"אגורה" 2009, במאי: אלחאנדרו אמנאבאר, תסריט: אלחאנדרו אמנאבאר ומתאו חיל, שחקנים ראשיים: רייצ'ל ווייס, מקס מינגלה, אשרף ברהום, אורך: 126 ד', הפקה ספרדית בשפה האנגלית.
מעט מאוד סרטים המבוססים על אירועים היסטוריים מצליחים לומר דבר בעל ערך גם על התקופה שהם ממחישים ובמקביל גם על זמננו אנו. אחד מהמעטים הללו הוא הסרט "אגורה".
"אגורה" (מקור: Lions Gate Home Entertainment).
קולנוע כתיעוד היסטורי
במציאות בה כוחות פוליטיים ואידיאולוגיים משפיעים במידה רבה על גבולותיה, תקפותה ומשמעותה של ההיסטוריוגרפיה, עולה שאלת תרומתו של הקולנוע ההיסטורי לידע שלנו על העבר. סרטים היסטוריים כמו "אגורה", מעלים כל פעם מחדש שאלות כגון נאמנות הקולנוע לתקופות אותן הוא מתאר, השפעתו על תפיסתנו ההיסטורית, תלותם של הדימויים הקולנועיים ברוח הזמן בו הם נוצרו, וכן השתנות האופן בו נתפסים דימויים אלו לאחר שנוצרו, בהתאם לזמנו של הצופה.
מאלו נובעת גם שאלה עקרונית, באשר מידת הלגיטימיות של הקולנוע והטלוויזיה כמתעדים היסטוריים. פרופ' היידן ווייט, מן ההוגים החשובים בחקר ההיסטוריוגרפיה, טבע את המונח "היסטוריופוטיה ("Historiophoty"), כדי להמשיג את פעולתו ההיסטוריוגרפית של הקולנוע. הוא טוען שכפי שההיסטוריוגרפיה האקדמית רושמת את ההיסטוריה באמצעות דימויים מילוליים ושפת הפרוזה, עושה זאת הקולנוע דרך דימויים ויזואליים, באמצעות השפה הקולנועית. ווייט רואה בהיסטוריופוטיה ענף לגיטימי של מחקר היסטורי, גם ביחס לתקופות שמהן לא שרדו דימויים ויזואליים ברורים, ובוודאי ביחס לתקופות שהשאירו תיעוד צילומי או קולנועי. ברור לכל שסרט קולנוע מציע דימויים מתוכננים ומסוגננים, ערוכים ומבוימים בהתאם למטרות ההפקה הקולנועית, ועם זאת, טוען ווייט, אין הבדל של ממש מבחינות אלה בינם לבין מונוגרפיות (חיבורים מחקריים ממוקדים) היסטוריות מילוליות למהדרין. לדעתו יש כמובן לבדוק כל מקרה לגופו, אבל גם מבחינה זו, הוא טוען, אין הבדל מהותי בין רישום היסטוריופוטי לרישום היסטוריוגרפי.
דיעה הפוכה מציג פרופ' יוסי מאלי. לדעתו הסרט ההיסטורי העלילתי אינו מסוגל למלא את תפקיד ההיסטוריון. סרט היסטורי עוסק בעיקר בייצוג ובסיפור ואילו ההיסטוריון מתרכז באינטרפרטציה, דיון והסבר. הקולנוע מציע בנייה של אשליה בעוד ההיסטוריון עוסק בהריסתה ובחשיפתה. מקומה של החוויה הקולנועית בתרומתה לתודעה היסטורית ולקשר עם העבר. בכך היא משלימה מימד חשוב שחסר בהיסטוריוגרפיה המסורתית, אך אין היא מהווה תחליף שלה.
הסרט "אגורה" יכול לשמש מקרה מבחן מעניין לדיון בשתי העמדות המנוגדות הללו. האם אפשר לראות בסרט מעין "מונופוטיה" היסטורית, המציעה משהו שהוא מעבר לאשליה הויזואלית־סיפורית, כלומר מציגה גם פרשנות, דיון והסבר המוטמעים ביצירה ואין לחמוק מהם, או שמדובר בעוד יצירה קולנועית שמציעה אמנם אשלייה של מציאות היסטורית רחוקה, אבל בלי ערך מוסף היסטוריוגרפי מעבר לכך? אמנם היידן ווייט יטען שגם האפשרות השנייה היא לגיטימית כתיעוד היסטורי, אבל ננסה לבדוק איך עומד הסרט בדרישה המחמירה יותר של מאלי מתיעוד היסטורי, והאם בכלל אפשר שסרט יציע וריאציה של היסטוריוגרפיה מסורתית.
הספריה הגדולה של אלכסנדריה (מקור: ויקיפדיה)
על הסרט
"אגורה" (כיכר העיר ביוונית קדומה) הוא סרט ספרדי משנת 2009. הסרט מציג דרמה היסטורית המתבססת על חייה של היפאטיה, פילוסופית, מדענית ומורה בת המאה הרביעית־חמישית לספירה, שנרצחה בידי המון נוצרי קנאי באלכסנדריה בשנת 415. במאי הסרט הוא אלחנדרו אמנאבאר, שיחד עם מתאו חיל כתב גם את התסריט. בתפקיד הראשי של היפאטיה משחקת רייצ'ל ווייס. הסרט דובר האנגלית צולם באי מלטה והפקתו עלתה כחמישים מיליון אירו. הסרט הוצג בהצלחה רבה בספרד, ועל אף קשיים ראשוניים בהפצתו לארצות אחרות, הוצג לבסוף במהלך 2010 בכל ארצות המערב וזכה בכמה פרסים.
עלילת הסרט עוקבת, כאמור, אחר חייה של המורה והפילוסופית היפאטיה באלכסנדריה הנמצאת תחת שלטון רומאי. היפאטיה היא פאגאנית במוצאה, אך עיקר עניינה הוא פילוסופיה ומדע והיא מתרחקת מפולחני הדת. ברקע הולך ומתעצם המאבק האלים בין הנוצרים לפאגאנים על השליטה בעיר. הנציב הרומאי, מתלמידי היפאטיה בעבר, מנסה להחזיר את הסדר על כנו, אך נאלץ, בסופו של דבר, להיכנע לכוח הנוצרי העולה. במקביל לתגליות מדעיות חשובות של היפאטיה על מבנה מערכת השמש, היא מסרבת לקבל עליה את הדת הנוצרית ונשארת חשופה לזעמו של המון נוצרי מוסת שרואה בה מכשפה וסכנה לערכיו הדתיים ולשאיפותיו הפוליטיות. ההמון רוצח אותה.
סיפור חייה של היפאטיה אינו מתועד בהרחבה במקורות ההיסטוריים המעטים המזכירים אותה. דבר מכתביה לא שרד, והמידע עליה מבוסס כולו על מקורות משניים. ידוע כי עיקר עניינה המדעי התרכז במתמטיקה ואסטרונומיה, אך לא ידוע מה היו תוצאות מחקריה בנושאים אלה. מקור קדום אחד מציין כי ההידרומטר והאסטרולאב הם המצאות שפיתחה היפאטיה, אך אין לכך כל עדות נוספת.
לתוך הוואקום ההיסטורי היחסי הזה יוצקים תסריטאי "אגורה" סיפור משלהם, שיש בו גם צדדים אישיים וגם צדדים מדעיים שחלקם פרי דמיונם של התסריטאים. ראוי, עם זאת, לציין שסיפורה של היפאטיה, שהוא בחלקו בדיוני, משולב בסיפור התקופה באלכסנדריה, שאכן מבוסס על מחקר היסטורי רציני. מבקרים אחדים של הסרט טוענים לאי דיוקים היסטוריים כאלה ואחרים, אף כי נראה שהתמונה ההיסטורית בכללותה מדוייקת למדי. הטענה העיקרית המופנית כלפי הסרט היא שהתפקיד של הנוצרים בהרס הספרייה של אלכסנדריה מוצג באופן מוגזם, וכי היו גורמים נוספים וחשובים יותר מהנוצרים שהביאו בסופו של דבר להיעלמה המוחלט של הספרייה, על כל אוצרות הידע שהיו בה.
מבחינת שפתו הקולנועית הסרט בנוי כאפוס רחב יריעה העובר בין תמונות המוניות עם מאות ניצבים לתמונות אינטימיות בחדרים פרטיים. תנועות המצלמה האיטיות בדרך כלל מתחלפות בתנועה מהירה ובעריכה תזזיתית יותר בסצנות המראות קרבות אלימים והסתערות המונים. מרחקי הצילום מגוונים ונעים בין תמונות ממעוף הציפור של העיר כולה או של חלקים ממנה ועד תמונות תקריב של פני הדמויות על הבעותיהן ומחוותיהן. העיצוב של האתרים השונים מוקפד והשחזור של אלכסנדריה מבוסס על מחקר היסטורי וארכיאולוגי. מבחינת עיצוב התלבושות הקפיד אמנאבאר להשתמש בביגוד כפריט מאפיין המחלק את הדמויות כולן לארבע קבוצות מובחנות: נוצרים, פאגאנים, יהודים ונציגי השלטון הרומאי (חיילים).
הטבלתו של קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון של האימפריה הרומית (ציור: ג'יאנפרנסיסקו פני)
הביקורות על הסרט
אחד המכנים המשותפים לביקורות העיתונאיות שליוו את יציאת הסרט לאקרנים הוא התחושה שמדובר בסרט הגותי. אתר בוסטון.קום (של העיתון "בוסטון גלוב") מיטיב לבטא זאת: "'אגורה' מייצג סוג קולנוע הולך ונעלם – האפוס ההיסטורי־הגותי, כמו 'ספרטקוס' או 'אדם לכל עת'... מלודרמה הגותית היא אף פעם לא צירוף קל לביצוע, וסרט זה על כוונותיו הנאצלות נאבק קשות להציע מיצג מרתק בצד הניסיון לשרטט לא פחות מאשר את תבוסת העולם הקלאסי בידי הנצרות העולה". המבקר של הבוסטון גלוב מצביע על כמה אי דיוקים היסטוריים, אבל אלה באים לשרת את המסר הפרשני של הסרט – הרס תרבות מדעית־ראציונאלית המבקשת להוסיף ידע לשירות האדם בידי קיצונים דתיים המבקשים להשמיד את המדע ולהשליט את אמונתם בכוח הזרוע.
המבקר באתר של ה"ניו יורק טיימס" מעריך מאוד את הסקפטיות של הסרט ביחס להתקדמותה של התרבות האנושית לעתיד טוב יותר: "אינני רוצה לגלות יותר מידי, רק אומר ש'אגורה' מטפל בשאיפות לניצחון הטוב על הרע בספקנות שהופכת את הסרט לא רק לעצוב אלא גם למקפיא ומפחיד. ללא דוגמטיות אך בעקשנות מצדד הסרט בתבונה, במדע ובליברליזם ומתנגד לדעות קדומות, פונדמנטאליזם וותרנות פוליטית".
אמצעי התקשורת הנאמנים לנצרות הפונדמנטאליסטית לא אהבו, כמובן, את הסרט. האב רוברט בארון, למשל, רואה בהצגת הנוצרים בסרט כסכנה לתרבות וכפונדמנטאליסטים מסוכנים עיוות עובדתי ומסוכן: "אני תמה אם עלה בדעתו של אמנאבאר שהסרט עלול לעורר אלימות נגד אנשים דתיים, נוצרים בעיקר, ושאותן שיטות ביקורתיות שהוא נוקט בהן שימשו את הרודפים האכזריים ביותר של הנצרות במאה הקודמת". הביקורת הנוצרית הממוסדת על הסרט רואה בו בעיקר הפניית אצבע מאשימה כלפי הנצרות כדת וממסד ריאקציוניים, ולכן ראוי לגינוי.
אין ספק, לסיכום, שהביקורת על הסרט, חיובית ושלילית כאחד, ראתה בו כעיקר את הצד המניפסטי־פרשני שלו, ואכן הצביעה על שלל האמצעים שננקטו כדי להבליט אותו.
המסר הפרשני
"אגורה" הוא סרט פסימי. במאבק האינסופי בין החשיבה המדעית והשיח הפתוח לבין החשיבה הדתית־אמונית והשיח החד־מימדי המאפיין אותה יש מנצח ברור בטווח הארוך. עקשנותם ויכולותיהם הרטוריות של הפונדמנטאליסטים הדתיים והממסד הכוחני של מחזיקי הדת סופם שהם גוברים בסרט על "יפי הנפש". אמנאבאר בוחר בנוצרים המתעוררים ברומא של המאה הרביעית לייצג את כלל הדתות, כולל פונדמנטאליסטים אידיאולוגיים שאינם נושאים דווקא את שם אלוהים על שפתיהם, אלא גם שמות חליפיים חילוניים כמו פאשיזם, ניטשהאיזם או הגליאניזם כאלה או אחרים. האב רוברט בארון מציין בביקורתו על הסרט כי תמונות הנוצרים המפנים גופות של יהודים שהם רצחו מזכירות את התמונות המוכרות ממחנות הריכוז וההשמדה הנאציים כמו דכאו ואושוויץ. למעלה מאלף שנים שלטה הדת הנוצרית ביד רמה על התרבות האירופית עד שהחלה התעוררות מדעית רציונאלית לבקוע מן החושך. והנה באה המאה העשרים על זוועותיה האידיאולוגיות והראתה שההיסטוריה חוזרת באופנים שונים. ומאבק הציוויליזאציות היום – אחריתו מי ישורנה? ומי ישלוט בעולם המוסלמי הסוער כיום? האלימות, מראה הסרט, היא באופן בלתי נמנע נחלתם של כל הצדדים. פאגאנים, נוצרים ויהודים אינם מהססים להגן על עצמם אך גם לקדם את מעמדם ואת רעיונותיהם באמצעים אלימים. ובתווך עומדים המעטים, ממשיכי דרכה של היפאטיה, ומבקשים להביא רציונאליות לחייהם של בני האדם שכנראה לעולם לא יוכלו לעכל זאת באופן ראוי.
נראה לי שאי אפשר להתעלם מכך שהסרט "אגורה" איננו עוד סרט "טוגה". ז'אנר סרטי הטוגה, מהותיקים והפורחים בתולדות הקולנוע, מציג בדרך כלל דרמה היסטורית מרגשת שיש בה סיפורים אישיים של דמויות היסטוריות נחשבות המשולבים ברקע התקופה הרומית. "אגורה" מבקש להתעלות מעל מאפייני המלודרמה ההיסטורית ולהציע ראייה או תפיסה היסטורית של האירועים, שהיא ערכית וגם עכשווית מאוד.
סיכום ומסקנות
אמנאבאר בחר בשם "אגורה" דווקא, ולא בשמות מסתברים אחרים כמו "היפאטיה" או "התרסקות". אגורה היא הכיכר שבתוכה כולם עוברים בדרך כלשהי, היא המרכז שממנו מסתעפות הדרכים אך גם הבחירות המוסריות של כל הדמויות, ובאופן משתמע של כל הצופים בסרט. בחירת השם כבר היא מייצגת את הפן ההגותי שביקש אמנאבאר לתת ליצירתו.
לדעתי גם הבחירה בדמות של אישה כדמות המרכזית אינה מקרית. ההיסטוריה מציעה מקרים רבים של הוגים, מדענים ואנשי מוסר ששילמו מחיר יקר על עקרונותיהם, אבל רובם ככולם גברים. בסרט הזה הגברים השולטים בעולמנו הם ברובם נציגי הדעות הקדומות והכוחנות הפוליטית, ואם למי מהם יש עמדה מוסרית בתחילה, הוא יוותר עליה בהמשך תמורת בצע כזה או אחר. האישה המדענית יכולה לייצג היטב את האנטיתזה לעולם הגברי הפונדמנטאליסטי שבין היתר מתמחה בדיכוי נשים.
כל הדמויות בסרט עומדות בפני הכרעות ערכיות בלתי פוסקות. הסרט מדלג על זמנים שבהם היחסים בין קבוצות ואנשים היו רגועים ומתמקד ברגעי משבר ועימות. לכל בחירה של הדמויות בצעד כזה או אחר יש משמעות ערכית שהסרט מתמקד בה והדמויות עוסקות בה. שוב ושוב עולות השאלות הערכיות־מוסריות של בחירת הדמויות באלימות, בבגידה, בדיעה קדומה, באיומים ולחצים, בהרג ורצח ובהשמדת ידע אנושי צבור לעומת אפשרויות של פתיחות וראציונאליות, נאמנות וכבוד הדדי, יושר והגינות וחיפוש האמת המדעית. הסרט אינו מאפשר טיול נינוח בעבר בלי להתמקד בבחירות המוסריות של הדמויות, ובכך הוא הופך אכן לדרמה היסטורית הגותית, ולא לעוד סרט "טוגה", כפי שציינו בצדק כל המבקרים.
ניתן לסכם ולומר ש"אגורה" עומד בכבוד בדרישה של פרופ' מאלי, ואינו מסתפק בייצוג, אלא מכריח את הצופה לקבל גם פרשנות והסבר של האירועים והמכלול כולו. הסרט הזה אינו מתרכז בקשר אל העבר ובשחזור חוויה היסטורית, אלא מכריח את הצופה להתמודד עם פרשנותו ההיסטורית והערכית מתוך תחושה ברורה של זיקה אל ההווה. ניתן לומר שאם יש קולנוע המתקרב מבחינת ערכו ההיסטוריוגרפי למחקר היסטורי פרשני מסורתי, הרי זה קולנוע בדמות "אגורה".
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש