בתשובה לדובי קננגיסר, 14/08/03 17:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כלומר, כאשר אבא שלך היה מת בגיל עשר (שלך) היית חושב "הו, חיי האומללים, מוטב היה לו לא באתי לעולם"? סלח לי, אבל נדמה לי שאת החלק השני אומר האובדני המפורסם שבך. הרוב המוחלט של האנשים היו נעצרים אחרי החלק הראשון, אם בכלל. ואותו אובדני מפורסם, אם הבנתי נכון את סיפוריך עליו, חשב את החלק השני גם בלי שאבא שלו מת בגיל עשר (שלך). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כאשר אבא שלי היה מת בגיל עשר (שלי), הייתי חושב "איזה מאנייק הוא, איך הוא עשה לי את זה, לתקוע אותי ככה יתום בגיל עשר בכוונה? זין אני בא ללוויה שלו." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין: אמרת "אני חושב שאני לא הייתי רוצה להיות בנו של מי שעומד למות תוך עשור מהולדתי, והייתי שונא אותו אם הוא היה עושה זאת במודע." עושה מה במודע? מת במודע? הרי המוות היה נתון לפני שהוא החליט להוליד אותך, ולא נתון לבחירתו. הבחירה שלו הצטמצמה לשאלה אם להוליד אותך או לא. אם אתה כועס על הבחירה שלו, אז אתה אומר בעצם שמוטב היה אילו הוא לא היה מביא אותך לעולם. מכאן כתבתי את מה שכתבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה במודע זה יוצר אדם שיהיה בהכרח יתום בגיל 10, כלומר - הוא במודע הפך אותי ליתום. אבל הרי השאלה אם היום, כיתום בן 10, הייתי מעדיף שמעולם לא הייתי נולד היא שאלה לא הוגנת, ובכל מקרה חסרת משמעות, כי היום אין לי מה לעשות בנידון. כמו השאלה הזאת, אם היית רוצה שיתקעו לך אלקטרודות ישירות למרכז העונג במוח ותבלה את שארית חייך באושר תמידי. רוב האנשים ששאלתי אמרו שלא, כי הם רוצים לעשות את עצמם מאושרים בדרכים הקונבנציונליות, ה"אמיתיות". אבל אם יכפתו אותם לכסא ויחדירו להם את האלקטרודות, הם בחיים לא יהינו להוציא אותן ממוחם. זה לא אומר שהם רצו שהן תהיינה שם מראש. (דובי. דווקא היה מסכים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה חסר משמעות אם אני שואל אותך על החלטה שאתה צריך לקבל. אבל אתה הרי כועס על אבא שלך רטרואקטיבית, על משהו שהוא כבר עשה. בכל מקרה אין לך מה לעשות; אני מנסה להבין על מה אתה כועס, מה לדעתך הוא היה צריך לעשות אחרת, והאם באמת היית מעדיף שהוא היה עושה אחרת. (למען האמת, הפתיל הזה נראה לי כהתנצחות די מיותרת מצדי. פיפס קטן מצידך, ואני נוטש) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני נדחף. למה אדם לא יכול להרגיש רגש פרדוקסלי שלא מסתדר מבחינה לוגית/הגיונית? מדוע דובי לא יכול להיות מרוצה מכך שהוא קיים (שזו תוצאה של החלטת אביו ההיפותטי) ולהתעצבן על האבא ההיפו שלו על כך שהוא השאיר אותו יתום במודע (כאשר זה נובע מאותה ההחלטה ממש)? כי יש פה סתירה לוגית כביכול? בני אדם הם יצורים שכאלה, עם המון סתירות פנימיות. הלוגיזציה הזו של הרגש מוזרה אף יותר מנסיונות הלוגיזציה המוחלטת שמנסים לעשות פה לרטוריקה ולדיונים בענייני אתיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום בצהריים חשבתי על דוגמא מצוינת שהייתה מראה לך למה הטענה שלך אינה מוצדקת. אבל מאז כבר שכחתי מה זה היה. לפיכך, ומכיוון שאני בהחלט מסכים עם המשפט הלפני-אחרון שלך -- פיפס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |