 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שהוא אחד הקשים ביותר מאז הקמתה. מאז הימים הראשונים של המהומות טענתי שהמצב אליו נקלעה המדינה הוא הקשה ביותר מלבד מלחמת השחרור ומלחמת יום הכיפורים. לצערי, לאחר דברי זלזול מעמיתים וחברים, כיום אני נידון להיות בצד הצודק. אכן, הדיבורים על גוג ומגוג ומלחמת יום כיפורים השניה אינם הגזמות פרועות. אפילו שלפי מראה הדברים כרגע, זו הולכת להיות מלחמה שונה מאוד מיום כיפור, ולווא דוקא קלה יותר. בימים האחרונים נתקף ההולך ברחובות תל אביב והמרכז ורואה את הציבור של גוש דן ממשיך ונהנה מהנאות החיים הדקדנטיות, בחשק עז לצרוח. השאננות עוד תהרוג את הישראלים! כמה אפשר לאכול בזמן שבתוך המדינה הישראלית אנשים נעצרים בצמתים ומוכים על ידי כנופיות? האם אינם מבינים את הסכנה העומדת בפנינו? לא פעם אחת הלכתי ברחובות הללו ודמיינתי שכנופיה של ששה טרוריסטים עוצרת ברחוב וטובחת בקהל התל אביב השאנן. התסריטים לימים הקרובים מחרידים. צרכן האקטואליה נאלץ בשעות האחרונות לגלות התמדה ונחישות מיוחדת על מנת לעקוב אחרי קצבם המסעיר של האירועים. מקבץ ידיעות מהשעות האחרונות: צה"ל יצא מקבר יוסף קבר יוסף חולל ונהרס על ידי הפלסטינים שלושה חיילים נחטפו בלבנון קרבות יריות בחברון ופסגות ראש הממשלה הציב אולטימטום בן 48 שעות לרשות הפלסטינית לחדול מפעולות האיבה טנקים נכנסים לשכונת גילה, לפסגות ולשכונות הגובלות בירושליים רובם המוחלט של הצמתים בשטחים חסומים על ידי מתנחלים ו/או ערבים המכים כל אחד מבני הצד השני שנקלע לידיהם קרבות רחוב בכל רחבי הארץ בין ערבים ויהודים חברים, ההסלמה ברורה לכל עין. אין טעם להסתיר דבר. אנו עומדים בפתחה של אנארכיה והמלחמה הנוראית ביותר לפניה עמדה ישראל. מלחמת האחים אולי נדחתה במקצת, אבל קודם פנו מקום למלחמת הבני דודים. מלחמת אזרחים קיימת והיא פה ועכשיו. אני לא רוצה לזרוע בהלה, אני בסה"כ מפרשן את העובדות הנראות מעלה. מספר דברים: השמאל פשט את הרגל. החל מהימים האחרונים אין יותר שמאל, לפחות לא בצורתו המוכרת לנו מהשנים האחרונות. זה לא אומר שמפלגת העבודה תאבד את כל מצביעיה, אבל גם מפלגת העבודה לא הולכת להיות מה שהייתה בשנים האחרונות. לשמאלני הפליט יש כיום מספר אופציות: 1. להיות בין האחרונים הטוענים שהסכמי אוסלו עדיין לא מתים. 2. להפוך ימני ולתמוך במלחמה כוללת או במדינת אפרטהייד. 3. לתמוך במדינה אחת דמוקרטית המקבלת את הערבים כאזרחיה שווי הזכויות. 4. לתמוך בכינון יישות פלסטינאית/פלסטינאית-ערבית א"י ורעיון שתי מדינות לשני עמים. המבוכה בשמאל, שאת סופה לא נראה בימים הקרובים, היא תופעה אנתרופולוגית מרתקת ביותר שאני נמנה על מחולליה (כלומר, אני ביחן המתבלטים). למרות שמעולם לא חשבתי שהסכמי אוסלו הם רעיון מוצלח עד כדי כך, בלשון המעטה, הרי תמיד תמכתי בתהליך השלום. אני מבחינתי, אני חייב להודות, אחד מאלה המאמינים בלב שלם, כפי שהגדיר זאת אחד הכותבים באתר, שלידתה של מדינת ישראל בחטא קדמון. אני מודה שסוג זה של ראיה ממקם אותי בשוליים הסהרוריים של השמאל. אם אני מאמין שלידה של מדינתי בחטא קדמון, כיצד אני מצפה להלחם עליה? כאדם צעיר, ירשתי חטא קדמון זה מאבותי, אולם גם חטאים קדמונים, עוברים לעיתים הכשרה מקיפה מהרבנות. ככזה אני רואה כיום את חטא לידתה של מדינת ישראל. אין ספק שמדינת ישראל הייתה עוול לפלסטינאים, אולם קיומה הוא דבר בלתי מוטל בספק ולא ניתן למשא ומתן. למרות זאת, חטא זה הוא אני חושב אחת הסיבות הטובות לכך שמוטל עלינו להיות בין החותרים לשלום באזור. החטא השני בו חטאה מדינת ישראל ושגרם במידה רבה למאורעות הנוכחיים הוא חטא הסכמי אוסלו, כלומר, חטא הנתינה המדודה, הקמצנית וצרת הלב. מדינת ישראל, ואני אומר זאת במלוא הצער, עשתה את תהליך השלום, מתוך אילוצים אלו או אחרים, כתגרן המנסה לסחוט מחיר טוב על גרוטאה בשוק הכרמל. החל משמיר והתוודותו על שאיפתו לתקוע את המו"מ עם הפלסטינאים, והמשך ברבין, נתניהו וברק; הישראלים מעולם לא ידעו לתת בצורה ראויה ולכן לא קיבלו את הקרדיט המתאים מהפלסטינאים או מדעת הקהל העולמית. כשאתה מנהל מו"מ ומנסה להשפיל ולסחוט כמה שיותר מהצד השני (המחוסר קלפי מיקוח), ובאותו הזמן מקיים חיכוכים סדירים בין פלסטינאים לערבים אתה מגיע בסופו של דבר למצב שהצד הזה שונא אותך ולא מאמין בך. הפעולה ההגיונית היחידה עד האירועים האחרונים הייתה יציאה ללא תנאי מהשטחים תוך עקירת ההתנחלויות כולן. אין ולא תהיה תקומה להתנחלויות בתוך שטחי הרשות. ההתנחלויות יסודן בחוצפה שבהשתלטות על עם שאת אדמתו כבשנו ואת זכויותיו מנענו. כיבים אלו היו מקורות לא אכזב לחיכוכים והלהטת השנאה בין שני העמים לאורך 30 שנה של סכסוך פנימי. הפעולה הנכונה, עד לא מזמן, היתה לצאת לחלוטין מההתנחלויות תוך פיצוי מלא לפלסטינאים ולמתנחלים על הסבל שנגרם להם. בצורה כזו, גם אם היו המהומות קורות כיום (אפשרות מוטלת בספק, בלשון המעטה) הרי הייתה ההתמודדות הבטחונית (בעזרת גבול מוגדר וחציצת אוכלוסיות) ובדעת הקהל העולמית קלה הרבה יותר. יש אנשים בארץ שאוהבים להגיד שערבים מבינים רק כוח. לצערי גם הישראלים התגלו ככאלה. תהליך השלום לא זז עד שלא הייתה אינתיפאדה, היציאה מלבנון עד שלא היו 'מספיק' הרוגים ישראלים, והיציאה מקבר יוסף וההסדר הסופי לא הגיעו עד המלחמה הנוכחית (ואני אומר בפה מלא, מלחמה!) מצבה של מדינתנו בימים אלו הינו, לצערי, מהקשים ביותר שידעה אי פעם. אנו עומדים בפני עימות חריף מול האומה הפלסטינאית, טרור פנימי מחריד שאיני רוצה לדמיינו מתוך הערבים בתחומי הקו הירוק (כפי שהגדיר אותם אחד ממשתמשי האתר) ואולי אפילו תקיפות ממדינות חיצוניות. בשעות האחרונות ישנן ידיעות מתגברות על קום האומה היהודית או אולי יגידו הבריונות היהודית. אם עד עכשיו נתקלנו בהפרות סדר חד צדדיות מכיוון הערבים ואיפוק מכיוון האוכלוסיה היהודית, הרי כעת המאבק הסלים והפך לדו צדדי עד כדי מלחמת אזרחים. (להזכירכם בשעות האחרונות מתגודדים מאות תושבים בטבריה, מנסים להצית ולהרוס את המסגד המקומי ומכים עוברי אורח ערבים. בשטחים מנהלים התושבים חסימות בכבישים ופעולות ענישה כנגד פלסטינאים). עד כמה שאני מבין את התסכול המצטבר, שאני חווה אותו גם כן, אסור שמראות כאלו יחזרו גם משום שהם עוול, גם משום שהם מקשים על הרגעת המצב וגם משום שהם מביאים את המצב לאנרכיה וגרועים למדינת ישראל. במדינה בה האזרחים לוקחים את החוק לידיים, לא ניתן לנהל מדינה. מה שעומד בפני מדינת ישראל הוא מלחמת קיום מהסוג הקשה ביותר. התושבים הערביים של המדינה, שפנו בחלקם נגדה, שברו את כללי המשחק, ולא משנה לצורך העניין עד כמה הופלו (ואני יודע שהופלו). חוקים, אפילו אם יסודם בטעות, הם חוקים. הקרב עליהם צריך להערך במסגרת פרלמנטרית ובצורה דמוקרטית. מי שעובר על החוקים לא יכול להוות שום צד במדינה דמוקרטית ולא יכול לצפות ליחס ראוי. שום מדינה לא יכולה לסבול טרוריזם ואנרכיה מהסוג ששררו בימים האחרונים בשטחים וברחבי המדינה. על מנת לעצור את המצב מהתדרדרות על ראש הממשלה לבצע אחד ממספר דברים פשוטים. 1. לכבוש את השטחים מחדש ולפרק את הפלסטינאים מנשקם תוך החזרת המצב לקדמותו (יעלה במחיר רב ויזכה בגינויים בינלאומיים נרחבים). 2. להכריז על נסיגה כוללת מהשטחים תוך פינוי התנחלויות, הכרה במדינת פלסטין והכרזה על גבולותיה המחודשים של מדינת ישראל. אם במצב כזה עדיין יימשכו הטרוריזם, יהיה לישראל קזוס בלי לפעול במלוא כוחה כנגד המדינה הפלסטינאית. אופציה זו, שהייתה בעבר המועדפת, היא בעייתית כעת משום שתתפרש כעת כוותרנות, משום שערפאת איבד את הרסן ומשום המאורעות שקרו בקבר יוסף ואינם מאפשרים עוד פקפוק בסוגיה, האם ניתן לסמוך על הפלסטינאים (לא!). דומה שמצבו של ברק כעת דומה במעט למצבה של גולדה מאיר שבחרה בהתאפקות וקבלת המכה הראשונה על מנת שלא להצטייר כהתוקפנית בעולם הרחב. כל זאת השבוע לפני 27 שנה. לגבי ערביי ישראל, יהיה לקבל החלטות קשות עוד יותר. מדינת ישראל לא יכולה לסבול התנהגות כזו מצידם, ואפילו ממיעוטם. במקרה ותחול התדרדרות נוספת והפרות הסדר והטרוריזם יימשכו לא יהיה מנוס אלא לספח גם אותם למדינה הפלסטינאית בצורה כלשהי (טרנספר מרצון?) או לקיים משטר צבאי. אני אומר דברים אלו בכל הצער, מאחר שאני מכיר בכך שרובם המוחלט של ערביי ישראל לא מבקשים את המאורעות הללו לעצמם. כל זאת כותב מי שהינו עדיין אדם בעל אוריינטאציה שמאלית. איני אדם דתי, ואני אפילו נוטה לכעס מרובה על הוויתה הדתית מדי של המדינה, אך קבר יוסף, קיבל בישראל בימים האחרונים משמעות סימבולית חדשה של מקום ישראלי. ישראל לא צריכה להכנע לאלימות, ולצורך העניין פינוי קבר יוסף שהיה צריך להעשות ממזמן, נעשה בעיתוי אומלל עד מאוד. כמו שאמרתי, איני אדם דתי וגם לא פטריוט, אולם קשה שלא לחוש באיחוד השורות המרטיט המתרחש בימים אלו במדינה. מדינת ישראל נעמדת על רגליה האחוריות ומתחילה להשיב מלחמה שערה ובשבילי כצעיר נושא מראה זה אופי מרגש, מרשים, מבהיל ואולי אפילו פשיסטי. אני מאחל חג שקט ורגיעה לכל בית ישראל, לערביי ישראל ולפלסטינאים. בכל זאת, אם לא ירגעו הרוחות, אני מאחל לעם ישראל, שהגורל מנה אותי בשורותיו, את הכוח להתמודד מול האתגרים המוצבים מולו. בבברכה, ע. הרטוגזון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מר הרטוגזון היקר, מאמרך ממחיש באופן הנחרץ ביותר את הדילמה בה עומדים מצביעי שמאל שונים ממוצא יהודי ברחבי מדינת ישראל. מבחינתי - ודע לך כי מגדיר אנוכי עדיין את עצמי כאיש שמאל - המדובר במלחמה של ממש, אשר בה על הצד הישראלי-יהודי לנצח בכל מחיר. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספק אם יש פה דילמה. הערב התבצע פוגרום יהודי בנצרת. תושב ערבי אחד מת, וארבעה פצועים. איזו מין דילמה זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר דרוזינסקי הנכבד, הרשה נא לי להפנותך לתגובתי 'הפרדות', תחת כותרת המאמר 'מלחמת יום כיפור 2'. טענתי הגורסת כי על הצד הישראלי לנצח בהתמודדות זו בכל מחיר, מתייחסת לכל איום חיצוני העשוי להשקף למדינת ישראל בימים טרופים אלו, אך תביעתי זו לנצחון כנגד אוייב חיצוני אינה מעניקה רשיון לפראות והשתוללות היצר בפנים הארץ כלפי אוכלוסיית הערבים הישראלים. על סך המפגינים השונים בצידה היהודי של אוכלוסיית ישראל להפגין את נצחון השכל הישר וקור הרוח כלפי האוכלוסייה הערבית בתוככי הקו הירוק. נצחון בכל מחיר מכוון אומנם כלפי האוייב/יריב החיצוני, אך אין פירושו של דבר כי אין יש לקבל התפרעויות כלליות וגורפות בסך שטחיה הכולל של ישראל בתוככי הקו הירוק. לשיטתי אין חלילה 'לנצח' את אוכלוסיית ישראל הערבית, אשר לה מוקנית מכוח החוק הזכות להפגין באופן מסודר - ללא להיירות על ידי כוחות המשטרה. אין פירושו של דבר כי אוכלוסייה זו רשאית להתפרע ולעשות ככל העולה על רוחה תוך כדי שבירת המוסכמות והחוק, ומכאן שעליה לשמור על כללי משחק מסויימים ביוצאה להפגנות. משטרת ישראל הינה הגוף היחידי המורשה לטפל בתופעות אי הסדר בתוככי הקו הירוק, ועל מצב זה להשאר על כנו, הן כלפי יהודים והן כלפי ערבים - ללא אצבע קלה על ההדק, אשר מקומה אינו יכירנה בדמוקרטיה. לדעתי יכולה וצריכה אף אוכלוסיית ישראל היהודית למחות ולהפגין באופן דמוקרטי וציבורי כנגד המתרחש בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל, אך מתוך ריסון ומשמעת, וזאת חלילה ללא הגעה לבריונות לשמה ושפיכת דמים. אנוכי מגנה בכל לשון את שריפת המסגד בעיר טבריה, ושאר תופעות נקמה ואלימות לשמה מצד אוכלוסיית ישראל היהודית. כך או כך, נצחונה של ישראל אינו יוכל להיות נצחון צבאי בלבד - אשר מעבר לזוועות הטבח וההרג - יתגלה כנצחון פירוס. נצחונה של ישראל הינו ביכולת הבלגתה והבנתה המחודשת את המציאות הנפרשת לה בימים אלו במזרח תיכון ישן-חדש זה. בכבוד רב א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתיאור הקולע הזה של המצב ,ישנה נקודה אחת סימפטומטית. אמנם זה לא הזמן לטפל בה ,אלא להמתין לרגיעה. קבר יוסף הינו פבריקציה אשר ממחישה את הסכנה של פנטיות דתית מצד אחד ומצד שני ,את עמידת הבדחילו ורחימו של המתנגדים אשר חושבים שכביכול כל בעל זקן הבקיא בגמרא נושא עימו גם עליונות פוליטית. האלימות והפנטיות הינה מחלה מדבקת שנופלת על קרקע פוריה אצל ציבור קטן ועכשיו היא יוצאת בהתקפות של תושבים יהודים כנגד אזרחים ערבים ובין יהודים לבין עצמם. אדגיש רק שהמסימה העליונה כרגע היא לסיים את ההתפרעות הפלסטינית, בצורה הכי ברורה ונחרצת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להזכיר לכולכם שמשהו השתנה במדינה הזאת בשנים האחרונות. בניגוד למלחמות הקודמות, המושג שנקרא ''ישראלים'' לא קיים כבר כמה שנים. גם ההמון הפלסטיני הזועם לא יצליח למחוק את הניגודים בין חסידי דרעי בבית כנסת היזדים לבין זוללי השפנים והחזירים משיינקין. אין בארץ הזאת שני עמים אלא הרבה יותר - שלושה או ארבעה. אולי יש כמה עמים שנמצאים בקואליציה זמנית, ארגון רופף שנקרא מדינת ישראל. אבל את הארגון הזה אנחנו מנפצים כבר די הרבה זמן - אף בנאדם רציני לא מאמין במיתוסים שהוא מבוסס עליהם. הממלכתיות הציונית מתה. ש''ס וההיסטוריונים החדשים נגסו בה משני הצדדים. איש לאוהליך ישראל. אם היה איזה איום חיצוני קיומי הייתי מרגיש צורך להאבק למען שמירת עצמאותה של הארץ הזאת. אבל מה שמתחולל כרגע הוא למעשה מלחמת אזרחים הנישאת על גבי זעמם של שני סוגי אספסוף, שעם שניהם אני לא מרגיש שום הזדהות. ברור שאין לי כוונה לתת לאף אחד להרוג אותי או לסכן את חיי, גם אם אין לי שום דבר נגדו. אבל גם אין לי שום רצון להלחם בו לצרכי איזו לאומיות שמזמן למעשה כבר לא קיימת. בשביל לאומיות צריך קצת תרבות משותפת וקצת דרך משותפת. הדרך של רבים מאלה שאני צריך להיות איתם באותה מחנה מצביעה לכיוון מדינה דתית חשוכה. התרבות היא תרבות הבאבא ברוך. לכן כבר לא קיים שום דבר שמגדיר אותי כשייך לאותה זהות כמוהם. מצער מאוד להגיד את זה, אבל אין לי שום דבר משותף עם אלה ששרפו את מסעדת אווזי בשכונת התקווה. אני לא מרגיש קרוב אליהם יותר מאשר למוחמד דחלאן. במצבים כאלה פתאום כולם חוזרים להיות ''יהודים'', למרות שרק אתמול הם אכלו שלפוחית שתן של חזיר. אני הפסקתי להיות יהודי, ולא מתכוון לחזור גם אם יהפכו את צריפין למחנה ריכוז. לכן אני פחות או יותר שווה נפש למה שקורה. רק חבל לי על אלה שמתים בלי לחשוב על מה הם מקריבים את עצמם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |