך מכיון שאותה מתכונת נשארה, עם אותן בעיות, הסיפור חוזר על עצמו. ומכיון שציפו מהממשלה החדשה להתעלות על קודמתה האכזבה רק גדלה, וככול שהאכזבה גדלה, כך מתקצרים חייה של הממשלה. נשמע מוכר? האם לא כך נפלו, ביבי, ברק, וקרוב לודאי גם שרון יפול? ההבדל העיקרי בין תרחיש הבלהות שלך לשלי הוא, ששלך היפותטי ואילו שלי, מציאותי, עכשוי, יום - יומי, ובקיצור את החרא הזה אנחנו אוכלים ונושמים כל יום וכל שעה, דרך כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. אתה יכול להציע כחלופה את השיטה הקודמת, זה עכשיו מאוד פופולרי. אך לשיטה הזו היה את מנת הסיוטים והבלהות שלה. זוכר את גולדפרב? "אברשה חזור הביתה"? התרגיל המסריח? זוכר את כל אלו? הבעיה נעוצה בצרוף של חברה, שאינה הומוגנית מבחינה פוליטית עם שיטה פרלמנטרית קואליציונית. שיטה זו מתגמלת כל פלג, אפילו הוא קטן, בכוח פוליטי, *הסחטנות*. חברה כמו שלנו, שאינה הומוגנית מבחינה חברתית פוליטית, צריכה רשות מבצעת מופרדת מהפרלמנט, לשם יציבות. אשר לתרחיש שלך. שתי נקודות, אלף: נכון שהנבחרים מחויבים למרכז המפלגה ולא לקהל הבוחרים. אבל בבחירות עצמם יעמדו החלטותיו של מרכז המפלגה בדבר המעומדים והמצע לביקורת קהל הבוחרים. ואם החלטות אלו לא תעוררנה אהדה, המפלגה תפסיד. בקיצור למרכז המפלגה יש אינטרס בבחירת אנשים ומצע שדעת הקהל תאהב. בית: קץ הסיוט שאתה מתאר טמון בתרחיש עצמו. אם יוצר מצב שכזה, והכנסת לא תוכל לעבוד עם הממשלה, ולהפך, יהיו בחירות. בבחירות האלו יחליט הבוחר, מי מהצדדים אשם ויבחר כנסת שיכולה לעבוד יותר טוב עם הממשלה, או ממשלה, שיכולה לעבוד יותר טוב עם הכנסת. לראיה, מקרה לוינסקי בארה"ב. כשדעת הקהל שם לא היתה נוחה מהתעסקות נציגיהם בנושא, היא העיפה חלק מהם ממשרותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי מעולם לא הייתה בעד שיטת הבחירות הנוכחית. להזכירך, טרנד הקדנציה-בת-שנה-וחצי התחיל מיד לאחר החלת השיטה החדשה, ולא לפני זה. גולדפרב ושות', מה לעשות, היו קונטרה לקהלני ושות', שנטשו את הקואליציה ללא שום לגיטימציה ציבורית אמיתית. שלושה בעד שלושה, נראה לי הוגן לגמרי. בכל אופן - הדברים נעשו כשברקע כבר הייתה שיטת הבחירות החדשה, והפוליטיקאים היו כבר עם הראש במערכת בחירות בשיטה החדשה. התרחיש שלי מתבסס על ניתוח של המצב הקיים בישראל, והשוואתו למערכות במדינות אחרות. כמובן שאפשר להמשיך להתגלח על הסנטר של כל המדינה עם כל מיני שיטות בחירות חדשניות. השאלה היא אם ישאר לנו משהו מהמדינה בסוף. אני דוגל בגישה של "אם זה לא שבור - אל תתקן את זה". שיטת הבחירות הישנה בישראל אמנם לא הייתה מושלמת, אך קשה להגיד שהיא הייתה גרועה. היא הייתה יציבה, שזה עיקר מה שאפשר לבקש משיטת בחירות. הבעיה עם השיטה הנוכחית היא בדיוק מה שהוצג בתחילה כיתרון שלה - אנשים יכולים לבחור לא רק בעד העדיפות הראשונה שלהם (עניינים מדיניים, בד"כ), אלא גם למען העדיפות השנייה שלהם (דת ומדינה, עניינים ירוקים, חברה וכלכלה וכיו"ב). מה שנוצר הוא, כפי שהצגת זאת, כנסת מפולגת בכמה נושאים, ולכן בלתי ניתנת לאיחוי קואליציוני. המצב הזה נתן דווקא *יותר* כוח לסחטנים, משום שהם לא נאלצו להתחייב לתמוך דווקא בממשלה מסויימת לפני הבחירות. כמה מצביעי ליכוד היו עובדים לש"ס אם היו חושבים שש"ס עשויה לסכל ממשלת ליכוד בבחירות 99'? במצב הקיים, המפלגות לא חייבות להתחייב לשום דבר - הן תצטרפנה לראש הממשלה הנבחר, שכן בין כה וכה אין הן יכולות לשנות את החלטת הבוחר. הגורם הזה היה הכרחי לגדילת כוחה של ש"ס (וכן לכוחה הגדול של מפלגת שינוי). אם כבר הזכרתי את שינוי, הייתי רוצה לציין שאני מאוכזב מאוד מהחלטתה להתנגד לחזרה לשיטת הבחירות הישנה משיקולים כיסאולוגיים בלבד. רציתי להאמין ששינוי תהיה מעל לשיקולים כאלו. כנראה הייתי נאיבי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הטענה העיקרית שלי היא ששילוב בין שיטה קואליציונית פרלמנטרית וחברה שאינה הומוגנית מבחינה חברתית - פוליטית, יוצר אי יציבות שילטונית. ב. "מה שלא שבור אל תתקן". הבעיה היא שמה שהיה מקודם היה שבור, מאוד שבור, אתה בעצמך צינת שהסחטנות היתה קימת כבר אז. ומה זה סחטנות אם לא אינדיקציה שמשהו שבור, מאוד שבור. ג. הבעיה עם השיטה הנוכחית אינו ההצבעה בשני פתקים. הבעיה היא הסחטנות הנובעת מהשיטה הקואליציונית. נכון ששני הפתקים מגבירים את התופעה, אך מקור התופעה בשיטה הקואליציונית. תבטל אותה, תבטל את הסחטנות. ד. טרנד הקדנציה בת השנה וחצי לא החל עם השיטה החדשה. ביבי כהן 3 שנים. הוא התוצאה של תהליך של התמעטות כוחן של המפלגות הגדולות. וזה החל עוד בשנות ה 80, לפני ששינוי השיטה היה ברקע. בשנת 81, בכנסת ה 10, היו למערך 47 מנדטים ולליכוד 48. בכנסת ה 11, היה למערך 44 ולליכוד 41, סה"כ 85. בכנסת ה 12, שנת 88, היו להם סה"כ 79 מנדטים, 39 לליכוד, 44 לעבודה. וב 92 הסה"כ ירד ל 76. שני הפתקים הגבירו את קצב התופעה, אבל לא יצרו אותה. זהו שורש האי יציבות, ואם הכנסת לא יכולה לספק יציבות, יש לשנות את השיטה כך שהממשלה תספק יציבות. חזרה לשיטה הקודמת לא נועדה לספק יציבות ולא תספק יציבות. זהו ניסיון להציל את התחת של המפלגות הגדולות, ולטעמי זה פחות חשוב מיציבות. ה. הצעתי פתרון לתרחיש הבלהות שלך. ובריחה מחיפוש אחר פיתרונות, שזה המשמעות של חזרה לשיטה הקודמת, היא שלא תשאיר פה דבר. בועז תיבון, (דבר דעה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיטת הבחירות הקודמת יצרה סחטנות, נכון, אבל האם לדעתך יקום פרלמנט בו לא תהיה סחיטה? גם במשטר נשיאותי - הנשיא עדיין יהיה תלוי בפרלמנט להעברת חוקים, ושוב נגיע לסחטנות. הסחטנות כלל אינה נובעת משיטת הממשל, אלא מתרבות פוליטית קלוקלת, ואותה לא אנחנו נתקן. שיטת הבחירות הקודמת סיפקה יציבות, וזה מה שחשוב. היתרון הבולט של השיטה הקודמת היה בכך שהיא סיפקה מנגנון דומה ל"אי-האמון הקונסטרוקטיבי" הנהוג בגרמניה, שם הפרלמנט אינו יכול פשוט להביע אי-אמון בקנצלר, אלא הוא חייב לבחור, באותה הצבעה עצמה, מי יהיה הקנצלר החדש. עד היום, הדבר קרה פעם אחת בלבד (ואם מר מאן יסכים לעזור לזכרוני הצולע, הוא יוכל להגיד לך מי החליף את מי. אני רק זוכר שזה היה בשנים האחרונות). השיטה הישנה בישראל, בעצם, אמרה שמפלגה שרוצה להחליף את השלטון צריכה לחבור לשאר האופוזיציה כדי להקים איתן ממשלה חלופית - או ללכת לבחירות, שהן דבר שמרבית המפלגות מעדיפות להמנע ממנו (ראה הבחירות האחרונות). ולא הבנתי מדוע אתה טוען שההצעה שלי נועדה להציל את התחת של המפלגות הגדולות, כאשר ההצעה שלך היא בעצם הנצחת המפלגות הגדולות בלי האפשרות לשינוי המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה בעצם מה שמשתמע מדבריך האחרונים. דברים איתם אין אני מסכים. א. הסחטנות. אתה טוען שגם בשיטה נשיאותית תהיה סחטנות, ולדעתי אתה טועה. יהיה מקח וממכר. זה לא אידאלי, זה לא יפה, זה לא סחטנות. במקח וממכר הרשות המבצעת תרצה לקדם חוק מסוים, או מדיניות מסוימת. והיא תשיג זאת ע''י השגת תמיכה של חברי פרלמנט שונים. היא, בעזרת נציגיה בפרלמנט או אמצעים אחרים העומדים לרשותה, תתמוך ותקדם נושאים החשובים להם, והם יתמכו במהלכים שלה, או בחלק מהם. סחטנות היא דבר אחר לגמרי. סחטנות, היא כשבאה מפלגה קטנה, או סיעה קטנה, ואומרת, 'תנו לי את התקציבים האלה והאלה, והמשרות האלו והאלו, או שאין לכם ממשלה'' זו סחטנות. וההבדל אינו סמנטי, כי... ב. הסחטנות, אין מקורה בתרבות הפוליטית, היא תוצאה של השילוב בין השיטה הקואליציונית לחברה שאינה הומוגנית מבחינה חברתית - פוליטית. מפני שהסחטנות נובעת אך ורק מיכולת השותפות הקואליציוניות להשאיר או להוריד את הממשלה הקימת. כך יש להן כוח מעבר ליצוג שלהם בעם. וככול שהעם יותר מפולג, המפלגות יותר קטנות. וככול שהמפלגות יותר קטנות, הקואליציות יותר צרות. וככול שהקואליציות יותר צרות, פוטנציאל הסחטנות של ח''כ בודד, גדל. בשיטה הנשיאותית, אדם בודד, או סיעה קטנה, לא יקבעו אם ממשלה תיפול או תקום. עתידה יהיה בידי הבוחר, והחוק. ג. אחד הנימוקים לחזרה לשיטה הישנה, (לא שלך אמנם), הוא התמעטות כוחן של המפלגות הגדולות. אישית אני ספק אם חזרת לשיטה הקודמת תציל אותן, כי התפוררות כוחן חלה עוד קודם. מה שאני מציע אינו תורם ואינו מפחית מכוחן. הן וכול המפלגות האחרות, יעמדו למשפט הבוחר. זה הכול. בכבוד רב, בועז תיבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לחברה הישראלית תקומה פרט לדמוקרטיה הסכמית. אחרת איש את אחיו בלעו. בריטניה גם היא בעלת שיטה דמוקרטית פרלמנטרית אלא ששם המודל הוא של רוביות (מודל וסמינסטר), מאחר והחברה הבריטית איננה שסועה וקרועה כמו החברה הישראלית. צריך שתעשה התאמה בין שיטת השלטון ובחירתו ובין תרבות החברה ותרבות השלטון. שיטה נשיאותית נוסח ארה''ב או נוסח צרפת פשוט לא תתאים לחברה הישראלית. השיטה הנוכחית רק מחזקת מפלגות כמו ש''ס ושינוי. חזרה לשיטה הקודמת תפחית מעוצמתן ומעוצמת מפלגות דומות להן, ותגדיל את כוחן של מפלגות עם ראיה יותר רחבה וממלכתית כמו עבודה וליכוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''התרגיל המסריח'' נעשה כאשר עוד הייתה השיטה הקודמת. נטישת השיטה הנוכחית עבור הקודמת לא תעזור, היא כשפיכת התינוק עם מי האמבטיה. ובכלל, אני חושד שהמצב המפלגתי היום לא ממש ישתנה עם חזרה לשיטה הקודמת, כי החלשות כוחן של המפלגות הגדולות לשעבר נובע מכך שהן התחילו לאבד מייחודן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד בדיוק לא תתאים שיטה כזו, של בחירת ר"מ ללא קואליציה, למצב החברתי שלנו? היכן אתה רואה את הבעיות העיקריות מצרוף זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיטה הנוכחית מעודדת את הסקטוריאליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שהשיטה הנוכחית מעודדת סקטוריאליות, אני לא מדבר על השיטה הנוכחית ולא מצדד בה. בשיטה הנוכחית ר''מ נבחר עדין צריך להקים קואליציה. אני טוען בדבר ר''מ הנבחר ע''י העם, ומקים ממשלה עפ''י ראות עיניו וללא צורך בהקמת קואליציה בפרלמנט. אני מדבר על שיטת שלטון קרובה יותר לזו הקימת בארה''ב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |