 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאוד קשה לי לקבל את הצורה בה מסיק כותב המאמר מסקנות.להסביר את הרוב הנשי בקרב מקבלי תעודות הבגרות ובקרב הסטודנטים בכך שיש רוב נשי בקרב המורים? ואיך תסביר את העובדה שיש כיום רוב נשי בקרב מסיימי הפקולטאות לרפואה? יש רוב נשי בקרב מורי הפקולטאות לרפואה ולכן יותר קל לנשים לסיים בית ספר לרפואה?! ההסבר האמיתי, שהוזכר לא מעט פעמים בשרשרת התגובות הארוכה, הוא שמקצוע הרפואה, כמו גם מקצוע ההוראה, אינו מכניס מספיק וגם איבד מיוקרתו ועל כן הנשים שוב משתלטות על מקצוע שאבד עליו הקלח בעוד כל גברברי המדינה מסתערים על תחום ההייטק הקורץ. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי את הטיעון הזה כבר כמה וכמה פעמים, ואף טוען(ת) לא מנסה להסביר אותו. למה, בעצם, ציבור הנשים מחכה לירידה בערכו של מקצוע לפני שהוא מסתער עליו גם הוא? תנאי הקבלה לאוניברסיטאות כיום הם כאלה שאינם מאפשרים אפליה. אם קיבלת מספיק במבחנים (בגרויות + פסיכומטרי), התקבלת. אין שום סיבה לנשים לבחור במקצועות פחות קורצים. הנימוק הראלי היחידי שאני מצליח לחשוב עליו הוא שבקרב הציבור הנשי עצמו קיימת עדיין מגבלה פסיכולוגית, שגורמת להן (כישות סטטיסטית, לא לכל אחת בנפרד) להעריך את עצמן פחות מגברים. נגד זה אין שום דבר שאפשר לעשות, חוץ מלחכות עד שדור או שניים יתחלפו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחי, האמת שרציתי לכתוב לך תגובה חריפה עם טיעוני הסבר וכו', אולם ברגע שהתחלתי להקליד התעוררה המגבלה הפסיכולוגית שלי, שגרמה לי לחשוב: "הרי הוא כ"כ חכם ואין שום סיכוי שאני אצליח להשיב לכל מה שהיה לו להגיד, אז מה הטעם לנסות?", עזבתי את המחשב ושלחתי קור"ח לביה"ס הקרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימו לב להערה בסוגרים - ''כישות סטטיסטית''. ברור שאני לא טוען שכל אישה ואישה באופן עצמאי סובלת מרגשי נחיתות. אבל זה ההסבר היחידי שיכלתי לחשוב עליו לכך שנשים פונות אך ורק למקצועות ''שאבד עליהם הקלח''. זו עובדה שלא אני המצאתי - העולם שבו אנחנו חיים הוא עולם פטריאכלי, שמצפה לפחות מנשים וליותר מגברים. אמנם אין שום סיבה לכך, חוץ מאינרציה חברתית, אבל כתוצאה מכך נשים רבות לא מצפות מעצמן ליותר מדי בחיים (מעבר למציאת חתן מוצלח). אני לא חושב, אגב, שזה משהו חיובי. אני מבקש, אני מדבר מספיק שטויות גם בלי שיכניסו לי מילים למקלדת. אני לא האויב פה, הבעיה היא (דווקא) בחינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נשים פונות אך ורק למקצועות שאבד עליהם הקלח?" א. קלח = צמח יחיד בתבואות (כמו תירס), או קילוח. אתה מתכוון כלח. ב. עכשיו אני לא מכניסה לך מילים למקלדת, הן שלך. האם אתה באמת מתכוון למשפט הזה שכתבת? מה שהטריד אותי זו היציאה שלך מנקודת ההנחה הזו, שהיא לחלוטין לא נכונה. נשים פונות לעוד הרבה מקצועות אחרים. מישהו מבין מגיבי המאמר טרח לפלח את אוכלוסיית הנשים ולבדוק מי מביניהן פונות למקצועות שכדבריכם "אבד עליהם הכלח"? כמה ילדים יש להן? מה רמת ההשכלה שלהן? ג. הוראה הוא לא מקצוע "שאבד עליו הכלח". גם רפואה לא. להיפך, אלו מקצועות שהיו מעולם ויישארו תמיד. מה שמלווה את המקצועות האלה הוא תחושת שליחות ויכולת הקרבה אישית. ואולי זה מה שמבדיל בין נשים לגברים - לנשים אכפת יותר מסביבתן מאשר מהצלחתן האישית, והן באות לידי סיפוק מתחושת השליחות ולא מהצ'ק ביד. חשבת על זה? ואגב, אם אני כבר כאן - יש כאן מישהו מוצלח פנוי? אחת שלא מצפה מעצמה ליותר מדי בחיים, מחפשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כלח ולא קלח. ואמנם, רפואה וחינוך הם מקצועות שישארו עמנו עוד זמן רב ביותר, אם כי לאו דוקא בצורתם הנוכחית. צודקת. אבל הערתו של צחי, מרגיזה ככל שתהיה, לא PC ככל שתהיה - יש בה מדה רבה של אמת. הרבה נשים נוטות, בעיקר כתוצאה מחינוך קלוקל, לבטל את שאיפותיהן האישיות לעומת מה שהחברה "מצפה" מהן. זה לא טוב, זה עצוב - אבל זה נכון. בדיוק, אגב, כפי שמספר מבהיל של גברים לוקה במנטליות כוחנית שגם היא שריד לתרבות שאבד עליה הכלח. עכשיו - את יכולה להיות סרקאסטית בעליצות עד קץ הימים - את טובה בזה, אין ספק. לעומת זאת, את יכולה לנסות להתייחס לרעיונות המועלים כאן ולתרום דעה קונסטרוקטיבית. ביחד, נזכה בפרס נובל לשלום. אה, כן - אני מאד מוצלח. אני רק לא בטוח שאני פנוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכולה לזנוח את הסרקאזם, ולתרום דעה קונסטרוקטיבית. אבל אז מה שיקרה, זה שאני אזנח את שאיפותי האישיות ואעשה מה שהחברה (ובמקרה זה אתה) מצפה ממני. בעיה... אני חושבת שמה שאתם מתכוונים אליו הוא יותר שנשים מסויימות (ואני לא אתייחס כרגע לאמירה ''רבות'') מגבשות שאיפות אישיות שמורכבות מציפיות החברה מהן. לכן, אותן נשים הן לא מסכנות ואומללות כמו שאתם מתארים, אלא לדעתי דווקא די שמחות בחלקן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על ה"עיקוב" בתשובה, אבל כל השיחות האלה על תירס עשו אותי רעב. אני עומד עדיין מאחורי כל מילה שאמרתי (כולל "קלח", כי זה היה ציטוט מתגובתה של ד"ר קננגיסר). אני עדיין חושב שנשים רבות מאפשרות לעצמן לשאוף לפחות, ואני חושב שזהו גורם משמעותי לא פחות מהדיכוי הגברי. אבל (וזה אבל משמעותי) - אני לא מאשים את הציבור הנשי בכללותו בחוסר שאפתנות (ואני בטוח שכולכן נושמות לרווחה עכשיו). אני רק טוען שאלפי שנים של חינוך לכניעות לא יכולים להעלם תוך חמישים-שישים שנה של הטפה לשוויון. בלי קשר, אני חושב שרוב האנשים הלא-שאפתניים חיים באושר רב הרבה יותר מאלה שדוהרים במירוץ החיים. היה יכול להיות נחמד אם כולנו היינו כאלה. היינו (כל שבעת בני האדם שהיו מרכיבים את המין האנושי) יושבים מסביב לעץ, אוכלים גרגרים, שרים לעצמנו שיר קטן ושמח, ומתים מזקנה בגיל 15. בתאבון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |