 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני מאה ןחמישים שנה כתב לראשונה המשורר הצרפתי בודלר על תודעת הכרך והשפעתו על האדם המודרני. בספר שיריו הידוע Les Fleurs du Mal (פרחי הרוע) ובסדרת שירים המוכתרת בשם Le Spleen de Paris (המרה השחורה של פריס) הוא ניסה לתאר מה עושה תרבות הכרך, תופעה חדשה בימיו, לאדם הנבלע בתוכה. למשל, באחד משיריו בפרוזה הוא כתב שלא כל אחד מסוגל לרחוץ באמבט של ההמון, להנות מההמון זו אמנות אשר מי שמסוגל לה מקבל מנה של חיות על חשבון המין האנושי .רק המשורר יכול לגשר בעת ובעונה אחת בין הרבים לבדידות, משןם יכולתו להיות מישהו אחר, כמו נשמה תועה המחפשת גוף אחר .המשוטט הבודד משתכר מתחושת היחד, מאבד עצמו ומקבל בתמורה תחושה עילאית ואורגיאסטית של חדווה המגמדת את האהבה .זוהי הזניית האני האולטימטיבית. מעניין שנתנאל וסט ממחיש חזותית אספקטים שגולל בודלר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את ההזדמנות לפנות בקריאה נרגשת אל הקוראים: האם מי מכם יודע היכן ניתן להשיג את "פרחי הרוע" בתרגום *הישן* לעברית? (תשובות בדואל, בבקשה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מתכוון לתרגום המוזר של מייטוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, לפני כשנה קראתי את "פרחי הרוע" בתרגומו של דורי מנור - חגיגה שירתית-לשונית גדולה. אך למרות זאת, איני נקשר נפשית לבודלייר אולי בגלל מה שאתה מכנה "הזניית האני" - ההתפלשות ברפש, הנסיון הזה לגאולה (או אובדן) דרך הביבים אינו מוצא הד עמוק בליבי. עם יציאת התרגום לאור כרכו מבקרים את התרגום ואת בודלייר עם ביאליק. אני מציין זאת כאן משום שאחד השירים האהובים ביותר עלי של ביאליק הוא "היה ערב הקיץ". השיר הנפלא הזה עוסק ב"חגיגת בשרים" בכרך הגדול, נוגע בתמות של בודלייר, אך איזה שוני: ובנות ליליות זכות שוזרות מוזרות בלבנה חוטי כסף מזהירים, והן אורגות כסות אחת לכהנים גדולים ולמגדלי חזירים. היה ערב הקיץ. כל הבתים נתרוקנו ונתמלאו הגנים; יצא אדם, כדרכו, במאווייו הגדולים לחטאיו הקטנים. ויש סרסורים בשיר (הכוכבים) ורוח הזנונים שורה בכול (צורר גם את "עשבות השדה ואת אבני הרחובות"), והצחוק נשמע מאחורי הגזוזרות והגדרות. ובכל מקום: הס, השאר[הבשר] נתן ריחו, זולל סובא העולם, יין עגבים עברו, והוא יוצא מדעתו ומתגולל בקיאו ומתבוסס בבשרו. אולם ביאליק, אינו מגנה כל זאת, זאת דרך העולם - הכול שווים, כך נוהגים כהנים גדולים וגם מגדלי חזירים - אך ביאליק גם אינו מתפלש בזאת; אלו ההורמונים של ערב הקיץ, את הכרך עוברת רוח כזו, אך אין זו הרוח היחידה הנושבת בו: הכרך של ביאליק אינו בבל חוטאת. ההוללים הביאליקיים אינם מזנים את "האני", הם פשוט אנושיים. כמעט בכל פעם שאני עובר אחרי רדת החשיכה על יד "גן מאיר" (רח' קינג ג'ורג' בת"א) אני נזכר בבית משיר זה; תמיד נדמה לי, שבשירו התייחס ביאליק לגן מאיר למרות שהשיר נכתב ב-1908, לפני הקמת הגן: ובגן זה החלה נגינה קלה, הוללה- והגן כולו ננער, ומבין האילנות הנה השחיר זנב צעיף והלבינה כנף סינר. רון, אני מקווה שהצלחתי מעט בתגובתי להסביר מדוע התחברתי נפשית לשירו זה של ביאליק - אך לא לשירתו של בודלייר. התוכל להסביר לי את סוד הקסם של "הזניית האני"? האם השגת התחושה האורגיאסטית אצל בודלייר אינה אלא מכירת "האני" בנזיד עדשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, ברוך אלוה *המקשר על הזמנים (9 חודשים) שמעון, שמחתי לקרוא את התגובה שלך ואני לא בטוח שזו תהייה תשובה מקיפה. מה גורם לנו להתחבר למשורר או סופר מסוים? האם זו רק שירתו, תוכן הכתוב או שנחוץ גם איזה סוכן, מלווה, מורה ומדריך? החזון איש כתב איפשהו שאין חכמה בעולמנו אלא אם עברה דרך חכם חי. עבורי זו היתה פרופ' ר. צרפתיה פרנקופילית וחסידה, שהחדירה בי את קסמו של בודלייר. עכשיו אני תקוע עם הקבעון המחוספס והגס-מעודן הזה. מה ההבדל בין ביאליק לבודלייר? אולי בדומה להבדל שבין גן מאיר של תל אביב הקטנה לבין הכרך בה' הידיעה, פאריז של שלהי המאה התשע עשרה. אולי בדומה להבדל שבין התפעמויות משיח וגאולת עם ושפה המפעמות בביאליק לעומת בודלייר הנתקל בכאוס אורבני אשר נתפס בידי העולם דאז כשיא העלילה והתרבות המערבית - רחובות פרה-האוסמאנים פריזאיים עם סמטאות הרובע הלטיני על כל חלכאיו ומדוכאיו. אולי כי אסתטיקה צרופה גורמת לעייפות מסוימת במינונים גבוהים והאדם מחפש מרגוע בביבים, או בנבלות מרקיבות בצידי דרכים אשר פעם גם בם פיכו חיים ומהם יכולים החיים לשאוב כוח לעוד יום נוסף. אני לא מוצא הרבה תחושות האורגיאסטיות אצל בודלייר אלא נסיון לבור את המוץ השירי מהתבן האורגאזמי (מישהו אמר "אהובתו המולאטית"?) אכן מעניין, ואני מקווה שאיכשהו נוסיף לדוש בנושא, כי אני חש שההתפייטות הזו שלי לא מספיקה. (אולי מיכאל שרון יכול להוסיף דבר או שניים, אם שאר הקוראים ינצרו חרבם החלודה) *האם התגלמותו עלי אדמות אייל מופיע בטללים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי את הסיום. אין לפני כרגע את תרגומו הישן של מייטוס או החדש של מנור לשירו "הזמנה למסע" כך שאני לא אעז לצטט מהזכרון, אבל שורות הסיום בצרפתית חקוקות לי במוח, והם אולי מתמצתות יפה את סוד קיסמה של השירה הבודלריאנית Luxe, calme et volupte |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייטוס הדר, השקט וחשקים (השקט - ה' פתוחה, ש' שוואית, ק' צרויה) מנור לא תירגם את השיר המרכזי הזה. ועוד משהו על האני הבודלריאני ויחסו לעולם האורגיאסטי. ז'אן פול סקרטר, בספרו על בודלייר, כתב שהמשורר היה אדיש למציאות החיצונית חוץ מהעובדה שבזכותה הוא המשיך להתקיים ולהיות מודע לעצמו. בין בודלייר והמציאות יש איזה חיץ כך שהוא מתבונן בה מריחוק. בזה איבדה המציאות עבורה את אותה תכונה של טבעיות, תכונה שאותה הוא לא אהב, אבל הרגיש בחסרונה. הוא מתבונן בכרך אבל לא הולך לאיבוד בתוכו, לא מאבד את עצמו. אין התעלות הנפש הביאליקית אם תרצה. אם אני חושב על זה, אולי יש איזה נקודה משותפת לשניים. ביאליק היה מודע וחרד למעמדו ולמראהו (תקן אותי אם אני טועה) ובודלייר היה התגלמות הדאנדי פאר-אקסלנס. הדאנדי הבודלריאני הוא היפוכו של הטבע, הוא ישן תמיד מול ראי והוא העליון הנצחי. איך אדם כזה יכול בכלל להלל יופיו של ''ערב קיץ'' ביאליקי. ייתכן שגם בנושא הסימבוליסטי יש מה להרחיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צירוף מקרים מעניין. רק אתמול קראתי לראשונה בחיי שירים של בודליר. ברגע של שיעמום שלפתי את "שירה מודרנית" של הרשב מן המדף וקראתי את השירים הראשונים שהם תרגום שלו לבודלייר (למי שמחפש תרגום נוסף). מכאן שידיעותי על בודליר אכן מעטות, גם אישית וגם אקדמית. אולם מהתנסות קצרה זו נראה לי ההבדל בין השניים הוא בצורה שהם ממקמים את עצמם ביחס להמון. ביאליק מדבר מבחות ובודליר מבפנים. השיר הנפלא "היה ערב קיץ" משתייך לטעמי לקבוצת שירי הנבואה של ביאליק. אומנם זהו דגם מעודן יותר ביחס לשירים אחרים בקבוצה זו (בעיר ההריגה, אכן חציר העם) אך עדיין חלק מן הקבוצה. הדובר בשיר, כמו כל נביא תנ"כי, אינו בקרב החוטאים. הוא יושב בחוץ ומוכיח אותם. בודלייר הוא בין החוטאין אם לא המפקד שלהם. הדבר נראה בכמה צורות: בשפה - ביאליק מדבר "יפה" על "זוהמה", מתאר בלשון מסתורית ושירית מעשי חטא. בודלייר מתאר את החטא בלשון החטא הבוטה וההמונית. בתוכן - ביאליק, כמו נביא טיפוסי, בעצם לא ממש יודע מהם החטאים, הוא רק יודע שנעשו חטאים ואת אופיים באופן כללי. בודליר הם הרי חוטא ולכן יכול לתאר בפרוטרוט את הזוהמה. אולי זו גם הסיבה שביאליק מתאר את החטא כמשהו קסום, כללי, מתרשם, חיצוני בעוד בודליר טורח לבאר לנו כל פרט, יהא דוחה ככל שיהא. מה שכן, דברי נשענים על הכרה מעטה מאוד ושטחית של שירי בודליר ולכן נכתבים וצריכים להתקבל תוך הסתייגות. אם כבר מדברים, שירי תוכחה נוספים למי שמחפש, נמצאים אצל שלונסקי, תוך התייחסות לאותם מקומות שעליהם כותב בודלירץ כמובן שגם שירים אלו נפלאים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |