 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, המאמר קולע לנקודה שהיא חשובה באופן כללי, בתרבות שלנו, ואפשר להתייחס אל התקליט כמשל. שנית-הבטי תרבות חורגים מדיון טכני סטטיסטי. לתקליטים, כמו לסרטי 8 מ"מ יש ערך סנטימנטלי לאנשים רבים. יהיה קשה מאד לבטל ערך זה, במיוחד שיש אמנים שעדיין משתמשים בתקליטי ויניל כמקדם שיווקי- גימיק. לגבי הטכנולוגיות החדשות- לאחרונה השיקה אפל שרות מעניין למשתמשי המקינטוש. השרות מאפשר לרכוש שיר בודד או אלבום שלם במחיר סביר. בשיטה זו אפשר לקנות רק שירים שרוצים, מתוך אלבום שחלרו מעניין וחלקו לא. כך יכול כל אחד ליצור לו אוספים חוקיים משל עצמו. אלה הם פני המוסיקה העתידית. האם אנשים יוותרו על קניית דיסק כולל עטיפה וספרון? אני לא בטוח. זה יהיה שרות נוסף על אלה הקיימים. שרות שזוכנה להצלחה כבירה בארצות הברית (שם הוא פועל) אך אינו מהווה איום ממשי על התעשייה. להפך- הוא תומך בה, שכן אפשר בחנות האנטרנטית לשמוע חלק משיר ולהחליט האם השיר מתאים או לא. לסיכום הייתי אומר שבראייה היסטורית- טכנולוגיות חדשות, גם אם באו על חשבוןן ישנות, לא העלימו אותם. לרבים מאיתנו יש עדיין אוסף תקליטים ישן ומטופח, כמו גם סרטים ביתיים בפילים או קלטות שעבר זמנן. מה עושים? מעתיקים מפורמט לפורמט. הטכנולגיה הישנה זוכה לתחייה מחודשת על פלטפורומות חדישות. וגם זאת רק בגלל התיישנות או בגלל שמישהו מלמעלה החליט על מות הטכנולוגיות הישנות (הרבה אנשים היו קונים היום תקליטים אם היה אפשר( |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב השירות של אפל - התשלום הוא לפי שיר, נכון? אבל מה אם אני רוצה להוריד בשלמותו, נגיד אלבום של אמינם, שכולל בתוכו מיני קטעי קישור בני 20-30 שניות האחד? האם גם על כל קטע כזה אני צריך לשלם 99 סנט? ולעומת זאת אם אני מוריד את "ת'יק אז א בריק" של ג'ת'רו טאל, עם ארבעה טראקים סה"כ כשכל אחד למעלה מ-10 דקות, אני משלם רק ארבעה דולר עם האלבום המלא? האם זה לא יחזיר אותנו לימים שבהם שיר לא עלה על 3 דקות (ואולי אפילו ידרדר אותנו לשירים של דקה אחת) כדי להגדיל רווחים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחיר לאלבום הוא לעולם לא יותר ממספר הרצועות באלבום כפול 9.99, אך בד"כ לא יותר מ-9.99. לפי הנתונים האחרונים ש"אפל" פרסמו, כמחצית מהרצועות נמכרו כחלק מאלבום ולא כרצועה בודדת. רצועות שאורכן יותר מ-7 דקות אינן זמינות כבודדות אלא רק כחלק מאלבום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חתיכת בעסה. באלבום "אחים לנשק" של הדייר סטרייטס יש שיר, "why worry", שאורכו בגרסת התקליט הוא כ-4 דקות, אבל בגרסת התקליטור הוסיפו לו סיום באורך של יותר משלוש דקות (משעמם טיכו - סתם אותם כמה תווים שחוזרים על עצמם בפייד אאוט ארכני עם וריאציות). זה אומר שאי אפשר לקנות את השיר הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מחשב, תערוך. אני קצת מתבייש להודות אבל עשיתי את זה <באמת סליחה> לפינק פלויד. חלק מהשירים קיצרתי כי אין לי סבלנות באוטו לשמוע את הפתיחים הארוכים וכדומה (השעונים האלה, נו כמה פעמים אפשר לשמוע אותם). בכלל, אני בעד אבולוציה של שירים. לא כcover'ים אלא כשיפוץ ע"י האמן. אין כמעט שירים שאני יכול להגיד עליהם שאני אוהב אותם באופן מושלם (למען האמת עשיתי רשימה פעם.. אבל לא משנה). הנקודה היא שתמיד יש איזה ברידג' מעאפן או סיום ארוך מידי וכו' - אני מסרב להאמין, בעצם אני לא מאמין, שאמן שניגן את השיר שלו אלפי פעמים לא מרגיש כמוני לגבי חלק מהם. למה לא לעשות מקצה שיפורים? למה לא להוציא את קטע הראפ מ red red wine? למה לא לקצר את התופים ב Moby dick? להעיף את הברידג' של זמרות הרקע מ Could you be loved. אפשר, זה רק עניין של נורמה, ובאלבום הפלטינה שלי זה בדיוק מה שיקרה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבט העריכה של היצירה הוא חשוב ביותר מבחינה תרבותית ומעלה מספר שאלות מהותיות: מי בעל היצירה האמן או מי שקנה אותה? האם שינוי ביצירה, למשל עריכה מחדש של שיר, היא התערבות בוטה ביצירה או שמא יצירה בפני עצמה? מדוע אמנות אינטרקטיבית כזאת לא צומחת, אלא כפרוייקטים בודדים בפורומים לאמנות? ובנוגע למחיר: האם יצירה קלאסית שווה יותר או פחות כסף? במה זה נמדד? אישית, מתוך היותי יוצר במחשב, אני חושב שאמן צריך לעודד התערבות בעבודתו- כדו שיח עם היצירה, כתוספת, אבל בשום פנים ואופן לא כפגיעה והשחתה )גבול דק מאד( ולגבי המחיר- מה יש לומר בעולם שזה קנה המידה שלו? מי יקבע מה שווה יותר? אולי לטובתנו כצרכנים, התמחור הזהה עדיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האקטיבית של שירים, כפי שתואר למעלה, מזעזע למדי, בייחוד בכל הקשור לבוב מארלי. מצד שני, אני עצמי נוהג לשפר את איכותם של דיסקים כשאני מייצר לעצמי עותקים שלהם לשמוע באוטו. זאת אני עושה בעזרת אמצעים אולפניים שונים שלא כאן המקום לפרטם, אך הרעיון הכללי הוא שיפור איכות הצליל והגברת העוצמה הכללית של כל שיר. וכל זה הזכיר לי ששמעתי רדיו בעוונותי, אתמול, אני חושב, ואולי זה היה גל"צ ואולי לא, והם עשו שם מין הכלאה מוזרה בין שני שירים לא-ממש-קשורים, והיה מצחיק מאד. מישהו מכיר זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם אתה מוריד מוזיקה מהאינטרנט, אבל תחת soulwax יש כמה וכמה תערובות שמתאימות לתיאור. השם שבכותרת (כנראה ש two many dj's זה שם של דיסק) הוא קטע שאורכו עולה על שעה שיש בו הרבה דברים מעניינים, ומתחיל אמנם במשהו של קיילי מינו אבל אח"כ גולש לכל מיני בלוזים ופאנק. ל soulwax יש עוד כמה דברים מעניינים. קטע אחד הוא שידוך בין smell like teen spirit ומשהו של שלישיה עכשוית של כושיות ששמה פרח מזכרוני. השילוב קצת מפחיד: בתור מי שמבין במוזיקה, אולי תצליח להסביר איך זה שהתפירה כל כך מוצלחת. אני כרגע מסרב להאמין שהשירים כמעט זהים1. 1 אולי הם עושים מודיפיקציה לפיץ' של שיר אחד לפי המנגינה של שיר אחר? אפשר לעשות דבר כזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה?! פעמיים "דברים מעניינים" באותה תגובה?! אבוי. אתרץ את זה בריצת 13.5 ק"מ, שעדיין לא גמרתי להתאושש ממנה. עכשיו אני שומע את הדיסק, ודווקא בלוז ופאנק עוד לא שמעתי, אלא בעיקר אימפרוביזציה ואימפרובמנט של שירי אייטיז ידועים. אבל יש גם מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט ניתן כיום לשנות באופן דיגיטלי את הסולם של מנגינה מוקלטת מבלי לשנות את הקצב. ניתן גם לשנות את הקצב מבלי לשנות את הסולם, או את שני הדברים באופן בלתי תלוי. שימוש נחמד של יכולת זו הוא לצורך בחינת השמיעה האבסולוטית. המבקרים באתר http://homepage.ntlworld.com/lisa.griffiths/PP%20web... מתבקשים לזהות את הסולם הנכון של 20 שירים מפורסמים מבין חמש אפשרויות, ומקבלים בסוף ציון. חביב, אבל יש טריק שמי שעולה עליו יכול לזהות את הסולם הנכון (במבחן הנ"ל) גם אם הוא חסר שמיעה אבסולוטית. בלי קשר לטריק, אני מסתייג מהמבחן הנ"ל בתור מבחן לשמיעה אבסולוטית; אני סבור שהוא בודק את ה"זכרון האבסולוטי" לסולם המקורי של מנגינה, שזה לא בדיוק אותו הדבר. למה אני מתכוון? אני אנסה אסביר. שמיעה אבסולוטית מוגדרת (פחות או יותר) בתור היכולת לזהות את הגובה המדוייק של צליל נתון (רה, פה דיאז, וכו'), ללא צליל "רפרנס" שגובהו ידוע. גובהו של צליל הוא בעצם התדירות שלו, ולתדירויות שונות נתנו מוסיקאים שמות שונים (440 הרץ זה "לה", וכו'). לכן, שמיעה אבסולוטית היא למעשה היכולת לנקוב ב"שם" הנכון של התדר למשמע צליל. (אני יודע שאותם "שמות" מתאימים לצלילים באוקטוות שונות, אבל זה לא משנה לצורך הטיעון.) ניתן להמשיל זאת ליכולת של אנשים לזהות צבעים. כשאנחנו מסתכלים בשמיים, אנו אומרים שהם כחולים משום שהשם "כחול" נבחר לציין אור באורך גל (או תדר) מסויים, שאין לנו בעייה לזהותו. לכן, ל(רוב ה-) אנשים יש "ראייה אבסולוטית" 1. עכשיו נניח ששואלים אותי מה היה צבע החולצה של אדם אותו פגשתי בשבוע שעבר. למרות שמן הסתם לא היתה לי שום בעייה לזהות את הצבע אז, ייתכן בהחלט שאני פשוט לא *זוכר* עכשיו מה הוא היה. בחזרה לנמשל: ייתכן שאני בעל שמיעה אבסולוטית 2, וכשהקשבתי לפני חודש לשיר YMCA לא היתה לי שום בעיה לזהות את הסולם, אבל עכשיו אני פשוט לא *זוכר* מה הוא היה. לכן, שמיעה אבסולוטית היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק, להצלחה במבחן כנ"ל. צריך בנוסף גם זיכרון טוב. __________________ 1 עם דובי ושאר עוורי הצבעים הסליחה 2 לצערי אני לא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התכוונתי למשהו אחר ב1, יותר מסובך. לא מספיק לקבוע סולם חדש. צריך כל צליל וצליל, או יותר נכון כל רגע ורגע, לשנות לפי המנגינה של השיר הראשון. דבר דומה קל לעשות בעריכה גרפית: להחליט שהגוון יקבע על פי תמונה א' והעוצמה על פי תמונה ב'. ואז, מה שעושים במיקס של האודיו, יהיה מקביל לערבוב של התמונה שהתקבלה עם תמונה א', ערבוב שבטח יהיה הרמוני יותר מאשר ערבוב א' וב'. דעתי הבלתי מלומדת בקשר לשמיעה אבסולוטית: אני חושב ששמיעה אבסולוטית *זה* לזכור. פעם הייתי נכנס הבייתה בקריאת הס, מגיע עד הפסנתר עם דו משוער, ומשווה (ובדרך כלל צודק). פשוט זכרתי מה זה דו, ואח"כ בקפיצות הייתי יכול לתת גם צלילים אחרים. לא שאני חושב שזה תיאור של שמיעה אבסולוטית ששווה משהו, אבל נראה לי שהיכולת לזכור צליל היא השמיעה האבסולוטית. הזיהוי של הצליל נעשה על ידי השוואה לזיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שלא הבנתי למה בדיוק התכוונת כשדיברת על "שידוך" בין שני השירים. אחרי נבירה ברשת, מצאתי קובץ מוסיקה של הקטע "smells like booty", בכתובת http://www.wfmu.org/playlists/shows/3087 (חמישי מלמעלה). האם זהו הקטע המדובר? ולעניין השמיעה האבסולוטית: אני מסכים לחלוטין עם דבריך ש"היכולת לזכור צליל היא השמיעה האבסולוטית", בין השאר, בדיוק במובן שאתה מתאר - מבקשים ממך לשיר דו, ואתה שר דו. אני רק סבור שאדם עשוי להיות בעל יכולת זו, ועדיין להיכשל במבחן המדובר, מהסיבות שהעליתי לעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה השיר, למרות שהאמן לא מוכר לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה מתאר (''מבקשים ממך לשיר דו ואתה שר דו'') נקרא ''שמיעה אקטיבית''. שמיעה אבסולוטית זו היכולת לזהות את תדר הצליל המושמע בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר דבר דומה בתמונה, וכנראה שזה עובד אותו דבר בצליל. אתה לוקח שני שירים, מתמיר פורייה, ולוקח את הערך המוחלט של אחד, עם הפאזה של השני, מתמיר הפוך ו - פרסטו. זה נשמע בדיוק כמו מה שהם עשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו תערובות, נזכרתי פתאום בזה: http://www.illegal-art.org/audio/liner.html קטע מצחיק בטירוף
http://www.illegal-art.org/audio/buchanan.mp3 Buchanan and Goodman* "The Flying Saucer" Released in 1956, this record is probably the first successful use of "sampling" in popular music. It was done with magnetic tape, as digital technology did not yet exist. Dickie Goodman and Bill Buchanan edited together this alien invasion skit out of popular songs, for which they were sued for multiple copyright infringements. Their record label came to an agreement with the publishers of the original songs, and the record went on to sell close to a million copies, spawning a whole genre of "break-in" or "snippet" records. The hit record also served to boost sales of the sampled songs, and spurred interest in their creators, many of whom were African-American singers whose original renditions had never been heard by a mainstream (white) audience. Ironically, a recently released retrospective CD of Goodman’s work substitutes an alternative version of "Flying Saucer" (with reworked snippets) for the original, most likely due to licensing problems. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |