|
||||
|
||||
אכן, כלח ולא קלח. ואמנם, רפואה וחינוך הם מקצועות שישארו עמנו עוד זמן רב ביותר, אם כי לאו דוקא בצורתם הנוכחית. צודקת. אבל הערתו של צחי, מרגיזה ככל שתהיה, לא PC ככל שתהיה - יש בה מדה רבה של אמת. הרבה נשים נוטות, בעיקר כתוצאה מחינוך קלוקל, לבטל את שאיפותיהן האישיות לעומת מה שהחברה "מצפה" מהן. זה לא טוב, זה עצוב - אבל זה נכון. בדיוק, אגב, כפי שמספר מבהיל של גברים לוקה במנטליות כוחנית שגם היא שריד לתרבות שאבד עליה הכלח. עכשיו - את יכולה להיות סרקאסטית בעליצות עד קץ הימים - את טובה בזה, אין ספק. לעומת זאת, את יכולה לנסות להתייחס לרעיונות המועלים כאן ולתרום דעה קונסטרוקטיבית. ביחד, נזכה בפרס נובל לשלום. אה, כן - אני מאד מוצלח. אני רק לא בטוח שאני פנוי. |
|
||||
|
||||
אני יכולה לזנוח את הסרקאזם, ולתרום דעה קונסטרוקטיבית. אבל אז מה שיקרה, זה שאני אזנח את שאיפותי האישיות ואעשה מה שהחברה (ובמקרה זה אתה) מצפה ממני. בעיה... אני חושבת שמה שאתם מתכוונים אליו הוא יותר שנשים מסויימות (ואני לא אתייחס כרגע לאמירה ''רבות'') מגבשות שאיפות אישיות שמורכבות מציפיות החברה מהן. לכן, אותן נשים הן לא מסכנות ואומללות כמו שאתם מתארים, אלא לדעתי דווקא די שמחות בחלקן. |
|
||||
|
||||
מצטער על ה"עיקוב" בתשובה, אבל כל השיחות האלה על תירס עשו אותי רעב. אני עומד עדיין מאחורי כל מילה שאמרתי (כולל "קלח", כי זה היה ציטוט מתגובתה של ד"ר קננגיסר). אני עדיין חושב שנשים רבות מאפשרות לעצמן לשאוף לפחות, ואני חושב שזהו גורם משמעותי לא פחות מהדיכוי הגברי. אבל (וזה אבל משמעותי) - אני לא מאשים את הציבור הנשי בכללותו בחוסר שאפתנות (ואני בטוח שכולכן נושמות לרווחה עכשיו). אני רק טוען שאלפי שנים של חינוך לכניעות לא יכולים להעלם תוך חמישים-שישים שנה של הטפה לשוויון. בלי קשר, אני חושב שרוב האנשים הלא-שאפתניים חיים באושר רב הרבה יותר מאלה שדוהרים במירוץ החיים. היה יכול להיות נחמד אם כולנו היינו כאלה. היינו (כל שבעת בני האדם שהיו מרכיבים את המין האנושי) יושבים מסביב לעץ, אוכלים גרגרים, שרים לעצמנו שיר קטן ושמח, ומתים מזקנה בגיל 15. בתאבון. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |