 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה שנכתב כאן נלמד בכל קורס בסיסי בפסיכולוגיה. מדביקים לאנשים תוויות מהר מאוד ודי מפסיקים להקשיב. סיבה אפשרית לכך היא האבולוציה- אם אני רואה אריה ביער לא מעניין אותי עם הוא נחמד- עבורי הוא אוייב ואסור לי לבזבז זמן על לנסות לתהות על קנקנו. בואו נעשה חשבון עם כמה אנשים ביום יש לנו אינטרקציה ? אני מניח שמדובר בכמה עשרות. ההכנסה לקופסאות פשוט מהווה אסטרטגיה יעילה לניהול החיים. כן, נכון, לפעמים אדם נפגע כי מי שראה אותו עם כיפה סרוגה ואקדח בחגורה תייג אותו ישירות כמתנחל ימני (למשל) אבל חוששני שאילו עובדות החיים והדרך שבה מתנהל העולם. מה לעשות ? רק לזכור את זה שאנחנו רואים אנשים תמיד עם תווית על המצח ומדי פעם כדאי לא להאמין לתווית ולבדוק שוב את היין בקנקן. ייתכן שהיין המשובח משום מה החמיץ ומצד שני, ייתכן שהמיים הפכו ליין |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא אריות הם לא הבעיה. אף אחד לא יתלונן על כי אנשים מדביקים תוויות לאריות. הבעיה היא בין אנשים לאנשים (או בין בני מין מסויים לבני אותו המין, אם נכליל קצת יותר). יש מי שטוענים שחלק גדול מה"פוש" שניתן לפיתוח הבינה בקרב קופי העל נובע בדיוק מההבדלה בין בני השבט שלך (על ההיררכיה המורכבת בתוכו) לבין שבטים אחרים (שכולם מקבלים אותו היחס, אלא אם יש סיבה טובה מאוד לתת לאחד מהם יחס עויין במיוחד). ההבדלה הזאת, בין מי לנו ומי לצרינו, נדמית כבסיסית עד מאוד בנפש האדם - אנחנו מחלקים עצמנו על פי דת, צבע עור, מדינה, עיר, קבוצת כדורגל,בי"ס, כיתה, חיל, גדוד, מחלקה ועוד ועוד ועוד. הרצון שלנו לשייכות לקבוצה הוא כל-כך חזק עד כי בניסויים שבהם הופרדה קבוצת ילדים לשתי קבוצות מתחרות, כאשר בכוונה תחילה הופרדו זוגות של חברים בין הקבוצות, הנאמנות הראשית של הילדים הייתה לקבוצה, ולא למי שהיה החבר הטוב ביותר שלהם בקבוצה הגדולה ובכלל. אבל אנחנו חיים באוכלוסיה גדולה מידי. אני לא יכול באמת לדעת מי שייך לקבוצה "שלי", אז החרדים מוצאים החוצה אוטומאטית, חוליגנים מוצאים החוצה (כל מי שמעז להצהיר בפני שהוא לא קורא את האייל מוצא החוצה :) - וכך אני נשאר עם הגדרה נוחה לזיהוי. יכול להיות שאני מפספס הרבה אנשים, או שאני כולל בקבוצה שלי הרבה אנשים שלא הייתי רוצה להיות איתם בקבוצה אחת, אבל אין ברירה אחרת. כשאני צריך להיות באיזשהי מערכת יחסים עם אדם (יחסי עבודה, יחסי חברות, יחסים רומנטיים) רק אז אטרח לבחון אדם לעומק יותר, ולהחליט אם אני "מוכן" לצרף אותו לקבוצה. אחרת, איך נתפקד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'אחרת, איך נתפקד? ' לכאורה, תגובה ריאליסטית הבאה בתגובה להבעת שאיפה אוטופית של אחר - מעין 'אין ברירה' קולקטיבי. בפועל, תגובה המעלה אסוסיאציה של צקצוק שפתיים, הרמת גבות (ואולי גם כפות הידיים) המביעה הרבה יותר צדקנות וויתור על האופציה לשנות מאשר ריאליזם. קל לטעון שאין דרך אחרת, ואף הכותבת לא התכוונה שניתן וכדאי לוותר ברגע זה על כל קיטלוג באשר הוא (תקני אותי אם אני טועה). המאמר אינו מתיימר לחידוש אינטלקטואלי מדהים או הערה שלא חשבנו עליה. הוא מתכוון (לעניות דעתי) להארה - הארת מחשבה שכולנו חשבנו (אני מקווה) דרך הרגש והדגשת הבעייתיות, ובכך כוחו. הביקורות על כך ש 'הכל מוכר' אולי נכונות, אך מפספסות את העיקר - המטרה היא שינוי ההתנהגות (גם ביני לבין עצמי) ולא פיתוח מחשבה חדשה. ועל מנת לשנות התנהגות יש צורך לפעמים לחזור על המוכר בדרכים חדשות שידגישו את חשיבות השינוי. לומר שאין ברירה אחרת, הוא ויתור על המוטיבציה לשנות, על הנסיון להשתפר. נכון, אין ברירה אלא להיזקק לקיטלוג לפעמים - אך זה לא אומר שכל פעם שעושים זאת, זה אכן מוצדק. שימוש ב'מנטרה' של 'אין ברירה אחרת' רק מאפשר לא לשנות דבר ולהישאר צודק. ובנימה אישית, איני מאשים דווקא את דובי בכונה רעה או עיוורון ליכולתו לשנות, אלא משתשמש דווקא בתגובתו בגלל שהיא עשירה יחסית לחלק מהקודמות, ולכן הניגוד בין החשיבה מאחריה לבין השימוש 'הסיסמתי' בולט במיוחד. כאן (בניגוד לדעתי על רוב המקרים)- דווקא הסמנטיקה כן חשובה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |