בתשובה לארז לנדוור, 18/10/03 12:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כך כותב אורי אליצור ב ynet בסופשבוע זה: במדינה דמוקרטית אין חוק נגד טיפשות. לאשה מוכה מותר על-פי החוק לחזור שוב ושוב אל הבעל המכה, ולהיות מאושרת כאשר הוא מבטיח לה בפעם העשירית שיותר הוא לא יכה אותה. ומותר גם ליוסי ביילין לרוץ אל מי שכבר רימה אותו וכבר הפר את כל הבטחותיו, כדי לקבל ממנו עוד הבטחה ועוד מכות. זה לא בלתי חוקי, רק בלתי הגיוני. אין גם חוק נגד חתרנות. על-פי החוק מותר לאזרח לחבל במדיניות החוץ של ממשלתו. מותר לאזרחים של מדינה חופשית לשחק בנדמה לי, לנסוע בעולם כאילו היו שרי חוץ, לנהל מו"מ עם שליחי מדינות ואינטרסים זרים, ואפילו לשרת את התעמולה הבינלאומית נגד המדינה שלהם. זה מותר אבל זה לא יקרה בשום מדינה דמוקרטית. אי אפשר לדמיין שאיזשהו איש ציבור אמריקני או בריטי ינהל באופן פרטי מו"מ מדיני עם שליחיו של סדאם חוסיין. גם גדול המתנגדים למדיניות בוש או בלייר לא יעלה בדעתו לעשות דבר כזה. רק בישראל זה יכול לקרות. אבל גם זה לא בלתי חוקי. רק בלתי נסבל. ממציא הפל-קל חוזר גם אין חוק שמחייב אדם לקבל רשיון לעסק בפוליטיקה. רופא, או מהנדס, או נהג משאית, צריכים ללמוד את המקצוע ולעבור מבחנים כדי להבטיח לציבור שהבניינים לא יפלו והחולים לא יורעלו. בפוליטיקה יכול לעסוק כל אחד. זו הדמוקרטיה. עקרונית אין צורך בשום תעודה ושום מבחן, ואסור שיהיה. המנגנון שמבטיח לאזרחיה של מדינה דמוקרטית מינימום של הגנה מפני שגיאות של פוליטיקאים, הוא מבחן הקלפי והביצוע: עשית טוב יבחרו בך שוב, עשית רע תלך הביתה. ולכן בכל מדינה דמוקרטית מלבד ישראל, פוליטיקאי שכבר נכשל במחדל ענק, מחפש לו מקצוע אחר. ואם הוא מנסה לשוב לפעילות, התקשורת תהיה הראשונה ללעוג לו. פה ושם יש מחדלטור עקשן במיוחד, שכמה שנים אחרי מחדלו הגדול בכל זאת רץ שוב לפוליטיקה. איש כזה יודע שלפני הכל הוא צריך לעמול קשה מאוד כדי לשכנע את הציבור שהוא למד את לקחי ההתמוטטות, השתנה, ופנה לדרך חדשה לגמרי. רק בישראל יכול יוסי ביילין, ממציא שיטת הפל-קל שהתמוטט וקבר תחתיו מאות אנשים חפים מפשע, לחזור לזירה באמצעות הרעיון לבנות שוב את אותו בניין באותו פל-קל. גם זה לא בלתי חוקי. רק מגוחך, כמעט מביש. איך זה קורה לנו? האם אנחנו הטיפשה שבאומות? התשובה היא לא. אנחנו לא כל-כך טיפשים, אלא לוקים בהפרעת "חייב להאמין". "אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע", אומר לעצמו בעל העסק הבעייתי, "הרי התוצאה היא שאני פושט רגל. לכן אני חייב להאמין ששתיים ועוד שתיים הן לפחות אחת עשרה". הלוקה בהפרעת "חייב להאמין" הוא דווקא זריז מחשבה. הוא עושה חשבון מהר מכולם, הלוך וחזור, ויודע במהירות הבזק לא רק מהי תוצאת החישוב, אלא גם מהי המסקנה העולה מזה. ואם המסקנה לא טובה בעיניו, הוא דוחה את העובדות ואת כל החישוב. בהיגיון רב הוא יכול להראות לך מדוע הוא חייב להאמין שהעובדות הן אחרות. אבל לעובדות בכלל לא אכפת מה אתה חייב להאמין. שתיים ועוד שתיים הן ארבע, גם אם המסקנה היא שצריך לקפוץ מהגג. חייבים להאמין אנחנו חייבים להאמין שככל שיפחת השלטון שלנו על הפלסטינים כן תפחת השנאה ויירד המתח. אנחנו חייבים להאמין שמו"מ עם מנהיגות פלסטינית מוביל להפרדה בשלום בינינו לבינם. אנחנו חייבים, כי אם לא נאמין בזה מה נעשה? ואם כל העובדות וכל החישובים מראים שזו אמונת הבל, אין לנו ברירה אלא לדחות את העובדות. ולהלן רשימה חלקית של עובדות דחויות: לפני אוסלו מצבנו היה הרבה יותר טוב. ישראל היתה במצב של כיבוש מלא - משלנו בכל הערים הפלסטיניות כולל עזה, שכם, ג'נין ורפיח. בניין המוקטעה ברמאללה היה בית הממשל הישראלי. דגל ישראל התנופף עליו ודגל פלסטין היה בלתי חוקי - ומצבנו הביטחוני היה טוב לאין ערוך. גם מצבנו הכלכלי. מעמדנו הבינלאומי היה הרבה יותר טוב, יחסינו עם ערביי ישראל היו הרבה יותר טובים, אמונתם של ישראלים בעתיד מדינתם היתה איתנה יותר, ואת יחסה של התקשורת העולמית אלינו אי אפשר בכלל להשוות: הוא נעשה גרוע פי מאה מאז שהתחלנו להפסיק את הכיבוש ולנהל תהליך מדיני. כל מה ש"חייב" להשתפר בעקבות תהליך מדיני, נעשה הרבה יותר רע. אלה העובדות. מו"מ מדיני עם המנהיגות הפלסטינית לא מוביל לא לשלום, לא להפרדה, ולא לשיפור בשום תחום. ככל שהוא מתקדם מצבנו נעשה רע יותר, וכלל לא אכפת להם, לעובדות ולמצבנו, אם אנחנו מאמינים בהם או "חייבים להאמין" בהיפוכם. (ויש גם מאמר של של עוזי לנדאו מלפני כמה ימים כנגד מעשי ביילין ומריעיו, אותו מאמר שכבר הזכרתיו, שניתן אף הוא להעתקה ולהדבקה באייל ללא שום בעייה.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר המקורי: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2795239,00.h... והמאמר של עוזי לנדאו: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2479-2790679,00.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנו הסיפור המקראי על משה שהביא לפרעה את אהרון וזה הפך את מקלו לנחש. כתגובה הביא פרעה את חרטומיו שידעו אף הם להפוך את מקלותיהם לנחשים. אלא מה ? הנחש "שלנו" היה נחש משהו. והוא בלע את את כל הנחשים החלשלושים של חרטומי פרעה . . . פעולת ההעתקה וההדבקה שלי הייתה, בעצם פעולה שתכליתה הייתה לבקר את מעשהו של ארז. אם יש למישהו משהו לומר, שיאמר (אם עמוס עוז רוצה להגיב באייל, תפאדל. אקרא את דבריו ואנסה להשיב). לא נראה לי שכל אחד יביא את חרטומיו, ואלה יתחרו ביניהם עד שכולנו נחזה בנצחונם של החרטומים המעולים יותר. . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, את מאמרו של אליצור שאותו הדבקתי כאן קראתי מאד ברפרוף. הנחתי שאסכים לרוב, הדברים, ודווקא זה הוציא ממני את החשק לקראו בעיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארז, למיטב ידיעתי, בניגוד לך, לא העתיק את המאמר במלואו אלא רק מספר פסקאות ממנו, כמו גם שלמיטב ידיעתי המאמר שהוא הביא לא נמצא בגירסה מקוונת, בניגוד למאמר שאתה העתקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מביא לפעמים דברים של אחרים בקישורית או בציטוט. אבל תמיד אני עושה זאת כשיש לי משהו להעיר בקשר אליהם, כלומר הטקסט מכיל ציטוט או קישור, והתייחסות שלי. אצל ארז אין שום התייחסות חוץ מזה שהדברים ראויים לקריאה. יש בטח המון דברים שראויים לקריאה, אז זה אומר שצריך להציף את המדיה בכל הדברים שראוים לקריאה ? זאת דעתי ואני מבין שדעתך אחרת. איני חושב שיש טעם להמשיך להתווכח בקשר לכך. אתה הבוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוויכוח הזה נראה לי קטנוני, ונראה לי שאתה מפספס את הנקודה. הקישור היה בידך, יכולת לצרפו, ולא עשית כן. אם מישהו בYnet היה מעתיק במלואו או בחלקו מאמר או תגובה מהאייל בלי לתת קישור למאמר המקורי זה בהחלט היה מעצבן אותי. לי אישית, ולא כחבר מערכת, הנוהג הזה של "ענה כסיל באיוולתו" (מקווה שלא טעיתי בציטוט) נראה טיפשי ומוביל לדיונים "לא מעניינים" - "מלחמת חרטומים" כלשונך, אבל זו רק דעתי, והיא לא מחייבת אף אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הייתי צריך לצרף קישור ? בכלל לא הייתה לי כוונה להביא את המאמר. איני מעתיק או מזכיר מאמרים אם אין לי שום דבר להוסיף בקשר לתוכנם. העתקתי אותו הפעם כדי להעלות נקודה אחרת שכלל לא קשורה בתוכן המאמר, וגם לא התכוונתי לפתוח באיזה דיון. באמת עדיין לא הבנת ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אליצור צודק כמובן אבל כדאי להוסיף שני דברים שאינם קשורים זה לזה לדבריו. 1. אליצור ואורבך הם שני מבטאי דעות הימין בידיעות אחרונות. אליצור, יותר מאורבך, מתבטא בבהירות, אבל שניהם טובים מאוד בביקורת ורעים מאוד בהצעות. זאת אחת הבעיות של הימין. אם מישהו ייכנס לאתר של מולדת או יבקש שישלחו לו חומר, כפי שעשיתי אני, ייתקל בבליל של סיסמאות ריקות מתוכן ודמגוגיה זולה. אין להם פתרון מסודר ולכן אין פלא שהשמאל קובר ראשו באדמה. אנשים מחפשים פתרון ויילכו על הפתרון הגרוע אם אין אחר. 2. אליצור שב וטוען לאורך שנים שלפני אוסלו היה המצב טוב יותר ולכן עדיף היה לא לבצע אותו. פה אני חולק עליו. אוסלו ומהומות אוקטובר היו הטעות הגדולה של הערבים: אם הם היו מזדיינים בסבלנות (תרתי משמע) חמישים-שישים שנה הם היו מוחקים אותנו ולא היינו אפילו יכולים לצייץ. עבורנו אוסלו הוא אות האזהרה ולבסוף נפעל בהתאם, נקווה רק שזה לא יהיה מאוחר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם כמו ביילין צריך לעמוד לדין לפשעים נגד ישראל. בושה וחרפה שאדם כושל כזה ילך מאחורי גב הממשלה ויחתום על הסכם אדיוטי כזה: ויתור על זכות השיבה: 50 שנה הם נלחמים איתנו על זה פתאום הם יוותרו עליו? אזה שטיות. הכרה באנו כמדינה:בטח בטח. ויתור על שלוש תרבע י-ם:בושה בושה ליהודי לוותר עליה. ופירוק התנחליות: הרי על מה אנחנו רבים איתם? אז בא אדם כושל, קם בבוקר ומחליט שהוא מוותר על ההתנחליות. ביילין? למה מי אתה? תחזור מיד לחור שממנו באתה. בושה וחרפה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם משהו יכול להרחיב בנושא העיסקה החשאית שהמתמודדים הרפובליקאים רייגן/בוש, עשו עם האירנים לפני הבחירות של 1980. ההסכם אמור היה לדחות את שיחרור בני הערובה האמריקאים בטהרן עד לאחר הבחירות בנובמבר, כדי למנוע הישג ראשון במעלה מהנשיא הדמוקרטי המכהן קרטר. החשד עלה כשהאירנים הסכימו לשחרר את בני הערובה, לפי כתבה בני"ט "חמש דקות", אחרי השבעתו של ריגן. חשד נוסף עלה לאחר התפוצצות פרשת אירנגייט שהתברר שימים אחדים לאחר השבעתו של ריגן, התחילו משלוחי הנשק האמריקאים לאירן (בשיתוף ישראל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זכרוני אינו מטעני לא שמשתי באותם הימים (ובעצם מעולם לא), לא סוכן של איראן, ולא סוכן של קבוצה פוליטית אמריקאית כזו או אחרת, ואפילו לא סוכן של ישראל, ולמען האמת זו הפעם הראשונה שאני שומע על פרשיה כזאת ועל חשדות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר משהו בנדון, אבל אין לי מה להוסיף על מה שכתבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאור באורך של חצי עמוד מופיע בספרם של ביכלר וניצן שכבר הזכרתי, אולם לצערי הוא לא נמצא בידי כרגע. ברשת אפשר לקרוא 1 על המעורבים בפרשה מצד האמריקאים - הפגישה הראשונה היתה בברצלונה ביולי 1980, בהשתתפותם של קייסי אשר מונה מאוחר יותר בידי רייגן לראש ה CIA, ומקפרלן אשר מונה ליועץ לביטחון לאומי. שלושה חודשים מאוחר יותר ב 19 באוקטובר נערכה פגישה בפריס, בה ככל הנראה השתתף גם בוש. כמו ברבות מהפעולות הלגיטימיות למחצה או לא לגיטימיות לחלוטין היה גם לישראל תפקיד בעניין, והרסיסים של פרשת איראנגייט (למי שטורח לעקוב) מגיעים לרבים וטובים - מאנשים אשר יושבים בבית המשפט העליון עד לאבירי השלום וטייקוני התקשורת, ממנהיגי המדינה ועד לגיסתה של הבורוביצ'ים, מי שהביאה לנו את מיה מה"מורדים". 1 אני לא יודע עד כמה האתר הספציפי הזה אמין. ישנם מאות מקורות מידע על הרשת, ועל הפרטים הבסיסיים עושה רושם שכולם מסכימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רבות כבר נכתב ובמיוחד נאמר על אותו הסכם שנחתם על-ידי ממשלת ישראל והפלשתינים וקרוי בשם הסכם אוסלו. רבים בעם קוראים לחקור את עצם חתימת ההסכם שנעשתה על-ידי ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית, ויש רבים אף יותר אשר מכנים את ההסכם "פשע אוסלו" וקוראים בסלוגן הכה ידוע "פושעי אוסלו לדין". בעצם ימים אלו, כאשר רוחות חדשות-ישנות החלו מנשבות מעל אזור המזרח התיכון ועולים באוויר שמות שונים ומשונים כגון "מפת הדרכים" או "נאום הנשיא בוש", יש צורך לשים על השולחן מספר עובדות בנוגע לתהליכים שהיו בינינו לבין שכנינו הפלשתינים בגדה וברצועה מאז מלחמת ששת הימים ועד אינתיפאדת אל-אקצא. ראשית, בימי ממשלת מפא"י בראשות גולדה מאיר אשר סירבה בכל תוקף להכיר בזכויות העם הפלשתיני מהסיבה הפשוטה ביותר והיא, שלטענתה "אין דבר כזה עם פלשתיני". השלב הבא ביחסינו עם הפלשתינים הוא ועידת קמפ דייוויד אשר בה נקבע התקדים של "שלום תמורת שטחים" אשר יהיה רשום (לדיראון עולם) על שם ראש ממשלת הליכוד, מנחם בגין, ועל שם תנועת החירות לדורותיה. הנקודה החשובה באמת היא ששם הסכים בגין לאפשר סוג של אוטונומיה לפלשתינים וכך למעשה היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהכיר בדבר קיום העם הפלשתיני וחשוב מכך, הוא הכיר בזכויות ההגדרה העצמית שלהם לראשונה. השלב הבא וכנראה החשוב ביותר בנושא ההכרה המדינית של ישראל בזכויות העם הפלשתיני התקיים באותה ועידה שכה מעט דנים בה ובחשיבותה והיא ועידת מדריד. בוועידה זו שוב קבעה ממשלת הליכוד ותנועת החירות, הפעם בראשות יצחק שמיר, תקדים היסטורי שבמסגרתו מתנהל מפגש פנים אל פנים בין מנהיגי מדינת ישראל ומנהיגי העם הפלשתיני. נציגי ישראל אמנם דרשו כי המשלחת הפלשתינית תהיה רק חלק ממסגרת מדינית רחבה יותר שנקראה "המשלחת הירדנית-פלשתינית", וכמובן שכל איזכור לאש"ף ויאסר ערפאת היה כביכול אמור לגרום לחברי המשלחת הישראלית לארוז את חפציהם. חבר מעניין במיוחד שהיסב עימם לאותו שולחן הוא לא אחר מאשר סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלשתני, שהוא בשר מבשרו של ארגון אש"ף ואף היום הוא נחשב למינוי של ערפאת ולא של אבו-מאזן. הוא אף לא התאמץ במיוחד להסתיר זאת על-ידי כך שבימי הוועידה הוא הופיע חבוש בכאפיה הזהה לזו של ערפאת, אשר אופן חבישתה לא הותיר מקום לספק באשר לכוונותיו של סאיב עריקאת ואת מי הוא למעשה מייצג. למרבה הפלא חברי המשלחת הישראלית לא הגיבו על הפרובוקציה השקופה וחשוב לציין שהיו בה מיטב חברי "המשפחה הלוחמת" ובהם רה"מ יצחק שמיר, בנימין נתניהו, שהבליח ככוכב לתודעה הישראלית וגם עוזי לנדאו, מחריפי המתנגדים לאוסלו, מפת הדרכים ולכל דבר בעצם. וכך מגיעים למסקנה שמי שהכירה לראשונה, דה-פאקטו, בארגון אש"ף כנציג העם הפלשתיני היא ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר וגם זה רשום (אם ירצו או לא) על שם תנועת החירות. לפיכך הנני קורא לכל אלו הקוראים להקמת ועידת חקירה ממלכתית לחקירת "פשע" אוסלו להתמיד בדרישתם עד אשר תענה, אך הם עלולים להיות מופתעים מרשימת המזומנים לחקירה באזהרה! (לשם גילוי נאות המאמר פורסם על ידי באתרים Start וגם NFC) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |