 |
האם קרדיט לעיתונאים הוא ''קלקול''? | 3317 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
היתרון החשוב ביותר של אי-מתן קרדיט לכותב הוא הגברת יכולת העבודה בצוות ומניעת תופעות של הסתרת מידע ותופעות שליליות דומות. מצד שני - חוסר הקרדיט מדכא שאפתנות ויכול ליצור (ואני חושב שזה בדיוק מה שקורה במקרים אלו) עבודה בינונית כי לאף אחד אין מניע להתבלט. מנסיוני האישי, אני יכול להביא דוגמה להסדר שעבד טוב ולהשליך אותו על העבודה העיתונאית: כל כתבה "רגילה" (דיווח על אירועים, ריאיון שגרתי וכדומה) לא תזכה לקרדיט וכל עבודה "מיוחדת" (סקירה, ריאיון בלעדי, מאמר דעה, תחקיר מעמיק/פרויקט) יזכה לקרדיט. לטעמי, ההסדר הזה ממצה את הטוב משני הכיוונים - מצד אחד יש עבודת צוות טובה ביום-יום ומהצד השני תהיה לכל עיתונאי האפשרות להביא לידי ביטוי את ייחודו וכישרונותיו מעת לעת באמצעות תוצרים מעמיקים יותר, עליהם הוא יזכה לקרדיט באופן אישי. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, האם מי שחתום על הכתבה הוא זה שתרם לה את עיקר העבודה? מה בדבר התחקירנים? העורכים? (או שמדובר על דברים שכבר לא קיימים, ולכן לא צריך לדאוג להם?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בקי ברזי העבודה העיתונאית. אבל נשמע לי הגיוני לתת קרדיט למי שבלעדיו התוצר לא היה יכול להתקיים (העיתונאי המוביל, הצלם...) בעוד שהעורך הוא יחסית משני מאחר ואין לו נגיעה ייחודית לתוצר כזה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לך מושג כמה העורך משפיע על הטקסט המוגמר. ראשית, הוא הבוחר ומחליט על נושאי הכתבות. שנית, הוא מחליט מי יכתוב עליהם, כמה נפח יקבלו ובאיזה עמוד (אם כי זה יכול להשתנות משיקולים טכניים כמו עמודי פרסום). שלישית, הוא עובר על הטקסט ומוסיף נגיעות שלו במידות משתנות, תלוי באישיותו. רביעית, הוא נותן כותרת ומשנה, שבדרך כלל הם מה שזוכרים מהכתבה/ראיון. חמישית, לפי הפידבק שהנושא קיבל או לא קיבל, הוא מחליט אם להמשיך לעסוק בנושאים/אייטמים דומים בעתיד, ובכך ממשיך להוביל קו מערכתי (למרות שהרבה פעמים נכנסים כאן שיקולים מלמעלה, של בעלי העיתון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההבהרה. אבל בהקשר של הקרדיט - הרי בשורה התחתונה הוא לא זה שכותב את הכתבות (ולכן הוא נקרא ''עורך''). ובכל מקרה, כפי שצוין, את הקרדיט שלו הוא מקבל בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לגבי "הוא לא זה שכותב" - תלוי באיכות הכתב :-P (כלומר, כעורכת בעברי כבר יצא לי כמעט-לכתוב כתבה שלמה, כולל תחקירי אינטרנט, כשקיבלתי טקסט מחפיר מכתב גרוע, בדקה התשעים. בכתבות של כותבים טובים לא צריך לגעת, למעט פסיק פה ושם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העורך מקבל קרדיט. בדף השני של המוסף. יש קרדיט לעורך, לפעמים לעורך הגרפי, אימייל של המוסף, ומסיבה לא ברורה, גם מספר פקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי כמו פסבדונים מצויין לבלוגר. אולי בעל התודעה הכוזבת היה צריך לחתום כך על הטור שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל כמה מתערבים שאדון שוקן גם חושב שטוקבקים זה דבר מגונה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור העובדה שבהארץ יש הפניה לטוקבקים בראש כל כתבה, אם שוקן אכן חושב שהם מגונים, הוא צריך להיות די מסוכסך עם עצמו, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וב''הארץ'' יש גם קרדיטים על כתבות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. ושוקן טוען שזה לא תלוי בו, מה שמעורר אצלי את השאלה במי זה תלוי... בכל מקרה, זהכ רק אומרשהסכסוך הפנימי שלו הוא (לפחות) כפול... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וב-1946 הוא חשב שלארץ שבה הוא כותב לא מגיעה עצמאות מהאמפריה הבריטית. מה זה אומר עליו או עלינו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב-1946 עמוס שוקן היה בן שנתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בנראה שגעונות תורשתיים בשושלת הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקן האב היה במפלגה הפרוגרסיבית (מפלגת מרכז). לגבי תגובה 565411, הרי לך שלושה שמות עבריים היאים לך: שקרן, סלפן ומרחן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני, אחרי ההתקפה על מלון המלך דוד הוא כתב ''אם זהו מחירה של העצמאות, אולי איננו ראויים לה''. הלוואי ששוב אתבדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיתונות המודפסת כבר עם רגל אחת בקבר, ומתן או אי מתן קרדיט זה פרט שולי לחלוטין בשלב זה. אבל אם זה כבר עלה, אזי לדעתי ציון שם הכותב הוא גם נטילת אחריות לכתוב, וגם קבלת אשמה, כשהכותב טועה ו/או משקר. וזה דווקא רצוי. בנוסף, הקרדיט חוסך זמן יקר, למשל כאשר השם "גדעון לוי" מופיע, שזה האות מימים-ימימה לדלג בקלילות לאייטם הבא. אבל מתן או אי מתן קרדיטים בהארץ יהפוך אותו לשווה-ערך לאקונומיסט, כמו שצביעת השיער לבלונד הפכה את השכנה השמנמוכה שלי לבר רפאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ב''אינטרנט'' הבעלות על היצירה יותר אישית באופן כללי ולכן יש יותר קנאות לקרדיט. למרות שבמקרים רבים היצירה היא במידה רבה פרי של עבודת צוות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר יותר מעשר שנים היא מפרפרת. אחלה גסיסה. (היא לא *משתפרת*, אבל בעיניי עדיין רחוקה מלמות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שלא יודע, עתון מעריב (הכתוב) הוא על סף פשיטת רגל. להלן שלוש עובדות: 1) מעריב הפסיק בפועל הפצת העתון שלו בכמה מקומות במרכז הארץ. 2) לפני כשבוע אחד הבנקים תבע במפגיע ממעריב תשלום חוב בסדר גודל של 100 מליון שקל (לא שמתי לב לסכום המדוייק, אבל לא מדובר בסכום של מליונים בודדים). 3) מזה כשנה לפחות דולף מידע לפיו העתון המודפס הוא בהפסדים גדולים ומתמשכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כפי שדווח הבוקר ב-TheMarker, על מעריב עוברים ימים קריטיים כאשר מקורבים לחברה טוענים כי אם לא תיעשה הזרמת כספים על ידי בעלי החברה זקי רכיב ועופר נמרודי מלאי הנייר של מעריב צפוי לאזול בתוך כשבוע וכפי הנראה גם לא יהיה מספיק כסף בקופה כדי לשלם את משכורות החודש הבא" כאן בקריית אונו למשל ב"צומת ספרים" אפשר היה לקבל את העיתון בשקל אחד (גם "ידיעות אחרונות" נמכר בשקל), עכשיו הם מביאים בערך 3 עותקים, עד 11 בבוקר כבר לא נשאר, גם בפיצוציות (ב- 5 שקלים), הרבה פעמים כשמגיעים זה העותק האחרון כבר בעשר וחצי בבוקר. נראה שהם באמת במצב על סף קריסה. ברור שמי שיפגע ראשון אלה הם הכותבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עוד עלול לחזור אל שוקן כמו בומרנג. בהעדר קרדיטים, ויכולת מיקוח של עיתונאי זה או אחר, כלל העיתונאים עשויים לדרוש לחזור לחוזה קיבוצי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לאו דווקא בגלל הקרדיט, אלא בגלל רמת האמינות. בניגוד לחברת המכשור הרפואי של הכותב, העיתון לא עובר בדיקת איכות על ידי גוף חיצוני, ולכן, אני, כצרכן, רוצה שעל הכתבה יהיה שם הכותב בכדי שיהיה לי מדד כלשהו שאוכל להעריך (גם אם סובייקטיבית) את איכות ואמינות המידע שמוזן לי. לצערי, בזמן האחרון, בגלל נסיון מר (שבו תפסתי עיתונים בחוסר דיוק משווע בכותרות וגם בכתבות עצמן), כל כותרת ראשית שאני קורא בגרסה המודפסת של עיתון הארץ עוברת בדיקת גרסאות מול ynet, nrg ובמקרים מסויים גם מול cnn ואלג'זירה (וזה לא שאחד מאלה אמין יותר בפני עצמו, אלא שריבוי כלי תקשורת לרוב (ממש לא תמיד) נותנים תמונה טובה יותר על הידיעה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הכותרת אינה לרוב של הכותב אלא של העורך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שנזכר בימים הלא כל כך רחוקים כשבעיתונות-אפילו הישראלית- אפשר היה לקרוא את יצירותיו (!) של קרליבך או סוקולוב, מבין שכבר מזמן אין מה לקרוא בעיתון. ממילא הכל, פחות או יותר, כבר נכתב בספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. אני מסכים עם שחר שיש משהו בדברי עמוס שוקן, אך לא לשום דבר נוסף בכתבה. טיעונו של הכותב פגום בשתי נקודות מרכזיות. א. כפי שצויין שם שוקן הוא אינטרסנט כלכלי המעוניין לצמצם את הוצאותיו לשכר עיתונאים. לא היה בכך פגם אלמלא שכרם של רוב העיתונאים היה ירוד כל כך. יטרח מר שוקן וימצא עיתונאים טובים שאינם "כוכבי תקשורת" ויעלו לו פחות ולא יבלבל את המוח בשאלת הקרדיטים שהיא מכל מקום עניין פנימי בינו לבין עובדיו. ב. ההשוואה עם מפתחיו של ציוד רפואי היא חסרת כל תוקף. ציוד רפואי קלוקל שיתפס בקלקלתו יעלה למפיציו ומפתחיו במחיר כזה שאין מה לקנא בהם. מה המחיר שמשלם עיתונאי על פרסום ידיעות לא בדוקות ולא נכונות שלא לדבר על חלקיות ומוטות? הקרדיטים מבחינת ציבור הקוראים אינם פרס או תשלום לכותבים אלא אמצעי כמעט יחיד שיש לקורא ליצור לעצמו דעה מיהו עיתונאי רציני ואמין ומי לא. העניין הכלכלי הוא בין מר שוקן לעובדיו ואינו מעניינו של הציבור. מנקודת הראות של ציבור הקוראים הקרדיטים אינם תשלום אלא כתב אחריות. לא הייתי רוצה לקרוא עיתון שכותביו אינם מזדהים ואינם לוקחים אחריות. מיט שרוצה לעשות זאת שיכתוב טוקבקים או בלוגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או תגובות באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עורך מוסף ב"הארץ", שי גולדן: נהרות הקיטש המטורפים האלה עומדים להיצבע בקרוב מאוד באדום של דם. זאת הדרך היחידה שהאנשים כאן מכירים". "החדווה בה אנשים מתקבצים סביב פולחן האבל על משפחת פוגל היא כמו סדנת גיבוש לאומית לפני היציאה לסיבוב שפיכות הדמים הבא. רק בדם אנחנו מבינים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שי גולדן עשה לא טוב למוסף. הכתבות לעתים קרובות טובות מאוד, אבל החומר המערכתי מרגיז. ארבעה עמודי פרפראות בהתחלה, בכותרת ''תוצרת הארץ'', ורובן נכתבות מזווית פוליטית, והזווית הזו היא תמיד, ללא יוצא מן הכלל, שמאלנית שטחית-תבוסתנית. שטחית כי היא מסתפקת בהצהרת עמדות-סיסמאות לא מנומקות, ותבוסתנית - לא מול הערבים, כמו שתמיד האשימו את השמאל, אלא מול הימין. זה נראה כמו השתכשכות בשלולית של צודקים שיודעים שהם כבר הפסידו את המערכה, ונשאר להם רק לקטר על כך באופן חסר מחויבות. לכאורה השטחיות היא במודע, כדי להיות גם קלילים ומשעשעים, אבל זה מייגע ולא שנון. משני צידיו מוקף המדור בדורון רוזנבלום, שאני עדיין מעריך את כתיבתו אבל הפסקתי מזמן לקרוא כי הבנתי את הקטע והוא טוחן את אותם מים (לפחות כך אני מתרשם מרפרוף סופר-שטחי כבר כמה שנים), ובסייד קשוע. את קשוע אני כן קורא, והוא כבר שיפור ניכר - היחס שלו לנושא היהודי-ערבי באמת מורכב, ולפעמים הוא גם מצליח לשעשע. ב''תוצרת הארץ'' אני כן רוצה לציין לטובה את ''ראיה חותכת'', מדור של טל ניב שמנתח צילומים. גם הוא לפעמים מגיע בסוף למסר שמאלני שטחי-תבוסתני, אבל לפעמים אין מסר, ובכל מקרה הוא תמיד מראה לי עולמות שלמים בתמונה שלפני כן חמקו ממני לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לפני שנים מספר גולדן כתב ל''מקור ראשון'' דווקא. איירתי את הטור שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה המקום להמליץ על ספרו האחרון של קשוע "ויהי בוקר". שלא כמו ספרו הראשון או טוריו (לפחות הישנים שבהם אותם עוד הייתי קורא), הספר הזה לא מכוון לשעשוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את ''ויהי בוקר'', אבל קשוע פרסם עוד ספר מאז, ''גוף שני יחיד'', שאותו קראתי וגם נהניתי. מאידך, אולי יש לי סף שעמום נמוך אבל על טוריו של קשוע בהארץ התחלתי לוותר מדי פעם, כי גם אצלו מתחילה בעיה קלה של מיצוי, ומיחזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 לגוף שני יחיד, מהנה אם כי לא מושלם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי ספר של קשוע ובכל זאת נדמה לי שרבדים שונים של מקוריות ונון קונפורמיזם המיוחסים לו נובעים יותר מדמיונם של מבקריו וקוראיו היהודיים מאשר מתוך דבריו שלו. סייד קשוע אינו הפניקס של מחשבה ערבית-מוסלמית לא שגרתית שאינה הולכת בזרם המרכזי. איני בא בטענות כלפיו. אני מניח שלא פשוט להיות ערבי בישראל דהיום וחיים בתוך התפר הוירטואלי שבין יהודים לערבים אינם אפשריים. דרישה כזו ממישהו משולה לדרישה ממישהו למות על מזבח רעיונותיו. יחד עם זאת זה עדיין מוזר שבתוך קבוצה כל כך גדולה עם מורשת תרבותית עירונית בת למעלה ממילניום, קשה כל כך למצוא את אוטו וינינגר, דוד פוגל או אפילו חנה אהרנדט הערבים (מוסלמים). כפי שאנו רואים בזמנים אלו הערבים ניחנים באומץ לב אזרחי בלתי מבוטל. דומה שאומץ לב אינטלקטואלי הוא נדיר אפילו יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הערבי הראשון, והנערץ ביותר על העולם הערבי, (קוראן) מטיף לצייתנות ולא לחוצפתא כלפי שמיא. אגב, נא להבחין בין ערבים לבין מוסלמים. רוב התרומות המוסלמיות למדע היו של לא-ערבים שכתבו בערבית. כשם שלא תקראו לתרבות אירופה בימי הביניים ''תרבות רומאית'' רק משום ששפת התרבות אז היתה לטינית, אין סיבה לקרוא לכל המוסלמים המשכילים בימי הביניים ''ערבים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילית לנו את א..פגניסטן (או שלא). תגובה 538209. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שזה חלק מהבגרות שלכם בהסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קראתי שמייחסים לו אף אחד מהדברים שאתה כותב. לדעתי, ואני חושב שזו דעה שגרתית, ייחודו הוא פשוט הפוזיציה שממנה הוא כותב, וההתייחסות האמביוולנטית שלו לאותה פוזיציה. במפורש אין לו מניפסטים, ממש להיפך - כל כתיבתו היא מין תבוסה של מניפסטים - לכן בוודאי שאינו יכול להיות ''פניקס של מחשבה'' וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התיחסתי לאיכות כתיבתו או מידת הנון קונפורמיזם שבה. הערתי מתיחסת לכך שבהתבטאויות פומביות עמדתו זהה בדיוק לעמדה הסטאנדארטית של ערביי ישראל (ההגונים. למעשה זו העמדה המונוליטית שלהם שהחריגים ממנה הם מיקרוסקופיים). אין מה לבוא בטענות לבן אדם על העדר נון-קונפורמיזם, אבל מותר להעיר על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר את מה שאתה קורא ''התבטאויותיו הפומביות'', אבל יכול לנחש לאור מה שהוא מספר על התבטאויות כאלו בטוריו, שהם אוטוביוגרפיים (תוך שאני לוקח בחשבון שכנראה לא כל מה שהוא מספר שם אמת, וזה לגיטימי כמובן). אתה מתכוון כנראה למה הוא אומר כאשר מראיינים אותו, והוא צריך להופיע בגלוי, בשם עצמו, וברצינות. בטורים הוא מצייר את הדמות של עצמו כנעבעך שנדרש שלא בטובתו להופיע ולהתראיין ולהביע דעות ''ממלכתיות'' (כלומר, ''הדעות הנכונות'' של ערביי ישראל), כשהוא בכלל חושב ומרגיש דברים אחרים (לאו דווקא סותרים ישירות את הדעה הרשמית, אלא יותר מעורפלים ועמוסי סתירות בתוך עצמם). הפרדוקס היפה הוא שבעצם גם הטורים שלו הם הרי התבטאות פומבית - אבל תחת כובע הליצן, שמאפשר לו יותר חופש ביטוי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |