בתשובה לקורינה, 16/07/03 8:10
157867
את מודעת לעובדה שמתחת לכל תגובה יש קישור קטן שאם לוחצים עליו, אפשר להגיב ישירות עליה? ככה אני לא הייתי צריך עכשיו ללכת לחפש על איזו תגובה שלי את מגיבה. סתם, פרט טכני כזה.

אני קובע שהצעדה היא לא מהפכה על סמך זה שכל מה שהן רוצות זה עוד כסף. לא שינוי חברתי, לא מהפך מחשבתי, אין להן פילוסופיה ואין להן רעיונות. יש להן מטרה אחת: עוד כסף. אם זו מהפכה, אז כל אדם שניגש לבוס שלו ומבקש העלאה עושה מהפכה.
צורת המחשבה היא אותה פילוסופיית ה"מגיע לי" המוכרת לעייפה. יאללה יאללה.

חשבי רגע בצורה אובייקטיבית: אתמול הכנתי רוטב לפסטה בפעם הראשונה בחיי. מתי בפעם האחרונה הכנתי בדירתי רוטב לפסטה, בדרישה שיהיה לי משהו נורמלי לאכול, לשם שינוי?
או, במילים אחרות: נו, אז מה? לכל דבר יש פעם ראשונה. מחר אנשים יתחילו לעשות גלגלונים מהקריות לתל-אביב במחאה על מצב החסה בשטחים. גם זאת מהפכה?

אני לא זקוק ל"הפרד ומשול", אני גדלתי בבית של אותו "עשירון של מליונרים" כמו שהגדרת אותו, רק שאני מה-זה לא מרגיש מליונר. נכון, לא רע לי, ולא הייתי רעב והיה לי מחשב כילד. אבל גרתי בבית דירות חביב ונורמלי ולא בטירה, לא הייתה לי בריכה בחצר ולא ג'קוזי באמבטיה, אבא שלי לא הצית סיגריות בשטרות של 200 שקל ואפילו קרה, ככה, לעיתים, שרציתי משהו וההורים אמרו שאין. כשסיימתי את הצבא הייתי צריך לממן לעצמי רכב, ואת הדירה שאני גר בה כיום אני מממן בעצמי בכך שאני עובד במקביל ללימודי באוניברסיטה. נכון, עוזרים לי. אני ממש לא צריך להתנצל על זה שההורים שלי מוצאים לנכון להשקיע את כספם בילדיהם, ובוודאי שאף אחד לא צריך להתנצל על זה שאבי, אחרי שלמד שנים רבות ופיתח קריירה על פני שלושים שנה, מרוויח כיום סכום נאה מדי חודש עבור העבודה הרבה שהוא משקיע.
וכשאני רואה את המתלוננים למיניהם שמספרים כמה שהם מסכנים ומגיע להם כסף מהמדינה על הבטלנות שלהם, אני לא יכול שלא לחשוב כמה שזה מרגיז.

אגב, מת על זה שיש לך "ספר שלישי", גברת הסופרת. איפה אפשר לרכוש את ספרך? בשום מקום?! מה, באמת? את רוצה להגיד לי שאף מו"ל לא מצא לנכון להוציא את ספריך תלאי התבונה והבלתי-רהוטים? המממ... מעניין. מה את חושבת שזה אומר על ה"ספרים" שלך?

קורינה, ילדים הם מגבלה רק אם ההורים שלהם מלכתחילה מוגבלים מספיק כדי לא לוודא שהם יוכלו לגדל את ילדיהם ברווחה ראויה. מי שעושה חמישה ילדים בלי שידע בבטחון סביר שהוא יכול לממן אותם - לא מגיעים לו הרחמים שלי, ובטח לא מגיע לו הכסף שלי.

הרשי לי לנחש שמעולם לא הגעת למדרגת המס שנוטלת ממך 50 אחוז, ולפיכך אין לך מושג מהחיים שלך על מה את מדברת. הרבה מהאנשים בעשירון העליון הם, תראי מה זה, שכירים, ולכן הם לא יכולים לרשום את כל ההוצאות המוכרות שאת חושבת שכל מפזרים כלאחר יד. רואה חשבון, אגב, גם עולה כסף, וברוב רמות השכר, כמה שהוא עולה לא שווה את כמה שהוא חוסך.

איך, בדיוק, את מצפה להקטין את נטל המס אם לא תגדילי את הזיכויים למעמד הבינוני? המעמד הנמוך לא משלם כלום! מאיפה תורידי לו מס, בדיוק? אם את מפחיתה מיסים, הרי זה ברור מאליו שמי שירוויח מזה הכי הרבה הוא מי שמשלם הכי הרבה מס: אלו שמרוויחים משכורות גבוהות. אבל לא, אתם מצפים שאיכשהו יורידו את נטל המס, אבל העשירים ימשיכו לשלם בדיוק אותו דבר, ואילו למי שלא משלם כלום פתאום יגדל הנטו איכשהו.

אה, וכמובן - הכיבוש. מה היינו עושים בלי הכיבוש...
ספרים רבותי, ספרים 157874
חבל שלא נכנסת לעמוד הבית של קורינה, היכן שמופיעים בין השאר כל ספריה, שיצאו, בין השאר, בזב"ם ומסדה:
נו,ואת כל המשנה הסדורה הזו 157906
ניתן היה לפרוס גם באופן ענייני.
נו- נו, יונגערמאן 157980
אם ככה אתה מדבר כשאתה סטודנט תפרן, איך תדבר כשתהפוך לאיש עסקים?

מוזר, איך ששיח ופרקטיקה יכולים לקיים ביניהם אי-קשר שכזה.
נו- נו, יונגערמאן 158000
בלי להתייחס דווקא אישית לדובי (אני לא מכיר אותו), נראה לי שדברים בסגנון כן קשורים לפרקטיקה. זאת ההרגשה שאת יכולה לקבוע את גורלך, שבעצם כל אחד יכול לחיות "בצד המואר" של החיים.
אני מתאר לעצמי שהרגשה כזאת היא גם תוצאה של פרקטיקה של הצלחה ושל הרגשה של חוסר הגבלה שמאפיינת דווקא "סטודנטים תפרנים" – ככל שאנחנו מתבגרים החיים סוגרים עלינו ובתחומים רבים אנחנו מאבדים את השליטה שהייתה לנו (בפנטזיה או בפועל) על חיינו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים