בתשובה לאליהו, 02/07/03 1:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מתקשה להבין איך השאלה, האם משהו או מישהו מהווה סכנה ברורה ומיידית, היא שאלה מוסרית-ערכית. הרי לרוב, אם יש דילמה, היא אינה בשאלה "האם הדבר הרע-לכאורה שעלול לקרות הוא אכן רע". הדילמה הטיפוסית היא: עד כמה סביר שהדבר הרע יקרה אם לא אעשה משהו. וזו, דומני, שאלה יותר "טכנית". יש אולי דילמה מוסרית-ערכית היכן על ציר הסבירות אני שם את הגבול שאומר שמעליו יש לי זכות או חובה לפעול. ונדמה לי שכאן אנו נמנעים מלקבוע כלל מראש, לא בגלל שאנו רוצים להשאיר גמישות ומקום לשינויי ערכים, אלא פשוט בגלל שאין לנו דרך סבירה לכמת את הסבירות בחיי היומיום. נורמות ומוסר יכולים להשתנות עם הזמן? נכון. אפשר גם לשנות חוקים בהתאם. הבעיה שלי היא פחות עם זה שמשאירים לבית המשפט לפרש את הכלל, ויותר עם זה שמשאירים לחייל בשטח לפרש את הכלל. אתה מדבר על גמישות, אבל מה שיש היום עם פקודות בלתי-חוקיות בעליל אינו גמישות, הוא נוזליות מוחלטת. אני לא בטוח שהפירוט שאני רוצה הוא כמו בחוקי המהירות המרבית: אוסף חוקים מוגדרים היטב, ואז סעיף סל גמיש. במקרה של פקודות בלתי-צייתות נראה לי סביר יותר לתת פירוט ממצה, אבל עמום בתוכו. אולי במקום ללכת סחור סחור, נהיה קונקרטיים יותר. אנסה לנסח, לדוגמה, כלל שאוסר לציית לפקודות שעניינן פגיעה באזרחים לא-לוחמים (ובכלל זה, שבויי מלחמה), ובחיילי הצד שלנו. אולי המלה "לדוגמה" אינה במקומה; הרי בעצם כל הדוגמאות (הן היסטוריות והן היפותטיות) שעולות לנו בראש עוסקות בזה; אולי מה שאני מציע כאן אינו דוגמה לפרט ברשימה, אלא "חוק היסוד" לפקודות בלתי-צייתות, שממנו אפשר (עד כמה שאפשר) לגזור פירוט יותר גדול. אז הנה נסיון: *אסור לציית לפקודה לפגוע פגיעה חמורה במי שאינו לוחם אויב (בכלל זה: אזרח שאינו מסכן ישירות מישהו אחר; שבוי מלחמה; וחיילי הצבא שלנו), כאשר הפגיעה היא מטרת הפקודה (ולא תוצאת לוואי שלה). מהי פגיעה חמורה? [כאן חשבתי שאני מתחיל להסתבך, אבל מצאתי כלל אצבע שנראה לי בינתיים די מוצלח] חמורה יותר ממה שמותר, באופן נורמלי, לשוטרים בישראל לעשות לאזרחים. מה דעתכם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מטרת הפקודה בכפר קאסם1 הייתה לאכוף את הסגר, הפגיעה לא הייתה המטרה כלל. -------------- 1 וזו רק דוגמא, הפגיעה היא כמעט תמיד2 לא המטרה, אלא רק תוצר לואי של המטרה. 2 לפחות, בכל הדוגמאות ההיסטוריות וההיפוטטיות שאני מצליח להעלות בדעתי, מדובר בתוצר לואי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על איזו פקודה אנו מדברים? הפקודה לאכוף את הסגר (סגר? על איזה עשור אנחנו מדברים? עוצר!) היתה אכן חוקית. אבל מישהו בשטח פרט אותה לפקודה לירות כאן ועכשיו באנשים האלו, וזו היתה הפקודה הבלתי-צייתה. אבל אני מסכים שהניסוח שלי לא מוצלח. "מטרת הפקודה" זה בעייתי, כי לכל מעשה יש שרשרת של מטרות בכל מיני טווחים. נאמר, במקום זה, "מהות הפקודה" או "לב הפקודה". הדגש הוא עדיין על הניגוד לתוצאת לוואי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט יש פתח לסיבוכים חדשים: פקודת עוצר מלווה לעיתים בירי או מעצר של המפירים. בסיטואציות מסויימות ירי הוא בהחלט אפשרות קבילה, ולא בלתי חוקית בעליל. לגבי הפיתרון שלך למשפט האחרון ב"חוק החדש": מה זה כמו המשטרה? אתה יודע מה מותר ומה אסור לשוטר? ולמה שהחייל ידע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באילו סיטואציות ירי הוא אפשרות קבילה? האם בסיטואציות כאלו נכון להניח בסבירות גבוהה שמי שיורים בו הוא אזרח תמים ולא מסוכן? "כמו המשטרה" הוא כמובן לא ביטוי שאני רוצה שיהיה רשום בחוק. הוא דרך שלי כאן להבחין באופן גס בין סוג הדברים שמותר לסוג הדברים שאסור; אם אני בכיוון הנכון, ישבו המשפטנים ואנשי החינוך הצבאי ויחשבו איך לפרט זאת בחוק, וכיצד להדריך את החיילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה להטלת עוצר היא בעיקר למניעת פעילות עויינת, ולכל הפחות לסייע באיתור עוינים המסתובבים ברחוב הריק. ההנחה היא שאדם מן השורה לא יסתכן בשוטטות, ורק ההתנגדות תצטרך להמשיך לעבור מבית לבית. כשחייל אינו מצפה למצוא אף אחד ברחוב של מתחם בעוצר, ופתאום מופיע מולו אדם השייך לאוכלוסיה המקומית, נוהל הפתיחה באש קצר מאוד בחלק מהמקרים. לגבי ניסוח החוק והשארתו למשפטנים: החבר'ה ההם ישבו כבר. אם תניח להם לעשות את העבודה, תקבל בחזרה את מה שיש היום, כי האמת נמצאת בפרטים הקטנים במקרים כאלה, וכשיורדים אליהם רואים שמן הנמנע הוא לנסח חוק כזה באופן שאתה מבקש לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהצעה שלי אני מבחין בין לוחם, או מי שיש בו סכנה ישירה, לבין מי שאינו לוחם. המצב שאתה מדבר עליו הוא של מישהו שבסיטואציה נתונה יש חוסר ודאות האם הוא לוחם, או מישהו מסוכן, וצריך להחליט מהר. אין כאן תשובה קלה, אבל זה לא שמההצעה שלי נובע שאסור לירות. נראה לי סביר להשאיר כאן מידה של עמימות. באשר לפסקה האחרונה: לא יודע. ניסו? נראה לי כל הזמן שבגלל שהמצב הוא כפי שהוא, שאין חוק מנוסח, זה נראה לנו בלתי-נמנע. אני יכול בקלות לדמיין מצב שהחוק הפלילי כולו מסתכם בחוק אחד: "אסור לאדם לבצע מעשים לא-מוסריים; העובר על כך יענש בהתאם לחומרת עברתו", ונניח בשביל הכיף שזה מגובה בפסק דין מליצי נאה. ואז הייתי מציע שהחוק יפרט קצת יותר אילו מעשים הם אסורים; נראה לי שהייתי מקבל את אותן הסתייגויות בריבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפקודה הבעייתית לא הייתה רק הפקודה ללירות באנשים, גם הפקודה שקדמה לה, ''אללה ירחמו'' הייתה בלתי חוקית בעליל. אבל, גם בפקודה לירות באנשים, הירי עצמו לא היה המטרה. אם ניקח את הדוגמא הכי קיצונית, גם בפקודה להוציא את היהודים להורג, המוות של היהודים הוא תוצאת לואי של המטרה, שמירה על הגזע הארי. דרך פשוטה יותר תהיה להבדיל לפי הודאות שבפגיעה. פקודה שפגיעה ב.. כתוצאה ממנה תהיה בלתי נמנעת היא בלתי חוקית בעליל, פקודה שפגיעה ב... כתוצאה ממנה היא לא סבירה היא חוקית בעליל, והגבול ממוקם על המדרון הזה. בצורה הזאת אנחנו גם לא בונים על כך שלחייל יש יכולת לדעת מה מטרת הפקודה, משום שלאף אדם, ובטח לא לאדם שמקורותיו מוגבלים, יש יכולת כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... חשוב לזכור שברגע שתנסח את הבלתי חוקי בעליל בצורה מפורשת, לא רק החיילים יכירו את הניסוח, אלא גם מפקדיהם ופרקליטי הצבא. לכן, מפקד אינטליגנטי שמכיר את הניסוח ויודע שהפקודה "תהרוג את ילדה X" היא פקודה שלא תתבצע, יתן לו פקודה בסגנון "תביא לי את הלב של ילדה X", מה שהופך את הפקודה לפקודה חוקית בעליל (המטרה היא הלב, המוות של הילדה הוא תוצאת לוואי מצערת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכתבה המקושרת, הפקודות פשוט הפרו את צו בג"צ, ולכן אינן דוגמה טובה למה שאתה רוצה להראות. הדוגמה שלך, עם הלב, עובדת עוד פחות. על-פי ההצעה שלי של "מהות" הפקודה, ברור שמהות הפקודה היא להרוג. האם רוצח יכול לטעון שמדובר רק בהריגה ולא ברצח, כי הוא רצה רק להוציא את הלב? או שהוא רצה רק ללחוץ על ההדק, בלי קשר לזה שיש אדם מהצד השני של הקנה? יכול להיות שאפשר יהיה להתחכם, ויכול להיות שזו בעיה, אבל בינתיים נראה לי שתצטרך לעבוד יותר קשה כדי להראות זאת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש: "כרות ראשו ולא ימות?" ניחוש המשך: התנאים, או שמא האמוראים, כבר דנו בסוגיה הזו. האם כיוונתי לדעת גדולים? נא אשר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרגום נכון. גם את הכוונה הבנת, אלא שלביטוי משמעות מורחבת, לא לעניין רצח דווקא. בדרך כלל הוא משמש בדיני שבת, לציון עשיית מעשה שיגרום בהכרח למלאכה ממלאכות שבת, והדוגמה המפורסמת היא ''חתך ראש עוף כדי לתת לקטן לשחק בו'' (ענת רפואה מאחוריך). הדינים מסובכים למדי, ויש הבדל דק בין ''פסיק רישיה'' ובין ''מלאכה שאינה צריכה לגופה'', שהיא מלאכה שהתכוון לעשותה אך לא לצורך עצמה אלא לצורך אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם. זו הייתה פעולה נפוצה, להוריד לעוף את הראש כדי שלילד יהיה עם מה לשחק (?! איכס!), או שאני מפרש את "הקטן" בצורה מודרנית מדי? חוץ מזה, איזו מלאכת שבת תגרם בהכרח מהסרת ראשו של העוף כדי שהקטן ישחק בו? חוץ גם מזה, למה לא לשחק בעוף חי? הרבה יותר כיף. אפשר למרוט לו נוצות, להתעלל בו, לבעוט בו ולהתאמן עליו בשיטות התעללות בבני אדם לשימוש מאוחר יותר. הכיף, כמובן, הוא לא בהתעללות עצמה, אלא בצפייה בהמשך בקצפם העולה של כל האנשים שמיד יעשו עלי עליהום. אפשר לקרוא לזה "התעללות בבני אדם", אם רוצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לתנאי השני בצו הביניים, תנאי ההסכמה, וההתחכמות של מפקדי צה"ל: "מישהו שאל מה לעשות אם הפלשתינאי לא מסכים לשמש כמגן ותשובת המתדרך, שנאמרה בחיוך ובאווירה מבודחת, היתה 'אין דבר כזה'. בסיטואציה בה מתרחשים הדברים האלה, כך הוא הסביר, אף פלשתינאי לא מסרב לצה"ל...", צה"ל לא הפר את התנאי הזה, הוא פשוט פרש אותו בצורה מתחכמת. בקשר ל"מהות", לא ברור לי מה זה "מהות" של פקודה, ואיך החייל בשטח יכול לבדוק אותה. גם אם המהות של פקודת הוצאת הלב הוא הצורך בלבבות להשתלה, והמוות של מי שגידל את הלב עד עכשיו הוא תוצאת לוואי, עדיין מדובר בפקודה מזעזעת מבחינה מוסרית. ובקשר לתגובה 155964, אני חושב שהדרך בה מוגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל, היא חכמה, נכונה, יפה וצודקת. אני לא מוצא שום סיבה לשנות אותה, וחושב שכל שינוי שלה, ובודאי כזה שיהפוך אותה ל"טכנית", יהיה שינוי לרעה. אבל, אם יש מי שבאמת חושב שהמצב בו אנשים שלא מסוגלים להבחין בפקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור, מתגיסים לצבא, מקבלים ממנו נשק, ואמורים לשמור עלינו, הוא מצב תקין. אותו אדם צריך לנסח חוק טכני, כזה שאי אפשר להתחכם לו, כזה שגם החייל ה"מוגבל מוסרית", שלא מבדיל בין הריגת ילדה חסרת אונים, לבין פינוי פושעים אלימים ופורעי חוק, יוכל להבין "מה לא בסדר". ז"א הקרטריונים שהחוק צריך להכיל צריכים להיות קרטריונים קשיחים, בלתי ניתנים לתחכום, בלי מושגים כמו "מטרה", "מהות", "כוונה" ודומים להם. כשאתה מנסח חוק שכזה, אתה מחוייב מראש להכניס בדיוק מה מותר ומה אסור, אם לדעתך מותר לפגוע באזרח שמשמש כמגן חי, תשנה את החוק בהתאם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אבל בתגובת הסבתא נסוגתי מהכרעה עפ"י מטרה, ועברתי להכריע עפ"י "מהות" הפקודה, ה"לב" שלה. אחד הרעיונות הראשונים שעולים על הדעת הוא להבדיל כפי שאתה מציע, לפי הודאות בפגיעה באזרחים, אבל אני לא רוצה את זה: לדעתי, ולדעת רבים כנראה, מותר לפגוע (אם ניקח מקרה קצה) בפלוגה של חיילי אויב שעומדת לעבור את הגבול, גם אם נמצא ביניהם אזרח שבכלל לא קשור אליהם, וזאת גם במקרה ש*ודאי* שהאזרח יהרג. מקרה יותר גבולי (שרבים חושבים אולי שהוא אכן בלתי חוקי, או בלתי חוקי בעליל) הוא ההתנקשויות בראשי הארגונים הפלשתיניים, שלעתים סיכויי הפגיעה באזרחים בהם גבוהים מאוד. אם אתה אוסר זאת, אתה נותן לאויבים אינטרס להשתמש באזרחים כמגן חי. אבל אני לא רוצה להתווכח על מעמדה של פקודה כזו. רוצה? (נגיד שאתה המחוקק) הכנס לחוק את הגרסה שלך, ותאסור מצדי גם על מקרה הקצה שלי. זה לא משנה לנקודה המרכזית שלי כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי האפשרות היחידה לנסח בצורה חד חד ערכית את חוק הפקודה הבלתי חוקית בעליל היא לנסח אוסף של מקרי קצה. אם תיתווסף פקודה בלתי חוקית בעליל, ניתן יהיה להרחיב את החוק. המפקד (והחייל) הממוצע לא יצטרך לזכור את כל הרשימה בעל פה כי למרביתנו זיהוי ''דגל שחור'' ושאר המליצות בא בטבעיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אתה איתי או נגדי? (-: אני לא יודע מה זה "בצורה חד חד ערכית", אבל אני מניח שכוונתך פשוט לניסוח מדויק. אני תומך בחוקים כמה שיותר מדויקים, אבל אני חושב שיש גבול למידת הדיוק שאפשרית בכל חוק, ובחוק לפקודות אסורות בציות נדמה לי שעמימות במידה רבה (יחסית לחוקים אחרים) היא בלתי נמנעת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |