בתשובה לאתי אלמוזלינו, 27/04/03 20:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. לא צריך להיות בקיא בפרטי פרטים כדי להבין מה שכתבתי. להיפך: מי שקורא את הדברים במקומם, צריך להתאמץ כדי לפרש אותם אחרת; הדרך היחידה להוכיח את תיזת-השנאה של מר גורביץ' היא להוציא את הדברים מהקשרם. 2. דוגמא טובה. "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו" - ומיד באותו משפט: "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו". כלומר: קריאה לנקמה באויב מסויים מאד (שהחריב את בית המקדש). אולי לא נאור ולא מודרני, אבל גם הציטוט הזה לא קשור לשנאת גויים באשר הם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין האיזכור של מכלינו הבבלים במהלך הטקס שנועד לחגוג ולהנציח את הצלתנו מיד המצרים...:-) סתם. האמת שאינני מבין את הבסיס לקביעתך "מסויים מאוד": בהגדה נכתב הפסוק כשלעצמו, מחוץ לכל הקשר. בתנך (ירמיהו י, כה) הוא ממוקם בסיומו של פרק שמוקדש ללעג לפולחנות הגויים באשר הם, כך שהוא מהווה קריאה דרמטית: *כל הגויים* [המקיימים את הפולחנות דלעיל] הם אויבי ישראל ועליהם להיענש. אין איזכור של ביהמ"ק. לעומת זאת, הפסקה השנייה בתגובתך הפותחת את הפתיל היא מאוד במקומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדה אינה מיוחדת ליציאת מצריים ההיא, ובדין היא מתייחסת גם למאורעות הסטוריים אחרים (''בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים''). כל המפרשים שראיתי על הפסוק בירמיהו מסבירים אותו (כפי שהצעתי) כקריאה לנקמה על פרעות (בין אם החרבת בית-המקדש, ובין אם פורענות אחרת - ראה למשל מצודת ציון ורד''ק), ובוודאי לא כקריאת-שנאה כללית לאחר באשר הוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שפוך חמתך" מוזכר בשני מקומות בתנ"ך - תהילים וירמיהו. הנוסח אשר ב"הגדה" לקוח מתהילים, דווקא. האיזכור בירמיהו הוא הפחות ידוע מביניהם: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל *ממלכות* אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב *ואכלוהו ויכלוהו* ואת נווהו השמו. לעומת זאת, האיזכור בתהילים הוא קנוני ממש, מתוך "מזמור לאסף: אלוהים, באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים": "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההערה. אם כך, בפני עורכי ההגדה עמדו שני הפסוקים, והם בחרו דווקא בפסוק מתהילים. גם בזה יש מסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, נניח שבמקור (תהילים, ולצורך הדיון- אפילו ירמיהו) הפסוק מתייחס למקרה מסויים מאוד. אך, הפלא ופלא, מההגדה הוסר הרמז לכך! כלומר, הקריאה *הוצאה מהקשרה ההיסטורי-ספציפי* וצורפה *בטבעיות* לסאגה של הירדפות בידי אויב אחר מתקופה אחרת, בתנאים פולטיים אחרים וכו'. יש לזכור שהפסוק מוקרא דקות-טקס ספורות לפני "והיא שעמדה" הכוללני, וכמובן שחג הפסח, על תכניו אלו, הוא אחת החוויות הבסיסיות והיחידות של ההווי היהודי לגבי רובו של העם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בשאלה שלך יותר מסתם הוצאת הדברים מהקשרם: אתה חותך את הפסוק באמצע. בהגדה נאמר במפורש "שפוך חמתך..." ומיד "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התייחסתי לפסוק כפי שהוא מופיע בהגדה, לעומת איך שהוא מופיע בתהילים. בתהילים הקורא מקבל הקורא מושג ברור (מהפסוק הקודם, כפי שהראה כותב תגובה 210412) שהפסוק מובא בהקשר לאירועים ביורשלים, 586 לפנה"ס, (נבוכאדנצר VS ממלכת יהודה)- נקודתי ולגיטימי. בהגדה, לעומת זאת, נעקר הפסוק התנכי מהקשרו זה, כך שקל מאוד (אולי אף טבעי יותר) לפרשו כך: גויים=אויבי-ישראל==> שפוך חמתך. בכותבי גויים אני מתכוון כמובן לכלל הגויים, במובן חובק העולם של המילה, שהרי אין בהגדה רמז היסטורי המסייג קביעה כזו. בכותבי אויבי-ישראל אני מתכוון כמובן לאויבים על-זמניים, שהרי אין רמז היסטורי המסייג קביעה כזו. היבט אחר בתגובתי התייחס למשמעות של חג הפסח הנובעת מכך: זהו לקט של התייחסויות שליליות לגורמים חיצוניים שונים, ממקרים היסטוריים שונים, אשר חיבור בלתי מנומק ביניהם יוצר מטאפיזיקה על-זמנית של הירדפות. למען אלו ש(חשבתי) שימטירו עלי מגוון סייגים מטקסטים יהודיים אחרים, הבהרתי שאני מתייחס לחג הפסח בתור חלק משמעותי מהחויה היהודית של *רוב* העם, על מרכיביו החילוניים. ולסיום תיקון עצמי: אחרי, לא לפני |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת ''יש לזכור שהפסוק מוקרא דקות-טקס ספורות לפני ''והיא שעמדה'' הכוללני'', ותיקנת ''אחרי''. לא השתתפתי בסדר בביתך, אבל אצלנו ''והיא שעמדה'' נאמר באמצע ''מגיד'', וה''שפוך חמתך'' מוזכר אחרי האוכל, לפני המשך ההלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שלא נערך סדר בביתי מזה שנתיים-שלוש. בכל מקרה, אם כוונתך היתה שהסעודה יוצרת את הנתק הרעיוני הראוי בין השניים, קבל את תמיהתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי היתה שהאוכל אצלנו נמשך יותר מ''דקות ספורות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לא נכון לומר "יש לזכור שהפסוק מוקרא דקות-טקס ספורות לפני [או אחרי] "והיא שעמדה" הכוללני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם, כפי שנלעס, הפרש הזמן הזה (50+- דקות?) יוצר ביניהם נתק רעיוני (עד כדי כך שתחושת הסאגה/מטאפיזיקה מתאזנת)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבור עורכי ההגדה (או כל טקסט דתי אחר) סביר היה להניח שהקוראים מכירים את הציטוטים שלהם במקורם. אי אפשר לדרוש מהם לנבא שיבוא יום ובו ההגדה תהיה חלק משמעותי מן החוויה הדתית של רוב הקוראים - שעלולים לעשות את חוסר-ידיעתם קרדום לחפור בו את הדברים מן ההקשר המקורי שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, מה מקור הנטייה של העורכים לכונן חג וטקסט המאחים את האירועים הללו? (כן, הנקודה שלך טובה. עדיין, נדמה לי שגם בתקופות קדומות יותר היה לרוב האנשים קל יותר להבליג על הדרשנות ולתת לדמיון לעשות את שלו. בכל מקרה, אנחנו מסכימים שכיום התופעה קיימת בקרב הדיוטות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בירמיהו ''משפחות'' ולא ''ממלכות'', כמובן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |