בתשובה ליוסי גורביץ, 03/02/01 23:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עוד שתי שאלות קטנות לבירור:א. אם סבו של יליד אירלנד זה היגר אליה מג'מייקה לפני 80 שנה, האם נכדו אירי? ב. שאלה זו דומני שכבר נשאלת בעבר, אבל לא זכורה לי תשובתך. מיהו צועני? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. כן. ב. בן להורים צוענים, המקבל את תרבותם, וכן אדם שהביע רצון להתקבל כצועני והתקבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוסי, ברור לי שהשאלה מיהו בן לאום מסויים היא שדה מוקשים. לשיטתי "הגדרות מוציאות" לא עובדות כאן (הן לא עובדות באופן פשוט גם לגבי מושגים אחרים, כגון "דמוקרטיה"). זכור לי (בשיבוש כמה פרטים שוליים) הסיפור הקלאסי הבא: חכמי האקדמיה האפלטונית דנו ימים ארוכים בשאלה "מיהו אדם" ולבסוף הגיעו להגדרה הבאה: אדם הוא בעל חיים הולך על שתיים חסר נוצות. שמע זאת דיוגנס הציניקי (ציניקאי Cynic), תפס אפרוח, מרט את נוצותיו והשליכו אליהם מעבר לחומת האקדמיה וקרא, "הנה לכם אדם שלכם". חכמי האקדמיה לא השתהו, מיד אימצו את מוחותיהם והגיעו להגדרה חדשה: אדם הוא בעל חיים הולך על שתיים חסר נוצות בעל ציפורניים רחבות. יוסי, אני מכיר היטב את טיעוניך הכופרים במציאותו של לאום יהודי, המבוססים על הגדרה מוציאה מעין זו (קריטריונים ברורים כמו מוצא, גיאוגרפיה, לשון וכו'), במידה רבה גישתך לשאלת הלאומיות היא גישה של מיון פורמליסטי בדומה למיון זיאולוגי או בוטני. גישתי שונה, אני מזהה במציאות קיומו של לאום יהודי כתופעה, ומזהה את הסולידריות הקיימת בין מי שמכנים עצמם יהודים, גם אם אינם דתיים, גם אם חלקם יושבים באמריקה (ויש להם בעייה לא פשוטה של נאמנות כפולה), ובמילים אחרות הגישה שלי לשאלת מיהו יהודי היא במידה רבה פנומנולוגית. צר לי שאיני יכול בתגובה קצרה באייל להכנס לתיאור ההיסטורי של הולדת הלאום היהודי בעידן המודרני, אבל למען הסר ספק אדגיש כאן שגם אני איני חושב שהלאום היהודי קיים ברצף בלתי פוסק מימי אברהם אבינו ועד לימינו, מדובר בתופעה חדשה יחסית, בת 100-150 שנה. נ.ב. באחד הדיונים הקודמים שלנו בנושא זה הזכרתי את הספר "קהיליות מדומיינות" מאת בנדיקט אנדרסון. זהו ספר מרתק לכל מי ששאלת הלאומיות מעניינת אותו ויש בו שפע דוגמאות למיני "לאומיות אנומלית". אנדרסון מצטט בספרו שיר מאת דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, שנכתב בראשית המאה ה-18, המביע פקפוק לגלגני בטוהר המוצא של העם האנגלי (לא רק המוצא היהודי מפוקפק): וכך, משעטנז אשר כזה, פה מתחילים דברי-ימיו של ערב-רב זה הקרוי אנגלים, אשר נולד באונס, בנאף ותשוקות מזרע בן בריטון צבוע ורחם של בת סקוט: וצאצאיהם למדו עד מהרה לרתום עגלותיהם אלי מחרשת בעול ממלכת רום: מכאן צמח לו גזע ממזרים, בני אי-כבוד, ללא לשון ושם, ובלי ייחוס אבות, דם סקסים ובני דניה בעורקיו, בליל תערובות. ובנותיהם רחבות-השת, כמותן כהוריהן, אמצו בחשק כל גויי-הים אל חיקיהן. ונצר מיוחס לאותו זרע-פיגולים הוא רום-היחס המזוקק, תפארת האנגלים. (תרגם: עדו אבראביה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני די הרבה זמן קראתי ספרון קצר של ישעיהו ליבוביץ' שנקרא "עם, ארץ, מדינה". הוא כלל "שיחות" של ליבוביץ' (אשר לפי דרכו של האיש היוו במה להצגת דבריו יותר מדו-שיח אמיתי) עם מספר אנשים, על מספר נושאים שונים - ביניהם הגדרת המדינה, הארץ, והעם. אכן, בעוד את חבל הארץ הגיאוגרפי ואת הגוף המדיני הפורמלי ניתן היה לזהות בצורה קלה יחסית, היו שם דיונים ארוכים ומייגעים על הגדרתו של המושג "עם". הוסכם על לפחות שני תנאים הכרחיים לקיומו של עם, שגם לי הם נראים הגיוניים. ראשית, על בני אותו העם להיות בעלי הכרה משותפת בקיומו של העם שהם חלק ממנו (שהרי "עם" קיים בתודעה, בניגוד לחבל ארץ או למדינה), ושנית, זה עוזר אם גם שאר בני האדם אשר אינם משתייכים לעם הזה מכירים בבניו כבני עם נפרד. בנוסף לשני תנאים אלו, הוסכם על מספר תנאים אובייקטיביים שאפיינו עמים שונים לאורך ההיסטוריה. מאפיינים כגון שפה משותפת, מיקום גאוגרפי, מוצא גנטי (קשרי דם), מסגרת מדינית (בתור דוגמה הובא העם הרומאי, אשר נוצר מתוך האימפריה הרומאית, או אולי אפילו העם האמריקאי), או תרבות משותפת (נדמה לי שהוזכר בהקשר זה העם ההלני של ימי קדם). לא כל המאפיינים נמצאו אצל כל עם - היו עמים אשר התקיימו לפרקי זמן גם ללא מדינה, והיו כאלו אשר מעולם לא היתה להם מדינה. היו עמים ללא שפה משותפת, או עמים אשר היו פזורים על שטח נרחב. בעבר היו עמים מרובים יותר אשר היה בהם קשר דם ברור, משום שהם התפתחו מתוך שבטים. אני מניח שכל זה לא עוזר להגדיר מה זה "עם" או "לאום" באופן חד משמעי ופורמלי, אבל זה בהחלט עוזר לאפיין עמים, ולנסות להבין מדוע קבוצת אנשים מסויימים היא עם. התאוריה שהעלה ליבוביץ' היא שהיהודים אכן מהווים עם - אולם הם עם מיוחד במינו, ושונה משאר העמים שבעולם. זה הוא עם אשר אין בו אף לא אחד מן המאפיינים אשר הוזכרו, והדבר היחיד המאפיין אותו הוא היהדות עצמה - ואורח החיים אותו היא מכתיבה. "משבר הזהות", לפי הגישה הזו, נוצר מרגע שרוב בני העם היהודי בעצם חדלו לחיות לפי הדת היהודית. אי אפשר להתכחש לעובדה שהעם היהודי עדיין קיים מאופן כלשהוא - מכיוון שקיימים אנשים הרואים את עצמם כשייכים לעם היהודי, וגם אחרים רואים אותם כשייכים לעם הזה. אולם ההרגשה הזו קיימת משום האינרציה לבדה, וסופה להעלם ללא שום גורם נוסף המייחד את היהודים משאר בני העמים האחרי, וללא שום גורם המאחד אותם ומאפיין אותם. אולי יווצר כאן עם חדש - "אזרחי ישראל הדוברים עברית" לפי גישה אופטימית, או "אזרח ישראל היושב בטנק שנקנה בכסף אמריקאי ויורה על ערבים" לפי הגישה הפסימית של ליבוביץ'. בכל אופן, נראה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהבעייתיות הזו, ולהמשיך להצהיר שאנו יהודים, גם אם איננו יודעים מדוע ולמה. לכל הפחות יש לנסות לברר מה זה אומר בדיוק - והרי יש לכך השלכות מעשיות, לא רק תאורטיות. האם כושי אתיופי אשר חי באתיופיה הוא יהודי, בן עמנו? אם כן, מדוע? ואם לא, על מה? ואם ירצו שני מליון מונגולים אשר מקיימים ברית מילה לעלות לארץ? הרי זיקתם לישראל איננה פחותה במידה רבה משל אותו אתיופי, נכון? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |