|
קודם כל, המהירות שבה ילדינו, ואני אומר "ילדינו" כי אני גם אב לילדה בגיל הזה, מצליחים ליצור מערכת תגובות שנראית כאילו היא מערכת תגובות של מבוגרים, היא מטעה. "הילדים של היום" יודעים להתנהג כאילו הם מבוגרים המתפקדים בעולם של מבוגרים אבל הם לא. העובדה שאנו נותנים להם גישה למידע, כסף, יכולת תמרון וכוח קניה אינה משנה את העובדה שהם עדיין בגיל שבו מירב האנרגיה שלהם מופנית להתבגרות עצמה, למאבקים עם החברה, המיניות ועוד מליון דברים אחרים, ובשלב הזה אני יודע מנסיוני שהם קודם כל ילדים ולא מבוגרים. הם אכן יתגייסו לצבא, אבל אחת מהסיבות לכך היא שהם נוחים להשפעה ולשליטה ולא משום שהם מבוגרים בעלי יכולת משל עצמם. דבר שני, מדבריך עולה שהערכתו העצמית של אדם תלויה ביכולתו, או בידיעתו את יכולתו האינטלקטואלית, או באיזושהי יכולת מדידה אחרת. ולא היא. הערכה עצמית מתבססת בראש ובראשונה על תחושה ולא על ידע, על רגשות חיוביים ולא על הישגים. זה אולי נראה מוזר למי שלא עוסק בחינוך, אבל אני פוגש ילדים שהדימוי העצמי שלהם הוא טוב מהממוצע, ולא מפני שהם תלמידים מצטיינים אלא מפני שהם זוכים להערכה וכבוד מסביבתם, על דברים שאינם מדידים באותו "ערך אובייקטיבי" שאתה מדבר עליו. הם יודעים שהם אנשים טובים, הם יודעים שיש להם זכויות וחובות והם כאלו אפילו אם הם קיבלו 60 במתמטיקה ולעולם לא יגמרו משפטים. אני לא טוען שאלו אנשים שאני צריך לתת להם "מאיות חופשי", אבל אחת מהדרכים שלי לטפח בהם את תחושת ערך עצמם בעולם חומרני, הישגי ולעיתים דורסני, היא לעודד אותם דרך הציון שלא תמיד הוא ריאלי. ונכון, האוניברסיטאות אכן צודקות, ויש רק דרך אחת לבדוק האם מישהו יכול לסיים תואר ראשון - לאפשר לו ללמוד לתואר ראשון. ציוני המגן, הבגרות ועוד דרכים שונות ומשונות לבחון ילדים בגיל תיכון מתוך רצון לנבא את הצלחתם בגיל יותר מאוחר זו אכן שיטה גרועה, שיכולת הניבוי שלה נמוכה. אבל בשביל לפתוח את שערי ההשכלה בפני כל מי שרוצה, ולבחון אותו בסוף כל שנה בבחינות מעבר לשנה שאחריה, צריך הרבה כסף, וזה כבר וויכוח אחר.
|
|