|
||||
|
||||
"החוק החדש פחות או יותר פוסל מראש כל סיכוי להצלחת הצבעת אי אמון בכנסת הקרובה" - פרטים? |
|
||||
|
||||
החוק החדש גורם להפלת ממשלה ע"י הצבעת אי אמון אך ורק אם לאופוזיציה יש אפשרות להקמת ממשלה חליפית ברוב של 61 ח"כים לפחות. חוק אנטי-דמוקרטי בעליל זה התקבל בזכותן של שתי המפלגות הגדולות ומהווה עוד מסמר בארון הקבורה של הרפובליקה הישראלית ההולכת ומאבדת עצמה לדעת. |
|
||||
|
||||
הסיעות יכולות להציע, במקום אי-אמון, הצעת חוק לפיזור הכנסת (שגוררת גם אי-אמון בממשלה), לא? |
|
||||
|
||||
לגביי פיזור הכנסת אני לא יודע, אבל לדעתי ממילא מפריזים במשמעותו של החוק הזה. אם תיווצר "קואליציה אופוזיציונית" של יותר מ61 ח"כים שירצו בבחירות חדשות, אך לא יוכלו להקים ממשלה חלופית, הם יכולים פשוט להפוך את חייה של הממשלה לבלתי נסבלים (לא לאפשר לה להעביר את התקציב למשל), עד שזאת ממילא תעדיף להתפזר. אגב, נדמה לי ש"האי אמון הקונסטרוקטיבי" קיים גם בגרמניה, לא? |
|
||||
|
||||
כפי שכבר צויין, החוק הזה אינו המצאה ישראלית (בניגוד להרבה חוקים גרועים שהם דווקא כן המצאה שלנו). הוא הועתק מגרמניה, ואם זכרוני אינו מטעני, הוא קיים גם במדינות נוספות. עוד צויין גם כבר שהחוק אינו מונע את פיזור הכנסת בחוק. בכך יש בחוק אלמנט מסוים שניסו לשלב אל תוך שיטת הבחירה הישירה - חברי הכנסת לא ששים לפזר את עצמם וללכת לבחירות. בחוק הבחירה הישירה דבר זה נוצל ע"י קביעת רף גבוה להפלת ראש הממשלה לבדו, ורף נמוך יותר (רוב של חברי הכנסת) לפיזור הכנסת כולה. זה לא ממש עבד. אבל עדיין יש צורך בייצוב המשטר. הצעות אי אמון הפכו למכת מדינה, ויותר מדי פעמים הצעות שכאלו הביאו להפלת ממשלה, לבלאגן גדול, ואז להקמה מחדש של אותה הממשלה ממש, או לפחות בראשות אותה המפלגה (התרגיל המסריח הוא דוגמא מצוינת למקרה כזה). אז מה עושים? דואגים שהאופוזיציה לא תוכל להפיל את הממשלה סתם כך בלי שתוכל להרכיב ממשלה חדשה. משמעות הדבר? לא כל כמה חברי קואליציה זועמים יוכלו לסחוט את הממשלה ע"י איום בתמיכה בהצבעת אי אמון. אתם זועמים על הממשלה? הואילו בטובכם להצטרף למפלגות האופוזיציה להקמת ממשלה אחרת. אין לכם ממשלה אחרת שאתם מעדיפים? אז על מה אתם מלינים? או שתפזרו כבר את הכנסת, או שתבליגו. אין שום הגיון בהפלת הממשלה אם אין קואליציה חלופית. אין שום הגיון בהכנסת המדינה לטלטלה פוליטית אם ידוע מראש שבסופו של דבר תקום אותה הממשלה ממש. לפי החוק החדש, הצבעת אי האמון בממשלה היוצאת היא בו בזמן הבעת אמון בממשלה החדשה. אין שום בלאגן, אין שום תקופה של חוסר בהירות. שקיפות מלאה. אין פתח לסחיטות, ומצד שני - אין פגיעה בדמוקרטיה. האופוזיציה, באם היא מצליחה להפוך לרוב מהפרלמנט, יכולה בקלות ובזריזות להחליף את הממשלה הנוכחית. אם היא לא מצליחה, או אם היא מפולגת ואינה יכולה להרכיב ממשלה חלופית - בכל מקרה אינה יכולה להחליף את הממשלה, אז בשביל מה לבלגן סתם? בקיצור, כהרגלך אתה מלהג סתם בלי לחשוב בכלל על משמעות דבריך, ממהר להספיד לפני שתבדוק את המנוח כבר בר מינן, ומטיל אבנים לכל עבר לפני שתבחן אם במקרה הבית שלך בנוי מזכוכית. |
|
||||
|
||||
''הצעות אי אמון הפכו למכת מדינה, ויותר מדי פעמים הצעות שכאלו הביאו להפלת ממשלה, לבלאגן גדול, ואז להקמה מחדש של אותה הממשלה ממש, או לפחות בראשות אותה המפלגה (התרגיל המסריח הוא דוגמא מצוינת למקרה כזה).'' כמדומני התרגיל המסריח הוא הדוגמה היחידה למקרה כזה (תקן אותי אם אני טועה). |
|
||||
|
||||
בדרך כלל זה לא מגיע עד לשלב הזה, אלא מפלגה יוצאת מהממשלה ומאיימת להצביע אי אמון, ואז נכנסים לטלטלה של הצעות והצעות שכנגד לאותה מפלגה סוררת כדי לתמוך בכל אחד מהצדדים. החרדים עשו זאת מספר פעמים, אבל לא רק. |
|
||||
|
||||
האם אתה שואל לגבי מה בחוק הוא הגורם לכך, או מה בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית גורם לכך? בחוק, מדובר ב"אי האמון הקונסטרוקטיבי" - יחד עם הצעת אי האמון בממשלה, חייבת להכלל הצעת אמון בממשלה החלופית שמציעה האופוזיציה. בקונסטלציה הנוכחית - האופוזיציה מורכבת כרגע משני סוגי מפלגות - שמאל+ערבים, וחרדיות. לאופוזיציה יש 52 מנדטים סה"כ. כדי שהאופוזיציה תגדל מעבר ל-61 יכולים לקרות אחד מכמה דברים: א. שינוי פורשת מהקואליציה (והחרדיות לא נכנסות במקומה) ב. האיחוד הלאומי והמפד"ל פורשות מהקואליציה (והעבודה לא נכנסת במקומן) ג. מפלגת הליכוד עצמה מתפרקת וחלקים ממנה פורשים מהקואליציה. ברור מאליו שכל אחת משלוש האפשרויות הללו היא בלתי סבירה בעליל, אבל נניח שאחד מהם באמת קורה. א. יש לנו אופוזיציה נאה של 67 מנדטים, מהם 15 שינוי ו-16 חרדיות. מכיוון שאין סיכוי ששני הגושים הללו יסכימו על ממשלה חלופית משותפת, לא תוכל האופוזיציה להפיל את הממשלה. ב. יש לנו אופוזיציה נאה של 65 מנדטים, מהם 13 של הימין ו-36 של השמאל+ערבים. ראה א'. ג. התסריט הכי בלתי סביר, לדעתי. הסיכוי שבנוסף לקיומו של תסריט זה, אותה קבוצה של פורשים גם תסכים להקים ממשלה בראשות העבודה, שתסמך על קולות הערבים והחרדים, הוא, איך לומר, לא שווה את הבייטים. זהו. יש לי הרגשה שלא חידשתי לך פה שום דבר, אז אני אשתוק כעת. |
|
||||
|
||||
ומה אם יחליטו להציע בתור ראש ממשלה את ביבי? - יתמכו במהלך זה גם החרדיות וגם הימניות ורוב הליכוד - זה הסיכוי היחידי לפי דעתי להפלת הממשלה |
|
||||
|
||||
אפשרות שחשבתי עליה, אבל לא מצאתי לנכון לציינה. הבה נבחן את הנושא: חרדיות+ימין: 11+5+6+7=29. 61-29=32. כלומר: 32 ח"כים של הליכוד (מתוך 40, כולל ישראל בעליה) צריכים להסכים להפיל את שרון ממושבו *בהצבעת אי אמון* כדי להמליך תחתיו את נתניהו. מה הסיכוי שזה יקרה? אינני מתיימר להכיר את המחנאות של הליכוד טוב במיוחד, אז אולי מישהו אחר יוכל לעזור: כמה אנשי שרון מובהקים ישנם כיום בסיעת הליכוד? |
|
||||
|
||||
מתוך הנחה שאנשי ליכוד המרוצים בתפקידם הנוכחי לא ישושו להפיל את שרון(בלי קשר לשייכותם למחנה זה או אחר), אני חושב שהסיכוי הוא אינפנטיסימלי. |
|
||||
|
||||
לפי http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mkindex_current.asp... יש בליכוד 38 חברי כנסת: אריאל שרון (מחנה שרון, תיקונים לסיווגים יתקבלו בברכה) בנימין נתניהו (מחנה נתניהו) צחי הנגבי (מתנגד לשרון מדינית) סילבן שלום (מתנגד לשרון מסיבות אישיות) דני נוה (מחנה נתניהו) לימור לבנת (מחנה לבנת) ישראל כץ (מחנה נתניהו) גדעון עזרא (מחנה נתניהו) נעמי בלומנטל (מתנגדת לשרון מסיבות אישיות) עוזי לנדאו (מתנגד לשרון מדינית) גילה גמליאל (?, מתנדנדת) יובל שטייניץ (מחנה נתניהו) ציפי לבני (מחנה שרון? בעיה מדינית) מיכאל איתן (מחנה שרון?) מאיר שטרית (מחנה שרון, מתנגד מדינית מהצד המתון, רואה עצמו כראוי לירושה, מתקרב לנתניהו) דוד לוי (מחנה שרון, לא יציב) רוחמה אברהם (מחנה נתניהו) גדעון סער (מחנה שרון) דניאל בנלולו (?) מיכאל רצון (?) מגלי והבה (?) יעקב אדרי (מחנה נתניהו?) אהוד יתום (מחנה שרון?) אלי אפללו (?) משה כחלון (?) עמרי שרון (מחנה שרון) מיכאל גורלובסקי (?) גלעד ארדן (מחנה נתניהו) רוני בר-און (מחנה נתניהו) ענבל גבריאלי (מתנגדת לשרון מדינית, גדלה על ברכי זאבי) יחיאל חזן (?) אהוד אולמרט (מחנה שרון, יכול להיות שקצת נעלב וחושב לעבור מחנה, לא סביר שיעבור) זאב בוים (מחנה נתניהו) אברהם הירשזון (מחנה נתניהו) לאה נס (הח"כית הדתיה המפורסמת, יכול להיות בעית דת) ראובן ריבלין (מחנה שרון) חיים כץ (מחנה נתניהו) איוב קרא (מחנה שרון, נעלב משרון אישית) שני חברי הכנסת של ישראל בעליה מעדיפים את נתניהו על שרון, ובעלי עבר קואליציוני לא יציב. שימו לב, משבר בליכוד יכול להיווצר מנימוקים כלכליים/ מדיניים/ דת ומדינה/ או מסיבות פוליטיות, ולפי קו השבר יאספו האנשים כל אחד לצד אחר, אבל המשבר הסביר ביותר, לדעתי, יהיה כתוצאה ממשבר משפטי (כתב אישום נגד אחד מבניו של שרון) בצירוף עם משבר פוליטי. |
|
||||
|
||||
מג'לי והבה - עד כמה שאני יודע שייך למחנה שרון, ושימש כיועץ שלו לענייני מיעוטים. |
|
||||
|
||||
מאיר שיטרית - מחנה נתניהו מובהק, ואאל''ט היחיד מבין שרי הליכוד שהודיע בפומבי על תמיכה בנתניהו, בעת ההתמודדות לפני מספר חודשים בפרימריס מול שרון. |
|
||||
|
||||
לא כל כך מובהק, בזמן נתניהו הוא היה ממתנגדיו, ותמיד דואג למקם את עצמו בצד המתון מדינית, בזמן שלאחרונה נתניהו ממקם את עצמו בצד הפחות מתון. |
|
||||
|
||||
ועדיין אין בכך סתירה. יכול פוליטיקאי לחלוק על מנהיג (או הטוען למנהיגות) מפלגתו בנושא זה או אחר, אך לתמוך בו לראשות המפלגה. כך לדוגמא אחד מתומכיו הראשונים של עמרם מצנע לראשות מפלגת העבודה היה מתן וילנאי, למרות דעותיו הנציות (יחסית למפלגת העבודה, ובוודאי שיחסית למצנע). |
|
||||
|
||||
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |