 |
ואם לא שותקות, בכל אופן לא נשמעות. טל . סבור שמיעוט התגובות לרשימה מעיד על העלמותה של השירה כגורם בחיינו. טל כהן חושב שזה לא מעיד על כלום. אני מסכים עם טל כהן שמיעוט התגובות אינו סימן; ואני מסכים עם טל . , ש(בלי קשר) השירה נעלמה כגורם בחיינו.
המצב הזה שורר מאז שעמדתי על דעתי התרבותית - עשר שנים אחורה, פחות או יותר. לכן הרושם שלי שבעבר היה אחרת הוא לא עדות ראשונית, אלא מסקנה שעל מקורותיה יהיה לי קשה להצביע. בכל אופן, זה רושם די ברור - בעשורים הראשונים לתרבות העברית תפסה השירה מקום קריטי, ואולי הציבור רומם אותה דווקא בגלל שהעברית לא היתה מובנת מאליה. ביאליק היה סמל לאומי בחייו, ולצידו טשרניחובסקי. אחר כך היו שלונסקי, ובעיקר אלתרמן, שבמשך שנים ספק ביטא, ספק קבע את מצב הרוח הלאומי-פוליטי. לאה גולדברג ורחל היו, אני מניח, "סלבריטאיות". אז בא דור המרד בנפילים אלו, והוציא גם הוא "כוכבים", אם גם מסוג אחר. אני לא משוכנע מה היה מעמדו הציבורי-תקשורתי של נתן זך בשנות השישים, או של יהודה עמיחי. אבל נדמה לי שבשנות השבעים אסור היה לאדם תרבותי-מעודכן להיתפס בלי דוד אבידן או יונה וולך.
והנה, כמעט כל הנ"ל הלכו לעולמם. ונדמה שיורש אין. איני רואה בעצמי מבין גדול בשירה, וכנראה שאני גם חובב פחות נלהב ממה שהייתי רוצה. לכן באומרי שאין יורש, אין כוונתי שמשוררי היום פחות טובים מהנ"ל - אלא שמעמדם הציבורי והתקשורתי קטן להחריד, בעצם לא ממש קיים. כמה מאיתנו יכולים בכלל לנקוב בשם של משורר פעיל? קולו של נתן זך נשמע עדיין, אבל יותר בהבעת דעות פרוזאית מאשר בשירים חדשים.
אני משתדל לקרוא שירים המתפרסמים במדור התרבות של "הארץ", ודרך המסננת המאוד סובייקטיבית שלי הצליחו להישאר אגי משעול ורמי דיצני כבולטים יותר מהיתר. ועדיין, לא שיש לי ספר של אחד מהם ליד המיטה. בתחום התרגום זוהר כוכבו של דורי מנור, שאמנם לרוב השירים שהוא בוחר לתרגם (מצרפתית) אינם מדברים אלי במיוחד, אך מלאכת התרגום שלו היא ללא ספק גאונית.
ואולי לא צריך לחפש דווקא את המשוררים הפעילים - אבל גם המתים נשכחו קצת מלב. עמיחי הצליח אמנם להכנס לתכנית הלימודים; זה בעיקר מבטיח שכל נערה ונער יכירו אותו קצת - ואז ישכחו. דובי אמנם מבשר כאן על כניסתו של עמיחי אל רבי המכר - אבל ברור שזו יותר תגובת פוסט-מורטם קלושה מאשר שינוי מגמה. איה התשובה הפואטית לעוז, יהושע, שלו, קרת, קסטל-בלום, לוין, סובול, רם אורן אפילו? המשורר היחיד שהיכה כמה אדוות בבריכה הציבורית שלנו לאחרונה הוא... מחמוד דרוויש, ואתם יודעים באילו נסיבות.
איני בטוח שישראל היא חריגה מבחינה זו. על משוררים זרים נדמה שאנו שומעים רק כשהם מקבלים פרס נובל, ואז זה כבר כסיכום לקריירת-עבר (אוקטביו פאז, שיימוס היני). פולין, מכל המדינות, היא אובססיבית לשירה - או לפחות כך זה מצטייר מהדובר הרהוט שלה, יורם ברונובסקי (ורסיסים של נציגיה, שיבמורסקה, הרברט ועוד, מתורגמים בקביעות לעברית). ומה בארצות האנגלו-סקסיות? ובאירופה? וברוסיה? האם יש יורשים לאליוט, ייטס, לורקה, צלאן, אחמטובה? מישהו שמע משהו?
באירוניה מרה, מאוד מרה, אפשר לומר שיונה וולך, לעומת עמיחי, "הצליחה" לפרוש בשיא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש