 |
אריק איינשטיין נפטר | 3628 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים, בתוכנית רדיו של שירים עבריים, הושמע איינשטיין שר את "הבלדה על יואל משה סלומון", ופתאום היתה לי איזו התגלות, כמה נהדר הוא שר שם. למרבה הצער, כשחיפשתי עכשיו ביוטיוב, מתברר שיש שם רק את הגרסה מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", שבה הוא שר פחות טוב. כנראה הגרסה הנפלאה היא מהקלטה של הרדיו. ואולי לא היו הדברים מעולם? אבל אני ממש יכול לשמוע באוזני רוחי איך הוא שר את זה! כמו שכתבתי במקום אחר, לפני "החלונות הגבוהים", איינשטיין היה זמר מיושן אפילו ביחס לתקופה. ב"חלונות" הוא היה שותף, כידוע, לייסוד הפופ הישראלי, ולשינוי הדרך שבה שרים. מאז ועד תחילת שנות השבעים, כולל, נשמע שהוא קצת מחפש את דרכו, מבחינת שירה, בין הזמר העברי לפופ לרוק (כולם מסביבו חיפשו את דרכם, זה היה נפלא). מתישהו בשנות השמונים הוא החל, מאוד מאוד לאט, לאבד משהו מהרעננות בשירתו. בין לבין, אמצע שנות השבעים עד תחילת השמונים, הוא מצא את דרכו. כך הוא שר את "הבלדה" שאני זוכר: בתנופה, עם שמץ אימוץ מיתרי הקול כדי להפיק שמינית צרידות, באוף-ביט מופתי, ושומעים שכיף לו לשיר. כיף גם לשמוע. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היה לאריק איינשטיין קול שהתביית ישר על הנקודה הכי נכונה בפנימיות המאזין, קול ערב לאוזן, טבעי ואמיתי. הוא נשמע כמו שכן או חבר שבמקרה ניחן בקול טוב, ושר לאלה שסביבו, בלי לעשות מזה עניין. בגל העצב האדיר ששטף את ישראל אתמול היו המון נסיונות להגדיר את אריק איינשטיין, והיו שקראו לו ''מלך הרוק'', אבל זה לא מדוייק, כשעוברים על רשימת האלבומים והשירים שלו רואים שרק מיעוטם הוא מה שניתן להגדיר כרוק, רוב השירים הם שקטים ועדינים, הרבה משיריו הם שירים עבריים חדשים או מחודשים, וכמובן עשרות שירי ילדים, וכמה שירים הומוריסטיים. הרוק הוא יותר בגלל שלום חנוך, שהוא המלך בתחום הזה, ובעקבותיו עוד כמה יוצרים. אבל את גוף העשייה הענק של אריק איינשטיין אי אפשר לתחוב לתוך הגדרה אחת, חוץ מלהגיד שאיכשהו כל השירים ביחד הם תמצית הישראליות. אפשר גם להגיד שרוב השירים שהוא שר נשמעו טוב בדרגה כזאת או אחרת, כולל שירים שאצל אחרים אולי היו נשמעים סתמיים, או אפילו מטופשים. כשמוסיפים לזה את האישיות המיוחדת ונטולת הפוזות, הבריחה מאור הזרקורים, הפשטות והצניעות- בתחום שרוב העוסקים בו מצטיינים בהפך מזה, מבינים שלא יהיה לנו עוד אחד כמוהו. חבל על דאבדין ואינם משתכחין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי לחשוב על זה קצת בהקשר של ״הגשש״ - אני חושבת שהיה משהו במנעד הענק של היצירה שלהם (גם של איינשטיין וגם של הגשש) שהצליח לגעת פחות או יותר בכל אחד ו/או לדבר איתו ב״שפתו״-שלו(1) - בכל גיל, מוצא, מגדר וכו׳. (1) חוץ מכמה חבר׳ה פה ושם שהתנפלו בחדווה גם על המאורע העצוב הזה עם המגרסה האונטולוגית של פוליטיקת הזהויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, איינשטיין דיבר אליי הרבה יותר מהגששים... אבל לגבי ה(1) שלך- מזדהה איתך לגמרי! אפילו סגרתי בקוצר רוח את "המלה האחרונה" (שהיא בערך התכנית היחידה שאני מנסה לא להחמיץ), כשעירית לינור* התחילה עם עניין ה"אשכנזי-מזרחי". *שהיא, יש להודות, הכי פחות חביבה עליי מבין המשתתפים. יש לה קטע "מתבדח" שחוזר על עצמו מדי, ושמתמקד בעניין הזהויות, ב-3 התחומים הבאים: דתיים-חילוניים, אשכנזים-מזרחים, גברים-נשים. בפעם העשרים ושבע בערך זה מתחיל להיות משעמם משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבל על מות אריק אייינשטיין הוא רק אבל של השבט הלבן. יהיו שיכעסו על הגדרתי את האבל על מות אריק איינשטיין בתור "אבל של השבט הלבן". הם יאמרו למשל: האבל על אריק איינשטיין הוא אבל על מייצג של "תרבות ישראלית אמיתית". בתור מי ששייך לשבט הלבן ומתאבל גם כן על מותו, אני פטור מלהגן על דברי בתור "מי שאינו ישראלי אמיתי". אני מסתכל סביבי ורואה שלמחצית הישראלים או יותר — אין חלק מהותי באבל הזה. נכון, המוות הזה מצער כמו שכל מוות של "מפורסם" מצער; אבל לאותה "מחצית+" אין את התחושה המעיקה של מתאבל על כך שהמת הוא חלק מושרש בהוויה של המתאבל עצמו (המתאבל חש כאילו "חלק מעצמו" אבד עם מות המת). התרבות שמייצג אריק אינשטיין היא תרבות שהולכת ונעלמת, הולכת ומוחלפת בתרבות אחרת. מה התרבות הישראלית היום ? כוללת בין השאר: * מזרחיות (מוסיקה ומאכלים), * אמריקניזציה, * תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, * תיקשורת מודרנית (סלולרי, אימייל, מסרים, פייסבוק), * דתיות (מתנחלים, חרדים), * תרבות "חבר העמים" (מסוגרת בתוך עצמה ולכן ניסתרת ממי שלא שייך אליה), * תרבות ערביי ישראל (אין לי אפילו שמץ מושג עליה). מה לזה ולתרבות השבט הלבן ? כמעט לא כלום. מי מתאבל באמת ? רק הגופים שבהם שולטת עדיין תרבות השבט הלבן. זה כולל את רוב התיקשורת והאליטה השלטת, זה כולל כמעט את כל הכותבים הקבועים בפורום "האייל הקורא". בכל פעם שאני רואה מישהו שמתאר את עצמו כ"אייל מסוג x" אני חש בתיאור זה את הגאווה על כך שהוא שייך "לשבט הנכון". מי שבאופן מוחצן מציג את עצמו כלא שייך לשבט הנ"ל (לדוגמא הגולש "פריפריה") זוכה למקלחת צוננים גם כאשר טענותיו נכונות וצודקות. האם מצבנו הולך ורע (עם דעיכתו הבלתי נימנעת של השבט הלבן) ? לא בהכרח. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא האם תישאר בעתיד הפטריוטיות הישראלית שהייתה חלק חשוב מתרבות השבט הלבן; קיומה של ישראל לאורך זמן לגמרי לא מובטח, להערכתי פחות מחמישים אחוז, אנו מוקפים בים של ערבים ומוסלמים שמוכנים לחסל אותנו בהזדמנות הריאלית הראשונה. פרט לעניין הקיומי (הפטריוטיות) איני מודאג משום פחת בערך תרבותי אחר בישראל. מכל הבלגן התרבותי שיש היום בישראל (נלעג ככל שיהיה) — תצא בסופו של דבר תרבות חדשה בעלת ערך לא פחות מתרבות השבט הלבן. כמובן, תרבות חדשה תתקיים בתנאי שישראל תשרוד פיזית עד אז. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון ששירי ארץ ישראל הישנה והטובה, הפועל תל אביב והקילומטר שלא יצא ממנו, הדמות ששיחק בסרטים (בעיקר בסאלח שבתי, אבל גם בסרטי אורי זהר) כולם מעידים על השתייכותו ואולי יותר מכך שייכותו לשבט הלבן. מצד שני אני חושב שאריק איינשטיין היה מבצע ענק בלי קשר להשתייכות עדתית. הוא הסינטרה שלנו, ויותר. אני חושב שאפשר להשוות את לכתו להסתלקותו של שייקה אופיר. מצד שלישי הוא הלך כשהוא משאיר אחריו את עבודתו, ואנחנו וילדינו נוכל להמשיך להנות ממנה. אני לא מתאבל עליו כמו שהתאבלתי על ג'ון לנון בזמנו. מבחינתי גוף היצירה של איינשטיין הושלם באלבום "מוסקט" בשנת 1999 והא ראיה שכבר ב 2005 קיבל פרס על מפעל חיים. מצד נוסף למה זה תמיד צריך להיות לעומתני כמו עפרה נגד ירדנה? אריק איינשטיין היה זמר של אמצע הדרך (גם עפרה וירדנה). הוא היה דמות מעניינת, תמיד הצטייר לי כמי שעצב ושמחה מהולים אצלו כל הזמן (כמו גם אצל שייקה אופיר). וצריך להפסיק להכניס אנשים למגרות - "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון ולי יקנו המון בלון" אם אמא היתה מסעודה משדרות היא היתה שותה תה עם שיבא ואבא היה משחק שש-בש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ר' http://www.the7eye.org.il/86802 האבל על איינשטיין מופיע בכל העיתונים הראשיים, מהארץ (שדווקא לא שם אותו בכותרת) עד מקור ראשון. העיתונים החרדיים אכן מצניעים אותו וכך גם העיתון הערבי אל איתיחאד. יש לציין שהן ישראל היום והן מקור ראשון הם עיתונים שקמו במטרה מוצהרת "לשבור את המונופול של השמאל". נו, אז עכשיו מדברים על "השבט הלבן". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר נכתב ונאמר עליו הכל. ראוי להיזכר בתריסר השירים הפותחים שלו: שיר מייצג ללהקת החלונות הגבוהים שאיתה מתחיל הפופ הישראלי. שיר המחאה הישראלי הראשון שהיה בן חורג בפסטיבל הזמר והפזמון של אותם הימים. שיר ילדים הומוריסטי שאיפיין את אינשטיין בראשית קריירת הסולו שלו. שיר חדשני לזמנו שהישוו אותו לביטלס. אני מעולם לא מצאתי את הדמיון אבל ללא ספק אחת הקלאסיקות הגדולות. שירו הטוב ביותר ואחד השירים הישראלים הגדולים ביותר. השילוב בין ההגשה המדודה והמאופקת של אינשטיין ל"התפרעות" של שלום חנוך מציבה את השיר לצד קלאסיקות הרוק הרך הלועזי של אותה תקופה. הלחן הוא של יוני רכטר וזה כבר אומר הכל. השירה המדויקת של אינשטיין יחד עם הלחן הקצבי שוב מביאה לנו יצירת מופת שלא נס ליחה. קלאסיקה אלתרמנית שכל אמירה נוספת תגרע ממנה. שיר המדבר על מה שכולנו צריכים ומזכיר איש טוב אחר שנפרדנו ממנו לפני כמה שנים. שני שירים של ביאליק. הלחנים של מיקי גבריאלוב הם הטובים ביותר בהשוואה לכל מה שהיה לפניהם או אחריהם. הלחן הכיפי הזה לטקסט ה"רציני" הוא שיר קצת מפוספס אבל לא פחות טוב מהשירים הגדולים של אינשטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי אבל לא באותה רמה כמו פראג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השירים שונים למדי, אבל אם משווים את הערך ה''מחאתי'', נראה לי ש''פראג'' מפסיד. הוא לא הופנה כנגד החברה בה חיו ופעלו יוצריו, ושירתו לא דרשה הפגנת אומץ יוצאת דופן. אולי נכון יותר לכנותו ''קינה''. לעומתו, ''חייל של שוקולד'' הוא שיר מחאה פציפיסטי-ברכטי שנתקע כאצבע בעין באחת התקופות המיליטריסטיות בתולדות ישראל. אמנם איני יודע אם יצא אחרי המלחמה או לפניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייד אחרי המלחמה התפרסם "ירושלים של ברזל" של הצנחן המזמר מאיר אריאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיר מחאה לדעתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי. אני זוכר שכשהוא יצא הוא עורר התנגדות כי הוא הציג אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין לקרוא. אבל זה עדיין לא הופך את זה לשיר מחאה. הוא נותן קצת הווי קרבות מזווית הראייה של לוחם - ולא זווית אישית אלא זווית של החבר'ה, ובסוף מקנח בקצת ממלכתיות. אז יש שם קצת חספוס שאכן נותן טון שונה מנעמי שמר, אבל בסופו של דבר אם הוא אומר שם משהו אז זה עדיין "כל הכבוד לצה"ל". (אפשר גם לטעון שהוא לא אומר שם שום דבר של ממש. אני לא יכול שלא להיזכר ב"פואטיקה" של עצמי בשירותי הצבאי - פיתחתי תחביב לחבר, לאירועים חברתיים ביחידתי העורפית או כהעברת זמן בשמירה, פראפראזות על שירים מוכרים, שבהו תיארתי באופן שנון (כן, בטח) פכים מההווי של היחידה העורפית. אמירה של ממש לא היתה לי, ואני לא רואה ב"ירושלים של ברזל" יותר.) וכנראה אי אפשר בלי להתייחס לשורה "ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות". כשקוראים את השורה הזו לעצמה היא נראית מאוד שיר-מחאתית. אבל בשיר הזה אין לה שום תמיכה מצד עמיתותיה השורות. זו בעיטה בבטן שבאה משום מקום והולכת לשום מקום. כל מה שאני רואה בה הוא עוד הומור מחוספס של חיילים, רק חסר טעם באופן מיוחד (לפחות כשמשמיעים אותו לקהל שאינו החיילים הקרביים עצמם). משהו כמו ההמשך הידוע של "מה שלא הורג מחשל", אולי קצת יותר קהה (במובן של חבטה בחפץ קהה). אגב, אם כבר אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר, "גבעת התחמושת" הרבה יותר - מציאותי, אנטי-סכריני, אפקטיבי ומגובש1. ועדיין, ובצדק, הוא לא נחשב שיר מחאה. 1 בטח מספר תלת ספרתי של שמיעות, ואני עדיין לא מצליח להחליט אם זה בעיני שיר בלתי נסבל או יצירת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי יצירת מופת. כי לא משנה מה שמו של הרגש שהוא מעורר בך, עצם יכולתו לעורר בך רגש גם אחרי מספר כה רב של השמעות, על אחת כמה וכמה רגש אמביוולנטי, מציבה אותו עם הגדולים שבהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. כשכתבתי את המשפט בסוף תגובתי הקודמת הבנתי שהשיר הוא גם בלתי נסבל וגם יצירת מופת, כמו שאתה כותב. אבל בעצם, ''בלדה לחובש'' (ועוד המון שירים, אבל זה קופץ לראש בהקשר הזה) בלתי נסבל בעיני גם אחרי המון שמיעות, והוא לא יצירת מופת, סתם בלתי נסבל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי 'בלדה לחובש' כולו מבטא גישה הירואית חד-ממדית (וקיטשית, אם יורשה), בעוד גדולתו של גבעת התחמושת נובע מריבוי נקודות המבט שלו(שמתבטאת גם צורנית במעברים בין שירה לתיאור). ההירואיות מול חוסר הטעם, המטרה הקולקטיבית המצול"שת מול האדם הפשוט שרוצה לחזור הביתה בשלוש, רצוי שלם בגופו ובנפשו - כאילו האחרון ייתכן לאור שאר תיאורי השיר. "*אולי* היינו אריות, אך מי שעוד רצה לחיות, אסור היה לו וגו' " - סוג של אירוניה על דימויי הגבורה, שמוחלשת מעט על רקע המנגינה הקופצנית. לעניות דעתי זה אמנם לא נחשב כשיר מחאה קלאסי, אבל דווקא מבעד לפעמי המנגינה הסוחפת מושתלים היטב רמזים שמפקפקים בכל התוחלת של ההסתערות העיקשת וההירואית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא רוצה לחזור הביתה בשלום, לא בשלוש (בשיר די מטומטם של דורי בן זאב ויגאל בשן, יסלחו לי שניהם, מופיע השיבוש ''סך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש'', כפארודיה ריקה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לחובש, הייתי יכול לחיות עם הקיטש והחד-ממדיות של המילים - זה הלחן הנפוח וחסר החן, יחד עם השירה הפומפוזית, שעושים אותו למה שהוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהפונז אמר. לטעמי גבעת התחמושת הוא שיר ענק, וגאוניותו בקופצניות של הליווי שמחדירה במאזין את תחושת הבהילות של הקרב. שילוב המונולוגים בטון דווח ענייני ויבש והניגוד בינם לבין הלווי העצבני נותן לשיר את העוצמה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ולא שמתי לב לזה עד עכשיו (במודע). הסיבה שהוא (גם) בלתי נסבל בעיני הוא שבטון הדיבור-שירה יש משהו שגורם לזה להישמע כאילו זה מסעיר (גם) באופן חיובי, כמעט כיף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה טון הדיבור של הדור ההוא (אמנם קובי רכט לא היה קרבי, אבל זה אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר) אני לא שומע שם גלוריפיקציה של המלחמה, לפחות לא על פני השטח. בדור ההוא המלחמה אמנם היתה סוג של שליחות אבל לא כזו שעורגים אליה אלא שמקבלים את עולה: "איתן לא היסס לרגע" היה ביטוי אמיתי בדור ההוא, ביטוי שהפך לציני בדור שאחריו, זה שלחם במלחמת לבנון הראשונה. "אולי היינו אריות" הוא ביטוי חצי מתנצל, בשום אופן לא יהיר, ואולי, בקונטקסט שהוא מופיע, קצת מחאתי- אולי היינו אריות אבל כה רבים מאיתנו מתו בקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה לחיות? אין לך מקום בגבעת התחמוווווושת! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת טון הדיבור של הדור ההוא, פשוטו כמשמעו. הקטעים המדוברים נלקחו מראיונות עם לוחמי גבעת התחמושת, שסיפרו על הקרב לכתב ''במחנה''. את ''אני לא יודע למה קיבלתי צל''ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום'' אמר הלוחם שלום דוד. כבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו״מדרש יונתי״? (http://www.youtube.com/watch?v=cDkvt9pbnqs) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפהפה ונוקב, אבל לא איינשטיין.על ''יונתי'' של זה האחרון (שיר מספר שמונה) לא תהיה גאוותו - מופת של חוסר טעם, רשלנות ובוז למבטא הנכון. אני כבר שולח תזכורת לאב''ד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מעודן יותר, אבל מה עם ״שיר על יונה בחלומי״ מתוך הדיסק המופלא של חלפי/רכטר/איינשטיין? (על חלוני יונה בשומה יוניות עדינה. מול חלוני חלון. מול החלון חלוני. אתמול היה יום ראשון, היום שני. אל תלעגו לרש, אם לבן הוא ואם כושי. יש בו במי שחלש מה ה- אנושי אנושי. כתר על ראש מלכים, ועל כתפיהם המלוכה. אבל ילדים שלרחוב מושלכים - קומתם נמוכה. אומרים: השמיים - גן אמרים: בשמיים טוב. ירדו נא שמיים לשבת כאן, עם הילדים ברחוב. הנה הם באים. הנה. אינני יודע מי. האם כל חיי אהיה שונא? למי?) 2. למה הוצאת את ג׳ מרשימת מקבלי התזכורת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. גם יונה, גם איינשטיין, גם מחאה, גם יופי של רכטר וחלפי. טושה. 2. אני מתנצל על שרבוב ענייני פייסבוק בכאן. אפשר להתעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום כולו הוא מופלא. שמעתי אותו אתמול בנסיבות לא כל כך מתאימות, ונהניתי מכל זנב פסינתור של ״שלושה חתולים״, ״השיכור״, ״סתיו יהודי״, ״תוכי יוסי״ ובאמת אחד אחד. פשוט אלבום יחיד במינו. (אחד-אחד, ועדיין, מכל האלבום השיר האהוב עלי הוא ״אשר טייל עמך״, גם קצת בגלל שיר דומה שכתב בזמנו אמיר גלבוע לסבתא שלי שלא נענתה לו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אתה עם העובדות שלך, מפריע לארז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהה, לא יפה. בסך הכל כאן זו רשימה של טעם אישי. לא רק האידיאולוגיה משחקת פה אלא גם המוזיקה (ש. חנוך לוקח) וגם המילים (חנוך ל. מגעיל אבל חזק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פראג הוא שיר נפלא (תרמתי פעם לקידומו - התנדבתי לכתוב את הטקסט היומי שיקריאו במסדר הבוקר בבסיס. ככה זה בחיל חינוך. והיום היה יום השנה לפלישה לפראג. קצין החינוך הקריא ברגש ובהטעמה פתיחה פלוס בית ראשון של השיר, ואני הייתי בעננים). אבל הוא לא ''שיר המחאה הראשון בישראל'' ולא דומה לזה. אגב, עוד לפני שהיו פה שירי מחאה ממש היו המון שירים סאטיריים, על יוקר המחייה, פרוטקציה ואפליה - מג'ו עמר ועד המטאטא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי יונתן גפן בספרו חומר טוב, פראג היה למעשה בדיחה שיצאה מפרופורציה. חבורת לול החליטה לשלוח שיר שלא מדבר על מלחמות צה''ל וכו' לפסטיבל הזמר. הם בחרו בנושא מרוחק הפלישה הרוסית לפראג. להפתעתם זה הפך ללהיט ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אסיים את חלקי בדיון בשיר מחאה נפלא מאת הפרופ' המשורר, יוסי יונה. טעימה: "מרכבות האוויר נוסקות לשחקים, את אניני הטעם הרחק נושאים, לנפוש בקצות תבל קסומים, ובין אפרטיף לקרם ברולה לימוני, פניה של דלת העם מטשטשים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת, ברקת. הם לא באותה האיכות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר "בתשלומים". להיט היסטרי בתקופת הצנע. עברית מרוסקת של עולה חדש וקשה יום ממצריים. שפה עברית על הפנים אבל קלע למטרה והעביר מסר רלוונטי לרוב המאזינים. מי אומר ששפה גבוהה מבטיחה רמה ? מי אומר שלרוב האנשים בארץ היה איכפת באמת מה קורה בצ'כיה ? פלפל אל מסרי ואחר כך אפרים קישון (למשל סלח שבתי) ידעו מה באמת היה חשוב לרוב האנשים בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שיר נערץ, ופיזמנו אותו בלי סוף במשק ובצבא (היינו שלושה חברים בגרעין ששרנו כשלישיה בלתי הרמונית לחלוטין והופענו מול קהלים אוהדים בקיבוץ ובהיאחזות). בעניין פראג, אני לא יודע על הרוב בארץ, אבל אני יודע על רבים שכאבו את כאבם של הצ'כים. (אוהדי ישראל נכבשים ע''י האימפריה הסובייטית, אין לי ספק שהציבור הישראלי הרגיש הזדהות אישית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם הסטודנט יאן פאלאך שהצית עצמו במחאה על פלישת בריה''מ לצ'כיה. התמונות עוררו אז גל זעם ועצב. אין לי מושג אם זה היה לפני או אחרי הפסטיבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שלפני. השיר מדבר על זה - האיש הצעיר שמתגנב, והאור המוזר שעולה בכיכר העיר שמתה, שם השחר לא בקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי פעם ידיד. זה: תגובה 431171 והוא היה מקפיד, על כל משפט שהיית אומר, לציין "שכחת להגיד לדעתי. לדעתך - (השלימו את הטוב בעיניכם. הפועל יפסידו, הקוביזם הוא האמנות הנשגבת ביותר, ספירית מורה גרועה, צריך לצאת מהשטחים מיד)". אז במקרה הזה, אני חושבת שהוא צדק. לדעתך - הוא לא באותה הרמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הלכתי לשכת עבודה'' ושירי פלפל אל-מסרי קדמו לשניהם בכמה וכמה שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אחד ורשימת אריק שלו, אמנם. אבל קשה להבליג על השמטת ''אני ואתה'' מרשימתך. בכל הפרמטרים- הלחן, העיבוד המוסיקלי עם הגיטרה והכינורות, והטקסט הפשוט כביכול, אך נכון כל כך, זה שיר נפלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פראג לא בדיוק שיר מחאה, לאור העובדה שהוא לא מוחא על משהו שאירע כאן. כלומר, נורא קל "למחות" איתו, כביכול. האם ליושינקה הוא שיר מחאה? ואם אתה מגדיר אותו כשיר מחאה, בקטגוריית מחאה-על-אירועים-בחו"ל, הנה קדמו לו הרבה הרבה אחרים. הנה אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את התיקון שהגדרת השיר היא קינה ולא מחאה, מה שהיה יכול למנוע כאן הרבה תגובות קטנוניות. ככל הידוע לי (ותקני אותי אם אני טועה), השיר המלונקק של אלתרמן לא הולחן ואני התכוונתי אך ורק לשירים מולחנים אחרת רבים משירי רגעים והטור השביעי היו יכולים לתבוע את הבכורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולחן. אתה יכול למצוא בקישור ברנש ששר את הלחן. אם כי משום מה הוא מתחיל רק מהאמצע. ___ גם קינות קדמו לפראג. הנה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא חיל של שוקולד.זה שיר מחאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הזכירו אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד ארבע שירים שראויים לזכירה: עוד קלאסיקת רוק של הצ'רצ'ילים במקור. אווירת תחילת שנות ה70 נשמעת היטב בשיר הזה. שיר מהנה ומשעשע יחודי בקריירה של אינשטיין. השירה הקריינית של אינשטיין היא כאן במיטבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"... גם ליבוסים מגיע יום אחרון." (מתוך קנטטת-המקלחת החביבה עלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוקדים עם אריק איינשטיין שמוליק קראוס, אשתו לשעבר אלונה ואברהם חלפי . אני מרגישה זכות , שגדלתי בתקופה עם תרבות עברית יפה . אריק איינשטיין היה אחד מעמודי התווך , והוא בכלל לא ידע שהוא כזה . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הנ''ל פותחים שולחן, עם משה ועם חצקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל, אם כך, שד"ר J וקארים עבדול ג'באר עדיין נוגעים בשמיים רק במובן המטפורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עופרים הקים את "צמד העופרים" עם שמוליק קראוס, שהפך "שלישיית העופרים" עם אסתר עופרים, וחזר להיות "צמד העופרים" כשקראוס עזב. אבי עופרים נפטר במינכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא במקום, אבל האסוציאציה המיידית שעלתה בראשי למקרא "שלישיית העופרים" זה הסרט "זיכרון גורלי"1. 1 הממ, ממש איזכור עצמי לתגובה הזאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |