בתשובה לדב אנשלוביץ, 05/09/03 18:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אילו ידעו עליו בעת שהובלו אל מותם, לא יוודע לעולם. וגם אם הידיעה על מדינת ישראל היתה מנחמת אותם אילו ידעו, העובדה היא שהם לא ידעו. ואתה לא יכול להתנחם בדיעבד, על ידע שלא היה להם. אז נחמה של ממש לקורבנות אין כאן. תועלת של ממש לעם היהודי ו/או למדינת ישראל- גם אין כאן. מה יש כאן- סמל. ונשאלת השאלה אם תוספת הסמל הזו, לסמלים הרבים שכבר קיימים בנושא, נחוצה. ולמי. אני בת למשפחה של "אודים מוצלים", מכל צד שרק אפשר. ולי המטס הזה לא תורם כלום. מצד שני, גם לא נראה לי נורא חשוב להתנגד למטס. במיוחד כל עוד שזה אירוע חד פעמי. אבל בואו נפסיק להעמיס סמלים על גבי סמלים פה. כי מנקודה מסויימת ואילך זה מתחיל להוריד מגודל האסון, ואפילו קצת לעצבן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי לא נדע מה היו אומרים המתים, משום שאי אפשר להחיותם. אבל כל אחד יכול לחוש זאת כפי שהוא חש, ואני כתבתי מה שאני חשתי. גם רבים במשפחת אבי ומשפחת אמי גמרו את הקריירה שם, ואני חש כנציגם, באופן שאני מבין זאת. כך צריך לפרש את תגובתי. אם במשפחתך עדיין חיים כמה ''אודים'', שאלי אותם לדעתם. זה מעניין. שבח וייס הוא ''אוד'' בעצמו. הוא צדד במטס, ולחם לקיומו. נזכרתי במשהו שקשור אולי איך שהוא לעניין. בזמנו היה ויכוח אם לנגן אצלנו יצירות של וגנר. סופר שבין נגני התזמורת היה ויכוח כזה, וכולם תמכו בנגינת היצירות האלה, חוץ מנגן אחד שבמקרה היה היחיד מביניהם שהיה במחנות וניצל. כששמעתי את הסיפור חשבתי שרק כדי להזדהות עמו ועם דומיו, לא צריך לנגן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |