בתשובה לכליל החורש נאורי, 25/11/02 15:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני כנראה אדבוק בהדלקת שניים עד תשעה נרות לאורך שמונה ימים לזכר אבותי שעשו כך. לא צריך לבעוט בכל מסורת לא מזיקה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד ראיתי את חנוכה כ"נצחון החלשים על החזקים", משהו בסגנון "נצחון הדרדסים על גרגמל" ונראה גם שאמשיך לראות אותו כך, הגם שדבריו של גורביץ הם מסוג הדברים שנהיים מקובלים עלי יותר ויותר עם השנים. חנוכה, במקביל לכריסטמס (מוקדש לעירית לינור) מסמל איזה נס בטבע. החורף מתחיל בדיוק, הטמפרטורות יורדות אל האפס המוחלט, לפחות באירופה. סוף נובמבר, תחילת דצמבר, יש עדיין איזה נס בזמן הזה, לפני שמתחיל החורף האמיתי. זה משהו שנמצא בהרגשה. דצמבר שבא אחר כך, הוא הזמן הקשה הקר והחשוך ביותר, העולם בארצות שמתנהגות לפי סדר העונות הזה (לא אוסטרליה למשל שם אנשים כידוע הולכים הפוך) — מת בעצם, רק באביב הוא יפרח מחדש. הקדמונים, נטולי מזגנים ושאר הדברים המחממים אותנו, הרגישו את זה הכי טוב — שהעולם מת בסוף דצמבר. חנוכה וכריסטמס — אלה מין ימי חסד כאלה, לפני שהחורף האמיתי יורד. ישו, ולהבדיל גם א. הראשון, נולדו במהלכו של חודש הנס הזה. לכן אני לא מוותר בקלות כל כך על חנוכה וכל החגים הקשורים לעונה זו. אבל מעבר לכך, בעידן עובדיה יוסף, אמנון יצחק, ביבי ושאר עובדי השטן ימח שמם האלה, אני גאה להתקרא מתיוון וגם הכינוי הרווח יותר כיום בפי עובדי השטן: שמאלן, ממלא אותי בגאווה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עובדי השטן ימח שמם האלה"?! לא קצת הגזמנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוץ מזה, הם קוראים לי "עמלק", "עוכר ישראל" וזה רק חלק, ולוחשים באוזני הרב ששכחתי להיות יהודי, אז למה שאני "לא אגזים" ביחס אליהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגזים כמה שאתה רוצה. רק כדאי שמדי פעם תעצור, ותבדוק אם כל ה''הם'' שאתה מגזים עליהם באמת קשורים לענין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצרתי, בדקתי. נכון, לא כל ה''הם'' קשורים. אך ההם שקשורים מספיקים בהחלט כדי להפחיד אותי ולא רק אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחוץ רועם הכפור, וכה קצרים הם הימים, החושך והאור- בקרב עתיק יומין. כריסמס אינו בדיוק ימי החסד לפני שהחורף האמיתי יורד. החג חל כידוע ב-25 בדצמבר, ימים ספורים לפני כן חל היום הקצר ביותר, או אם תרצה, הלילה הארוך ביותר. אגדה עתיקה מספרת, שכאשר גורש אדם הראשון מגן העדן, חווה את החורף הראשון מתוך מורא רב. בתודעה שעודנה קרובה לטבע, נוכח כי הימים הולכים ומתקצרים, אור השמש מתמעט,וקור עז משתרר סביבו. כיוון שהיה זה החורף הראשון שלו על פני האדמה (בגן עדן שורר כידוע אקלים ממוזג) חשש האדם, עודו רדוף תחושת חטאו, שהאל מבקש להענישו דרך נטילת אורה וחומה של השמש. בצר לו התפלל מדי יום, בבקשו רווח והצלה. האל אכן נעתר כנראה לתפילותיו, שכן יום אחד (ההיה זה סביב 25 לדצמבר?) נוכח בוודאות מסוימת, כי הימים שוב הולכים ומתארכים, ואף שהשינוי היה איטי, ושלג החל יורד סביבו, לא היה ספק בקשר למגמה, השמש האריכה בכל יום את שהותה. חוויה זו נצר האדם בלבו כמתנת אלוה הנעתר לתפילתו, לכבודה יצר חג שברבות הימים התגלגל לחג לאומי- שענינו המאבק בין אור לחושך, ולחג אחר- המדבר על האל השולח את בנו להביא אור ליושבי עמק הבכא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם גבי ניצן העלה תאוריה דומה בספר ''באדולינה''. סתם, רציתי לציין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הידע הרב שאתה מספק. נכון, אחרי הכריסטמס הימים מתחילים להתארך, יחד עם זאת נעשה קר יותר, נגמרות החגיגות ועד האביב מבוססים בבוץ של החורף, לא רואים את הסוף. ''הבוץ שאחרי הגשמים'' קשה יותר מהגשמים עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מופיע בתלמוד, במסכת עבודה זרה, כמדומני. אלא שלפי המופיע בתלמוד, אדם לא פרש את התארכות הימים כהענות האל לתפילותיו, אלא ש''כך היא דרכו של עולם''. זה סיפור שבא להסביר את ריבוי החגים בתקופה זו של השנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעתי, בחצי-הומור, מעט טקסים שיבואו, אם ירצו הסוגדים, במקביל לטקסים הנוכחיים. (ע"ע נר זכרון _ליד_ החנוכיה, ולא במקומה.) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |