בתשובה לשפרה, 22/03/03 3:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אעזוב לרגע את הספר הספציפי, פשוט כי, כאמור, לא קראתי אותו, וברשותך אנסה לעשות בכתיבה באופן כללי. גם אני עוסק1 בכתיבה מעת לעת, ולא ברורה לי טענתך לגבי "הפקרת דמויות" והאחריות שאת מרגישה כלפי הדמויות שלך. בספר "The Road to Mars" של אריק איידל יש אמירה שאני זוכר באופן כללי (אם כי אני לא מצליח למצוא את הציטוט המדויק. הגיע הזמן לקרוא שוב את הספר המוצלח הזה). הוא אומר שסיפורים אוכלים בני אדם - זה מקור האנרגיה שלהם. (למעשה, הוא אומר את זה על בדיחות, אבל זה אותו עקרון). האמירה הזאת עשתה את דרכה לסיפור שכתבתי פעם - "הסיפור הנחמד על עליזה" (http://www.forum2.org/dubi/art/aliza.html). בכל מקרה, הרעיון הוא שסיפורים לא עובדים אם לא מתעללים קצת בדמויות. אם הדמויות לא סובלות, אין סיפור. דמות שמצליחה חרף כל הקשיים היא גיבורה. דמות שסתם מצליחה, בלי שיהיו קשיים בדרך, היא בן-אדם נורמלי. כלומר, מה שאני מנסה להגיד הוא שאם את רוצה להתנהג באחריות כלפי הדמויות שלך - אל תכתבי עליהן בכלל. הדבר הטוב ביותר שדמות יכולה לצפות לה זה שהיוצר שלה יעזוב אותה בשקט. בסופו של דבר, הרי, החיים של רובנו הם נורמליים, בלי הצלחות אדירות, אבל גם בלי קשיים בלתי נסבלים. את חושבת שאיוב שמח שהוא הפך לדמות בסיפור? לי נראה שהוא היה הרבה יותר מאושר לו היה נשאר אדם רגיל, ולא גיבור של סיפור. העניין הוא בדיוק שרצית לקחת את הדמויות הדרמטיות/הירואיות של מוסינזון וכדבריך - להפוך אותם לקומדיה. זה אומר שצריך להגחיך אותן. זה נורא קל להגחיך דמויות הירואיות. למה? כי אין גיבורים במציאות. במציאות אנשים הם הרבה יותר עגולים מאשר הדמויות של מוסינזון. לכן מספיק לעשות מה שאת עשית - להפוך אותן. במגזין התרבות החדש "פסטיש" (http://www.p-files.com) יש מאמרונצ'יק על הספר (הבדוי, אני מניח) "איך להפוך לסופר קפקאי בעשרה שלבים פשוטים". על פי התיאור של המדריך, כל מה שצריך לעשות הוא לקחת דמות בעלת מאפיין בולט, ולעמת אותה איתו בדרך טרגית. כך - שחקן קולנוע מתעורר בבוקר כשהוא שקוף (ולכן מימד ההופעה שלו נלקח ממנו), או מתאגרף מתעורר בלי אגרופים, טועם-יין בלי אף וכד'. חוששני כי איש לא יהפך לסופר גדול אם יישם את המדריך הזה, אבל לפי התיאור שלך, זה כל מה שעשית. "סאטירה היא טרגדיה פלוס זמן", אמר פעם לני ברוס. אז את לקחת את הדרך הפשוטה - לקחת את הדרמה של חסמב"ה, הפכת אותה לטראגית, ואז הוספת לה הרבה זמן (גם הרבה זמן מאז שחברי חסמב"ה היו ילדים, וגם הרבה זמן מאז שרוב הקוראים הפוטנציאליים קראו את הספרים והזדהו עם הדמויות). אם זה פסטיש, כלומר סאטירה על כלום, אני לא חושב שזה יכול לסחוב ספר. אם זה סאטירה על החברה הישראלית של אז לעומת היום, אני חושב שהקונספט הוא רדוד קמעה. שוב - לפני שקראתי את הספר. אבל הביקורת הזאת לא חשובה לעניין שלי - את מתלוננת שמוסינזון "הפקיר" את הדמויות שלו, וזה פשוט שקרי. מוסינזון התיר לדמויותיו "לפרוש בשיא". הן נותרו הירואיות כשהיו בספרים, ואיש לא חשב עליהן אחרת. אם מישהו היה רוצה לתהות מה קרה להן, לא הייתה לא בעיה שהן המשיכו לחיות את חייהן באושר ועושר עד עצם היום הזה, או סתם כאנשים רגילים בחברה הישראלית. אם ממש מתעקשים, אפשר לדמיין את ירון זהבי גדל להיות איש טלוויזיה רחב-מימדים ורחב-אופקים. אבל לא חייבים. מה שאני מנסה להגיד הוא שמי שהפקיר את הדמויות, מי ש"הרס להן את החיים" לא היה מוסינזון, אלא את עצמך. את לקחת לעצמך את הזכות להתעלל (כן) בדמויות של מוסינזון. אם הייתי חושב שדמויות ספרותיות בן בעלות זכויות אדם בסיסיות, הייתי מצטרף גם אני לתביעה שהוגשה כנגדך. למזלנו, אין להן זכויות אדם, ויוצרים יכולים להמשיך להטיל את הכל פרט לכיור המטבח לעבר דמויותיהם, ואיש אינו יכול לתבוע אותם. אבל לטעון כאילו את זו שהתנהגה באחריות כלפי הדמויות בעוד מוסינזון "הפקיר" אותן - זה כבר גובל בהוצאת דיבה. את לא נהגת באחריות כלפיהן. את הפכת אותן כדי להלעיג אותן. אין לי יותר מדי אמפתיה כלפי הדמויות המוסינזוניות (יש סיבה שמעולם לא קראתי עד סופו ספר בסדרה), אבל מגיע ליוצרן הכבוד המינימלי שלא לטעון כנגדו שהוא הפקירן. 1 פרינציפ לא "חוטא" כמו שנהוג לומר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אאל"ט מוסינזון דווקא כן נתן לדמויות שלו "לגדול". הרי באיזשהו שלב שם יש חילופי דורות, ובמקום ירון זהבי יש את יואב צור(?), וכן הלאה לגביי יתר הגיבורים. לפחות באחד מהסיפורים נפגש זהבי עם ממשיכי דרכו, ואאל"ט, זהבי המבוגר הוא סא"ל ביחידה מובחרת בצה"ל (מפקד סיירת מטכ"ל?). ויכול להיות שיש גם איזכורים לגבי גורלן של יתר הדמויות מהדור הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן. כאמור, לא קראתי עד סופו שום ספר בסדרה, ויש רק אחד או שניים שקראתי באופן חלקי. וגם זה מזמן. ואני סנילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד השמן הוא טייס מסוקים (ומטיס את דור ההמשך ובראשו יואב צור) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירון זהבי התחתן עם תמר היפה והבן שלהם (שכחתי את שנו אבל ברורלי שהוא היה גם יפה וגם גיבור) מחליף את יואב צור במשך תקופה מסויימת בהנהגת החבורה בשעה שיואב מחלים מפציעה במשימה קודמת. הוא מגיע כמדומני לדרגת אל''מ וזוכה לפקד על מת''ם, המחלקה לתפקידים מיוחדים, שכמובן נזקקת מפעם לפעם לעזרתה של חסמבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סופר מחוייב לדמויות שלו רק אם הוא כותב אותן, וזאת משום שכלל נוסף מחייב אותו לאפשר להן לעמוד במצבים שיתאמו את הפגם הטראגי שלהם ובכך יתעמתו עם המבחנים שבונים את העלילה.ואני אומרת לאפשר כי אופי של אדם או דמות הוא לדעתי המוביל אותו בחייו, והסופר צריך יותר להקשיב ולברר מאשר להמציא, ולכפות. זה נכון שמוסנזון כן השתעשע בבגרותן של הדמויות שלו, אבל רק לאור החבורה החדשה, לה משמשים בוגרי החבורה חונכים. ותנאי היסוד היו עדיין מדינה בדרך, נלחמת על חרותה מול אוייבים רבים. הוא מעולם לא בדק מה קרה כשאלמנטים אלו הוצאו מן המשוואה וזאת אני ניסיתי לעשות. כאשר אני מספרת על עלילות החבורה לאחר ש"פרשו בשיא" כפי שאמרת, אני בעצם מתעמתת עם העובדה שהשיא היה שקרי ומטעה, מכיוון שברגע שהוקמה המדינה ולא היה יותר צורך להקים אותה, התחילו האנשים הרגילים שפעם היו גיבורי מלחמה להתמודד עם מקור כל הצרות בארצנו שנולדה מחלום: חיי היום יום, הקטנוניים, נעדרי דרך וכיוון, והמצב רק מחמיר. הכוונה שלי באמירה שמוסנזון "הפקיר" את דמויותיו הייתה בדיוק זו: הוא הפסיק לכתוב אותן כשהיו "בשיא" ואילו הן, לפי ההנחה של הספר, ובדומה לתושבי המדינה שהוקמה, המשיכו לחיות. הנחת היסוד שלי הייתה שהם המשיכו לחיות, ללא הכוונה, במדינה הזאת על כל הבעייתיות שלה, כשהמסר שהנחיל להן הסופר לפני ש"הפקיר" אותן, היה שהם גיבורים ושהמדינה בסכנה וגבורתם דרושה. זה לא היה נכון, לא בימים האלה, אני חושבת שתסכים איתי שאנשים מסוגו של ירון זהבי (קשה לי לראות אותו איש טלביזיה גדל מימדים- וגם אם כן אני חוששת שהוא לא היה מאושר) לא מוצאים את ידיהם ורגליהם בתסבוכת מדינית כמו השטחים הכבושים, או המדינית כלכלית של היום. דווקא בעידן הזה, אני מנסה לברר מה שלומם, אחרי השיא, וכאן נשאלת שאלת האחיות. זכויות האדם של הדמויות הוא נושא בספר שלי, וכן החלום ושברו על רוב המשתמע מכך, וחופש הביטוי בוודאי. אני מבינה שאפשר לחוות את מה שעשיתי כהתעללות אם לא קוראים את הספר, אבל ההתעללות הייתה בעיני דווקא העובדה שאיש לא בדק מה שלומם של הגיבורים אחרי שברון החלום.הספר בעצם מספר על ניסיונותיו של הסופר לאתר את החברים ולאחד את כולם שוב בבית האבות של תמר בו יוכלו למות בשלווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'וזף הלר, מי שחיבר את "מלכוד 22" פרסם, כמעט 40 שנה אחרי הספר הזה, את הספר "זמן סגירה"1 (Closing Time): ספר המשך לאותה סאטירה חברתית נפלאה משנות החמישים. הספר מתאר את גיבורי "מלכוד 22" כשהם זקנים, מרירים ומגוחכים כתמיד. "זמן סגירה", כפי ששמו רומז, מעניק לאותן דמויות את ה"closure", בוחן איך הן תפקדו במבחן הזמן. אבל הלר עשה זאת מתוך אהבה רבה לדמויותיו. הוא לא ניצל אותן כדי לעשות פארודיה על חשבונן. הוא לא התעמר בהן כדי להציג איזושהי אמירה. לא שהוא לא אמר אמירה דרך הספר, אבל הדמויות קיבלו את הכבוד המגיע להן - דבר שלדעתי את לא עשית. מה היה קורא לדמויות של חסמב"ה אם היית מאפשרת להן להזדקן בכבוד? אולי, כמו מפקדי המחתרות, הם היו נכנסים לפוליטיקה והופכים למנהיגי המדינה שכבר לא בדרך? אולי היו הופכים לאנשי עסקים ממולחים? אולי סתם היו מזדקנים בכבוד? (אגב, לגבי ירון זהבי - לא צריך ללכת רחוק. ידוע הרי שדמותו מבוססת על ירון לונדון בצעירותו, אז הרי לך אותו איש טלוויזיה רחב מימדים, שדווקא מאוד נהנה ממקצועו). אבל לא. את החלטת להציג קיצוניות. לא סתם קיצוניות - להפוך על פיה כל דמות. הלר השאיר כל דמות פחות או יותר כפי שהייתה במלכוד 22, והוסיף לה נקודת השקפה של אדם מבוגר ומפוכח (עוד יותר). את עיוותת את הדמויות לחלוטין. הלר לא הוציא את דמויותיו מאושרות, אבל הוציא אותן נורמליות (עד כמה שהדמויות במלכוד 22 היו נורמליות. אולי אפילו קצת יותר). את לא סתם הפכת אותן לבלתי מאושרות, אלא לתפלצות של ממש. קשה לי להאמין שיש לך אהבה לדמויות של חסמב"ה. אני נוטה להאמין שאת הבטת בהן מראש בגיחוך - "תראו איזה הירואיות מופלצת, איזו ציונות מיושנת ונאיבית!" ודאי אמרת לעצמך - ויצאת לדרכך להראות עד כמה הציונות המיושנת והנאיבית הזאת היא מטופשת, הרסנית, חסרת יסוד. בשביל המטרה האידיאולוגית הזו (להראות שהחלום נשבר), היית מוכנה גם לפגוע באחרים - דמויות ובשר ודם. וזה עוד לפני שדיברנו שהחלום לא נשבר ולא בטיח. ישראל היא מדינה ריבונית, העברית היא שפה מדוברת ונפוצה. יש לנו בעיות, אין ספק, אבל לכל מדינה יש בעיות. בסך הכל - הפרוייקט של הציונות היה הצלחה אדירה, כנגד כל הסיכויים. זה בדיוק מה שהופך את הסיפור של הקמת ישראל לסיפור כזה טוב - ואת הרעיון שלך, לדעתי האישית ובלי שקראתי את הספר, לציניות מיותרת ולקיחת הדרך הקלה להעברת המסר שלך. 1 שכמו כל הספרים מאז מלכוד 22 קיבל את אותה הביקורת: לא מגיע לרמתו של ספרו הראשון של הסופר. הלר, מזדקן ומריר, כתב על כך ספר שלם, ספרו האחרון והמקסים "דיוקנו של האמן כאדם זקן" (Portrait of the Artist as an Old Man) (שלמיטב ידיעתי טרם תורגם. הספר פורסם לאחר מותו של הלר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהיה הגון מצדך לקרוא את הספר לפני שאתה מטיח האשמות. http://www.p-files.com/ ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לכן אני חוזר ומצהיר שלא קראתי אותו, כדי שלא יהיה ספק שקיימת הלקות המהותית הזו בדברי. אני ממתין בסבלנות להוכחות שמה שאני אומר אינו נכון, וטרם קיבלתי כאלו. אם שפרה תגיד "הדמויות שלי עשו ככה וככה וככה", ואכן הדבר יוכיח כי דברי שגויים, אקבל אותם בהכנעה. בינתיים, זה לא קרה. org, לא com. טעות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, יש גבול למה שאני יכולה לעשות, מול התקפה כזאת שאינה מבוססת על מילה אחת של טקסט. ההנחות שלך, שאין בי אהבה לדמויות, ושהפכתי אותן לתפלצות (מה מפלצתי כל כך בלהיות הומוסכסואל אין לי מושג, ואני רוצה להגיד כאן שלא הנטיות של ירון גרמו לו סבל,להפך, היציאה מהארון גרמה לו את רוב האושר בחייו -את אהבת חייו) מוטעות לדעתי כמובן, אני אוהבת את הדמויות של חסמב"ה ואני לעומתך כן קראתי אותן בילדותי. בספר אני מניחה שהיה להן קשה מאוד בחיים, זה נראה לך כל כך מופרך? לי ממש לא. איזה "ככה וככה" יכול להניח את דעתך? אין לי מושג. עובדה היא, שבחרתי לכתוב על חבריה המזדקנים של החבורה, והנחת העבודה שלי לא נראית לך. מה לעשות. אפרופו הנחות עבודה, הסיפור שלך, בכך שמניח שסיפורים יכולים לפגוע בדמויות שלהם, מתאר את הסיפורהנחמד על עליזה כדמות חיובית. יש לי השגות על כך: האם מלוא הפוטנציאל של אותה עליזה מוצה? או שהסיפור המעיט ביכולת ההתמודדות שלה עם מצבים קשים וגזר עליה חיים משעממים וחסרי תהפוכות לטוב ולרע? אם זוהי דעתך על מה שסיפור צריך לעשות, אם הוא לא פוחד מלשעמם את קוראיו, יש לי וויכוח גדול איתך. הסיפור שלך משעמם את הדמויות שבו לא פחות מאשר את קוראיו. תן לי חיים מעניינים וקשים על פני שיעמום ואושר רדוד כל יום. ואני לא דורשת מדמויותי פחות ממה שאני דורשת מעצמי. זו זכותי ככותבת. ובעניין החלום. איפה אתה חי? המדינה שלי מכילה שני עמים שאחד מהם נרמס ובתיו נהרסים וילדיו נרצחים. במדינה שלי העם השני (שיש לו אותה זכות שלנו על המדינה רק פחות כוח) מפגע והורג בנו ככל יכלתו ואורח חיינו משתבש (בלשון המעטה) עקב כך. במדינה שלי אנחנו עומדים לפני אסון כלכלי חברתי ומדיני, אבל הי, דונט וורי, בי הפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי עוד את הספר המדובר (והאמת, הדיון פה עושה חשק לקרוא אותו) אבל גם לחמישייה הקאמרית יש מערכון בלתי נשכח, בו ירון זהבי בתפקיד רמי הויברגר שנפצע באיזה פעולה חסמבאי"ת אמיצה, מסרב לקבל תרומת דם ממנשה התימני, ומדבר ביידיש עם קרן מור, בתפקיד תמר סגנית המפקד. כשמתרגמת תמר את הדברים למנשה התימני, הוא אומר לה "העיקר שאת מסכימה לקבל ממני נוזלים אחרים". האם גם זו התעללות בדמויות? וגם אתגר קרת כתב פעם איזה סיפור על הבן של דני דין, הרואה ואינו נראה, הנאלץ להתמודד עם החיים האמיתיים ועם השב"כ לאחר מותו של אביו מסרטן שנגרם מחומרים כימיים סגולים, או משהו כזה. (אני אישית הייתי שמח להתעלל בכמה דמויות של שרגא גפני, אבל קודם אני אכתוב את היצירה הספרותית הגדולה שלי ואז יהיה לי כסף להלחם עם העורכי דין שלו). אני טוען שסופר היוצר דמויות שהופכות למפורסמות, מאבד קצת מזכותו עליהן, כי הממשות שהן לובשות במוחו של כל קורא, הופכת אותן שייכות כמעט לכל אחד. במהלך הזמן, כפי שמראות ההיסטוריה והארכיאולוגיה, ההבדל בין דמות ספרותית שכל כולה מראש לא הומצאה אלא בדמיונו של מישהו, לדמות הסטורית. בטווח המותר לכתיבתן של "יצירות על דמות" אין כבר הבדל בין "אלכסנדר מוקדון", "משה רבנו" (ונא להיזכר במאמר של אחד העם), "רובין הוד" או "ירון זהבי". הארכיאולוגיה אולי תראה שכמה מהדמויות שהזכרתי (שתיים מהן, ליתר דיוק) לא התקיימו או לפחות שאין הוכחה שהן התקיימו, אבל בקאנון הקולקטיבי, המשתנה מדור לדור, הממשות של הדמויות נמדדת בזכרון שהן משאירות, בתפקיד שהן ממלאות בעיני הדור, וכל דור גם משפץ את הדמויות שלו וכותב או מצייר אותן בחדש בהתאם לצרכיו/ערכיו. הדמויות החסמב"איות הן מוחשיות מאד למי שגדל עליהן, אבל כנראה שכפי שהן סופרו במקור, הן כבר לא מתאימות לזמן העכשווי הדורש עליהן תוספות ושידרוג. העובדה שנכתב עליהן שוב, רק מוכיח את כוחן בזמן לעומת דמויות ציבוריות אמיתיות מבחינה ארכיאולוגית שכבר נשכחו. אבל זה טבעי שהדור ישנה אותן לפי עיני רוחו ורוח המציאות החדשה שבה הוא חי, ולפיכך מאבקה של משפחת מוסינזון בעניין נראה לי קצת מאבק בגלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה איתך לחלוטין. כאשר ניגשתי לכתוב את סיפורן של הדמויות לו חיו כיום לא קראתי לשם כך אפילו ספר אחד.(למרות שבהמשך קראתי את חסמבה בשרות הריגול הנגדי, אני לא בטוחה שזה עזר לי במשהו) זאת מכיוון שלא היה לי צורך בכך. הספר נכתב על מיתוס דמויות חסמב"ה כלומר על הרישום שהשאירו הדמויות על הזיכרון הקולקטיבי. ירון זהבי שבראש שלי, תמר ואהוד כמו שאני מכירה אותם, מורכבים מכוכבי שני הסרטים שנעשו בשילוב עם מה שאני זוכרת מהספרים. ירון לונדון, שלמה ארצי, שרון קילצ'ינסקי שלמדה איתי בכיתה בתיכון (שיחקה את תמר בשודדי הסוסים) קזבלן,החיים המדהימים שחי הסופר, הכל מתערבב. הכל צריך להתערבב. בעיני, דמויות, גם השטוחות ביותר, הופכות תלת מימדיות כשהן עומדות על במת הזיכרון (ומכיוון שזו במה מסתובבת, אפשר לתת פוקוס למה שפעם העלה אבק מאחורי הקלעים. ממילא שם קורים כל הדברים המעניינים באמת)כל מה שעשיתי היה להוסיף את המימד הרביעי( זמן, אני חושבת) והחמישי (דמיון?) לבמה הפרטית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרת כתב גם על ירון שמתחתן עם תמר ו(ספוילר?) כל פעם הורג את הילדים שלו כשהם תוהים במה אבא עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כרגע את הסיפור שלך. (די נהניתי האמת)וזה עזר לי להבין למה התכוונת בהתעללות בדמויות.(אני חושבת) דוגמה נוספת למשל היא הסרט ''לשבור את הגלים'' שהוא בעיני התעללות בבחורה קצת מפגרת לעיני המצלמות, עם כמה שירים יפים באמצע. אני שונאת את הסרט הזה. ואני חושבת שהבמאי משתמש בכוח שלו לרעה נגד הדמויות ודרכן נגד הקהל. בספר שלי יש קטעים קשים אבל באופן מפתיע הם לא כלפי אף דמות חסמב''ה. שתיים מהדמויות הלא קשורות עוברות כמה חוויות קשות, אחת מהן ממש סובלת, דווקא מידי אחת הדמויות מחסמב''ה, החובשת. פתאום חשבתי שאולי הייתי חסרת אחריות כלפי הדמויות שלי כשעימתתי אותן עם זקני החבורה. אבל הדמויות החדשות בחרו לחצות את נתיב הזקנים, ונפגעו כתוצאה מכך. אחת מהן היא רב פקד זקן שלכד את החובשת הרוצחת והכניס אותה לכלא. הוא סובל כשהיא מאתרת אותו ונוקמת בו אבל לא יכולתי לגרום לו לחטוא למקצוע שלו ולא ללכוד אותה בכישרון כפי שעשה, ולא יכולתי להתעלם מהצורך שלה לנקום בו - זה היה חוסר אחריות מצידי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |