 |
|
שני שירים פרי עטה של איריס ש.
|
|
| יצירות אמנות • איריס ש. • שבת, 10/6/2006, 13:00 |
|
| |
הָאִישׁ שֶׁאָהַבְתִּי
"שום דבר אינו מכין אותנו
לאהבה הראשונה"
(רומן גארי, "עפיפונים")
שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מֵכִין אוֹתָנוּ לָאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה.
לֹא מְנוֹרַת הַגּוּף הַמְּאִירָה לָעַיִן הַדּוֹאֶבֶת אֶת דַּרְכָּהּ,
לֹא בְּדַל אֲדָמָה מְעֻלֶּפֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם
וְלֹא שְׁקִיפוּת הָעֶרֶב הַמְּרֻקָּע עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶש בְּתוֹךְ הַמַּיִם.
כַּאֲשֶׁר הָאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה פּוֹרֶצֶת,
בְּשָׁעָה שֶׁהֲדַר הָעֲלוּמִים נִשְׂרָךְ הַרְחֵק מֵאָחוֹר, סָגוּר וּמְסֻגָּר,
הַחַיִּים שֶׁהָיוּ אֵינָם עוֹד שָׁם.
הֵם נִכְתָּבִים בְּסִימַן נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הָאַחֵר;
גּוּפוֹ, קוֹלוֹ, עוֹלָמוֹ, מַחְשְׁבוֹתָיו.
הֵם נוֹתְנִים סִימָנִים קְרוּעִים, מְבֻעְבְּעֵי מְתִיקוּת וּמְלִיחוּת.
מַגָּע רִאשׁוֹן שֶׁל הָאַחֵר חָקוּק כְּמִכְוַת אֵשׁ, הוֹפֵךְ
טֶרֶף קַל לְכָל אַרְצוֹת־הַנֶּפֶשׁ הַזְּהֻבּוֹת נֶעְדָּרוֹת הַמַּעַן,
לְכָל הָעֵצִים יְרֻקֵּי הָאֵש
וּלְכָל הַצִּפֳּרִים הַיָּפוֹת הַמְּעוֹפְפוֹת לַמֶּרְחַקִּים
לִפְנֵי הַחֲשֵׁכָה.
רִקְמַת עוֹר נוֹשֶׁמֶת עוֹר פּוֹעֶמֶת בָּאוֹר
הִיא בֵּין הַיֶּתֶר קִיּוּמָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָה
בְּאֹפֶן זְמַנִּי.
וְאֵין לְהִשָּׁמֵר לְנַפְשׁוֹתֵינוּ.
הַהֲלִיכָה שָׁמָּה הִיא צֹרֶךְ
הָרָאוּי לְכָל הִבְהוּב מְחֻיָּךְ וּלְכָל בְּרַק כְּאֵב,
הַנּוֹפְלִים עַל חַרְבָּם אֶחָד אֶחָד
נִשְׁלָחִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם –
שֵׁם
לִפְעָמִים יָכוֹל הַשֵּׁם הָאֶחָד לְהַחְיוֹת יָמִים.
אֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת שִׁמְךָ
וְשִׁמְךָ הוּא תַּעַר.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה כָּרוּחַ עַל שְׁבָרִים נְמוֹגִים שֶׁל שִׁמְךָ וְלוֹמֶדֶת
כְּאֵב.
שִׁמְךָ הוּא כְּלִי נְגִינָה.
אֲנִי מְנַגֶּנֶת אוֹתְךָ כָּרוּחַ וְקוֹלִי מְעַרְסֵל בְּאִלְּמוּתוֹ זְרִימוֹת קְטִיפָתִיּוֹת שֶׁל
אַהֲבָה.
כַּמָּה אֲהָבוֹת וְכַמָּה מַכְאוֹבִים יְכוֹלִים לִנְשֹׁר מִן הַשֵּׁם הָאֶחָד?
שְׁמוֹ שֶׁל אֲהוּבִי הוּא
דִּקְדּוּק עִבְרִי בְּתַבְנִית קְטַנָּה, מְחַכֵּךְ אֶת לֶחְיוֹ הַמְּזֻקֶּנֶת בִּלְשׁוֹנִי,
מְדַגְדֵּג אוֹתִי בְּעֵירֻמּוֹ הֶעָצוּב.
כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת בְּשִׁמְךָ, אֲהוּבִי,
אֲנִי שׁוֹמַעַת גּוּף שֶׁנּוֹשֵׁב עַל פְּנֵי הַחוֹל, מֵאִיר בְּזָהֳבוֹ אֶת עַפְעַפַּי.
כְּשֶׁאֲנִי שָׁרָה אֶת שִׁמְךָ, אֲהוּבִי,
אֲנִי נוֹגַעַת בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית
וּבְךָ, אֲהוּבִי,
בְּךָ.
כְּשֶׁהָעֲנָנִים מְמוֹסְסִים אוֹתִי בְּחַמְצָן,
הוֹפֵךְ שִׁמְךָ לִדְמָמָה רְחוּצָה,
לַאֲלֻמַּת אוֹר דַּקָּה.
אַתָּה מְכַסֶּה אֶת הַיְּקוּם בְּיֵשׁוּתְךָ וְשִׁמְךָ הוֹפֵךְ
גּוּף.
כֻּלְּךָ גּוּף.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש