חיים בצל מאבק מתמיד 297
אנשים בינינו, שאינם רואים ואינם נראים

מ' ואני הפכנו חברות באמצע כיתה יא' - חברות שרק הלכה והעמיקה עם השנים ועם השינויים. כבר הספקתי לגלות שאדם עיוור נתפס בעיני אנשים, לרוב, כמסכן. כל מעשה שלו - לימודים, נישואין, נסיעות או קניות בסופר - מתקבל בהפתעה ובהערכה. גם האנשים שמבלים את זמנם איתו זוכים להערכה, אולי משום שדבר זה נתפס כהקרבה מצידם. עם הזמן, הפכתי - מרצוני, ושלא מרצוני - ל"שגרירה" של עולם שהכרתי רק בעקיפין, דרכה.

בקשר עם מ' גיליתי אדם מופלא, בעל כח רצון של ברזל ואופטימיות שמתחדשת תמידית, שנמצא במאבק אינסופי כנגד מכשולים בלתי פוסקים. פעם, כשאיש לא מוכר ניסה לקחת אותה לצד השני של הכביש בתחנה המרכזית (למרות שלא ביקשה לחצות), תפס אותו אדם את קצה המקל שלה, והחל למשוך אותה לצד השני. מ' עזבה את המקל, וחיכתה בסבלנות שיחזור: "חשבתי שרצית לטייל עם מקל..."

אני מודה: הוקסמתי. מהכח, מההומור... השתכרתי מהיכולת להאבק על משהו טהור על פי כל אמת מידה. כשספר למבחן בספרות לא הגיע בזמן מהספריה לעיוורים בנתניה, התעקשתי לקרוא אותו יחד, גם בלילה שלפני, והתווכחתי עם המורה שלנו על התאריך; התווכחתי עם כל מי שרק הסכים לשמוע, הסברתי - בלי סוף.

מ' צברה "נצחונות טכניים": היא ניידת בכוחות עצמה, היא אם לילדה, היא יכולה לבשל, לנקות, לנסוע - כמו כל אדם רגיל. היא גם התקבלה למסלול מקוצר לתואר שני. כל זה, למרות כל המפקפקים והדואגים. חלק מהקסם שיש בה, בעיניי, הוא ביכולת שלה לתת כוחות לכל מי שסביבה - גם מי שגורלם, לכאורה, שפר עליהם. המאמר הזה הוא חלק מהמאבק שלי להכיר את השוני לאנשים רגילים, להשתתף בצעקה.

לפני כמה שנים, מ' התחילה תהליך של חזרה בתשובה. אני זוכרת את השלבים הראשונים: תהום שהולכת ונפערת בינינו, ותהיה מתמדת, של שתינו, אם נצליח לגשר עליה. עם הזמן, למדנו את העוצמה שבקשר, מעבר לשוני.

מופתעת ונרגשת, ספרה לי איך בנות האולפנה עזרו לה כשהגיעה: היא ספרה שכעסה על הרב, כי חשבה שביקש מהן יחס מיוחד כלפיה. אך היא למדה שהן עוזרות לכל בת חדשה שמגיעה להשתלב ביניהן.

העיוורון החברתי

בעולם החילוני, היו אנשים שהרגישו שקשה לצרף אדם עיוור לבילוי בקבוצה. הרבה אנשים פשוט לא נגשו מלכתחילה לאדם עיוור. אחת המורות שלנו אף חששה לקחת על עצמה את האחריות הכרוכה בצירופה של מ' לטיול. לאחר שחזרה בתשובה, נתקלה ברב שסירב לקבל אותה למטיבתא: "מי בכלל ירצה ללמוד איתך בחברותא?"

מ' קוראת להגבלות הללו "עיוורון חברתי": את כל הדברים הללו עשתה לבסוף, אך המאבק לא היה לא כנגד המכשול הפיזי, אלא כנגד יחסם של האנשים שרואים עיוורון כחוסר יכולת, נקודה. מ' טוענת שאי אפשר לשבור את המגבלה, כי אינה פיזית: אפשר להוכיח לאדם זה או אחר שהקושי הוא טכני, עביר; אי אפשר להוכיח לכולם, כל הזמן. "גמרתי לריב עם העולם", היא אמרה לי.

וקשה. קשה לראות את הויתור על המאבק, כשמדובר במישהי שתמיד נטעה בי כח להאבק. היום היא ממקדת את המאבק בניצחונות אישיים על המכשולים שלפניה - ולא במלחמה בסטיגמות חברתיות. היא מנסה לבנות עולם נורמלי ככל האפשר בנישה הפרטית שלה.

"נורמלי ככל האפשר" - כי החברה משדרת מסר מתמיד של חוסר אמון, של ספק, של רחמים. אנשים לעולם יעשו דברים במקומה ובשבילה, יביעו חשש מכל נסיון שלה לעשות דברים ("אולי לא תקחי את הילדה לבד? תחכי שבעלך יגיע..."; "אל תרוצי במדרגות, את יכולה ליפול"). הציפיות הנמוכות מאדם "מוגבל", כפי ש"ההם" קוראים לזה, והעובדה שלא נותנים לו הזדמנויות לתרגל את יכולותיו וכישוריו, פוגעים בו לטווח הארוך, כולל בבטחון העצמי שלו.

מי שמכיר, או קרא על הנושא, יודע שיש לעיוורים יתרונות אחרים, כ"פיצוי" על העיוורון: חוש ריח וחוש מישוש מפותחים, זיכרון, דמיון - מעבר לכל אדם רגיל. לרבים מהם יש גם שמיעה וכשורים מוזיקליים. מי מכם שמכיר אדם עיוור יודע וודאי שזהו עולם שונה־משהו: יש בו מושגים ייחודיים ("יש לו קול של חלב", למשל); השיחות הן יותר לעומק, ומכוונות לעולם הפנימי יותר מאשר שיחות של "רואים".

בחברה שלנו, שסוגדת למירוץ המטורף אחרי "הצלחה" - כסף, קריירה, מעמד, מראה, השכלה, תחרותיות, אינדיבידואליזם - כל אדם דואג לעצמו. עולם כזה קשה לאדם עיוור, ואולי הדת מהווה מסגרת מגוננת, שיש בה פחות תחרותיות, ויותר הכוונה לעזור לזולת.

המפגש בין העולמות הוביל אותי למסקנה כואבת: לחברה אין זמן, רגישות או כח להתמודד עם האחר (מ' כתבה פעם: "החברה לא מקבלת אנשים שונים - זה רק במלים"). יש באנשים המון חמלה, אהדה - אך מרחוק, וללא מאמץ. אנשים מוכנים לתרום כסף, כי אדם עיוור נתפס כ"מסכן באמת", אך הם לא יתאמצו להבין מה באמת יעזור לו.

כשפוגשים אדם עיוור עם הקרובים לו - עם משפחתו - תווית ה"מסכנות" דבקה גם בהם. כשמ' התחתנה, מיד נעורו הנשמות הטובות לדאוג לה. מיד עלו השאלות: "והוא? הוא בסדר? הוא רואה? אז מה, בעצם, לא בסדר אצלו? כלום?! לא, זה נשמע לי קצת חשוד. תהיי עם אצבע על הדופק, היא אולי (= כנראה, בקרוב) תצטרך אותך". היו גם שהגדילו לעשות ואמרו משהו נוסח: "אם לא רואים שום דבר, זה יותר גרוע. אולי הוא קצת... לא בסדר?"

בעודי כותבת את השורות הללו, לראשונה אחרי עשור כמעט של חברות, עלה על דעתי שאנשים אולי דיברו בצורה דומה גם עלי. הסיבה היא אולי שמ' היא אדם כל כך מדהים בעיני - היא חכמה, אמיצה, ומלאה עוצמות ושאיפות וחלומות - עד כי לא יכולתי להעלות על דעתי שמישהו יכול לראות נחיתות בקשר איתה; למרות שתמיד ידעתי שהיו שראו בכך קושי.

אני מרשה לעצמי לשער שהמבט החברתי הזה פוגע בכל אדם שיש לו נכות או מגבלה נראית; המבט הזה יכול לתסכל יותר מכל קושי פיזי, כי על קשיים, כפי שמ' אומרת, תמיד אפשר להתגבר באופן כזה או אחר; אבל המבט החברתי הוא בלתי מנוצח.

שלמה דשן (אנתרופולוג, "במקל המתקפל", 1996) טוען שחלק מהנחיתות הנתפסת של העיוורון היא פרי סוציאליזציה ותיוג. מ' אומרת שהעיוורון הוא חיסרון ויתרון. היא אומרת שהחיצוני לעיתים גורם לנו עיוורון ושטחיות. הרתיעה מהמגבלה חוסמת בפנינו עולם מלא ועשיר, והמון אנשים נפלאים; אך אנו לעולם מתמקדים בשוני, בקשיים שבקשר (אולי אפשר להשליך מכאן גם על יחסי עדות, חילונים ודתיים, מה שלא תרצו).

ההפסד הוא גם שלנו, אך הפגיעה באדם עיוור ובסביבתו היא חזקה בהרבה, ובלתי הפיכה: אדם שיודע שכל מי שסביבו מתוייג איתו, חש אשמה ותסכול. מ' אומרת שלעולם תצטרך להשקיע בקרובים אליה יותר מכל אדם אחר, כדי להוכיח ש"כדאי" לאהוב אותה, שהיא ראויה, שמי שאיתה לא פראייר. והרי להיות פראייר זהו אחד הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות לאדם ישראלי. היא צריכה לתת יותר, כפיצוי לקרובים אליה על שהיא "מורידה" אותם בדרגה. היא צריכה לעשות יותר מאחרים כדי להתפס שווה להם. חייה הם בצל מאבק מתמיד במבט מקטלג ופוגע, ומפקפק; מאבק תמידי לשמור על בטחון עצמי ואמונה ביכולת שלה, כנגד כל הטוענים אחרת.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

חוסר נסיון שיוצר תפיסה שטחית 8905
החברה שלנו נוטה להרחיק את השונים, בעיקר השונים בצורה ''לא נעימה'' או ''לא נוחה'', מהמסגרות המשותפות לכלל האנשים. בבחירה הזאת בדרך הקלה טמונה התוצאה שאנשים חשים מבוכה ומועקה במפגש עם אותם אחרים, ומסוגלים לראות אותם רק כגילום של השונות שלהם, במקום כיצורים האוטונומיים והמורכבים שהם באמת. תחושות כאלה יוצרות יחס של דחיה והתנשאות.
הבן-אדם אינו אלא ... 8914
אני לא רוצה להישמע כמו "זונה פוליטית" ולנצל סיפור אנושי כדי לירוק את האני מאמין שלי, אבל...אולי בכל זאת ;).
אני רוצה לדון בנקודה אחת בסיפור, שלמראית עין היא לא המהותית אבל לדעתי שמה קבור הכלב.
חברה דתיה שלי ציטטה מדברי הרב קוק:"לעולם אין האמת נמצאת רק בחלק אחד של הציבור".
נכון.
אני מאוד מתגאה באופקים הרחבים של האינטלקט החילוני ומהעומק והדקדוק בדיון בדברים, אבל לפעמים אנחנו שועטים קדימה אל הקידמה והאור ומתברברים בדרך (מלשון ברברים). קשה להכחיש שבחפשנו את הקידמה שכחנו קצת *להתאמץ ולהיות אנשים יותר טובים..לדעתי זה קורה כשמחפשים תשובות מוחלטות (שיכולות להיות גם האמירה הכוללת שאין תשובות מוחלטות..).
תאוריות מוסר נעלות יכולות להתחכם יותר מדי ולהפוך למפלצת נוראה (כמו הטענה של איכמן, שנהג ע"פ תורת המוסר של קאנט..).
אחרי דשדוש מה בלימודי הפילוסופיה, הגעתי לדעה שהיצרים הקמאים של האדם הם אלו שמכניסים תוכן לתאורויות מוסר, למשל, ולא להפך. אנחנו לא ממש רוצים לראות באנשים קצת פחות ברי-מזל כחלק מאיתנו, ונוכל לתרץ את זה בהמון סיבות מתוחכמות, אם ידחקו אותנו לפינה. ככל שהפינה יותר צרה כך ההתחכמות יותר וכחנית ו..מתוחכמת.
ומה לזה ולציבור הדתי?
כי יש משהו מנחם בלחיות בחברה שמונהגת ע"פ קודים קבועים ופחות גמישים (תרי"ג מצוות..). אולי גם לעולם החילוני כדאי שיהיה קוד אתי של ממש, ממוספר ומקוטלג, ולא עקרונות מעורפלים (כמו מוסר ומצפון).
נ.ב.
להקדים תגובה לתגובות - ברור שגם בחברה הדתית אפשר לסלף ולעקם כל מצווה לפי ראות עיניך, אלא שלדעתי ברמה הפשוטה ביותר שקיימת - ביחסים הבין-אישיים - כאן עוזרת ההלכה (למשל) במרשמים שהיא נותנת.
אני רוצה להיות חילוני נאור, חושב ומתחבט, אבל שלא שוכח לנסות ולהיות..בןאדם יותר טוב.
הבן-אדם אינו אלא ... 8916
אני סבור שאתה טועה כשאתה מקשר ישירות בין התנהגות זולתנית יותר בחברה מסורתית לבין קיומו של קוד אתי חברתי מחייב יותר. העצמאות המחשבתית והערכית שהיא חלק מהשחרור החילוני, ושמנוגדת לקוד חיצוני נוקשה, דווקא מסייעת לרמת הסובלנות: אם אין ראיה מוסרית צרה אחת שמקבלת את אישורה האבסולוטי של הסביבה האנושית, הלחץ על בני אדם להתאים את עצמם להתנהגות מאוד מסוימת, ולדחות אנשים שמתנהגים אחרת, קטן. יש דברים בעיתיים בחברה החילונית, ויש דברים יפים בחברות מסורתיות, אבל הפיתרון לחוליי החברה המודרנית הוא לא בחזרה עיוורת לחיפוש מדכא (Oppressing, לא Depressing) אחרי ערכים אבסולוטיים.
הבן-אדם אינו אלא ... 8918
אמת, אולי לא הבהרתי את עצמי נכון: אני בהחלט לא רואה בדגם של "חיפוש מדכא" תשובה (עדיין, לפחות, מקווה שגם לא בעתיד..). זהו בוודאי לא הפתרון של תחלואי החברה המודרנית. רק ציינתי ש"להם" יש איזה משהו שבא לידי ביטוי בחיי היום יום, שחסר מאוד כאן. אומרים שמאז המהפכה התעשייתית נוצרה חברה דורסנית במרוץ המטורף שהיא מריצה את אנשיה. זו לא שאלה של סובלנות כי אף אחד לא ימצא מילה רעה להגיד על עיוורים - אבל לאף אחד אין כח לכאב ראש הזה...("יש לי מספיק צרות בחיים, אני לא צריך גם להיות לשכת הסעד")...
הפתרון - בהחלט לא להצטרף לכת האיימישים.
ההצעה שכל אחד צריך להשתדל ולהיות יותר פתוח ובןאדם יותר טוב - קצת נאיבית ומתקתקה משהו.
לי בכל אופן, מפריעה המציאות הזו, אבל אין לי רעיונות ממש טובים...
על הקוד האתי 8928
אולי כדאי שגם לעולם החילוני יהיה קוד אתי???

לעולם החילוני יש קוד אתי! הוא אינו כולל מלמולים חסרי שחר לבורא עולם, ולא איסור לאכול קלמרי אחרי מצה.

"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" הומצא על ידי יהודים, אך לא קיים בדת היהודית. הוא קיים רק בחברה החילונית.

ומכאן לסיפור המדהים על חברתה של הגברת פינק. הבעיה היא חוסר אמפתיה של הציבור כולו. חוסר היכולת לשים את עצמך לרגע במקום הזולת, ולנסות לדמיין את תחושותיו.

זה, והפחד. הפחד שקצת מהאחר ידבק גם בי. אני קורא את הכתוב ודי מזדעזע. האם כאלה אנחנו? האם אני כזה? הייתי רוצה להשיב בשלילה, אך במחשבה שניה, אכן אין לי אף חבר עם מגבלה גופנית רצינית. מקרה, או דחיה אוטומטית של אפשרויות כאלה?

שומה על כולנו לשים לב. ותודה לגברת פינק.
הבן-אדם אינו אלא ... 8936
אל תתבלבל.
בעולם החרדי למשל, החריגים סובלים הרבה יותר. שם למשל, לעיוור באמת אין סיכוי להתחתן עם מי שאינו מוכה גורל.
הם לא נהנים שם לא מתמיכה חברתית ולא משום יתרון.

ה"אולפנא המהוללת" היא בעצם מוסד דתי עם ערכים מערביים רבים.

החברה הדתית אכזרית לחריגים ומנדה אותם. הם נסבלים בתוכה כמין עונש שצריך לגלגל עיניים לשמיים ולקבל אותו באהבה. עד כאן, לא מילימטר יותר.

ללא עקרונות "חילוניים"" ברורים (האם זו לא דת אחרת?) החברה החילונית מערבית.. הטובה ביותר..

הולנד, דנמרק, שבדיה, נורווגיה, גרמניה, ארה"ב הלבנה, הן ההוכחות הטובות ביותר לכך....
הבן-אדם אינו אלא ... 8978
החרדים ממש אכזריים. איזה אפסים.
הם מתעללים בזקנים.
הם שוברים כסאות גלגלים של נכים.
הם צוחקים על מפגרים.
הם מכים אוטיסטים.
הם מקללים חרשים.
הם קושרים עיוורים לקורקינט.

בכל הארץ אין ולא היה מוסד חסד ועזרה לזקנים ולנכים או מוסד לימודי למוגבלים. בציבור החרדי כמובן. יש גם שומר בכניסה לבית הכנסת מפני מי שפגועים שכלית.

רציתי להאיר את פניך "לא עיוור"!
אם אתה לא עיוור מי עיוור?
על יופי חיצוני ופנימי 8921
יעל חביבה,
דברייך מעידים על תבונה, רגישות, חמלה ןהרבה אהבה.
אשרייך שאת מסוגלת לכל אלה (שהרי האהבה היא אחת הסיבות היותר טובות להתגלגל מדי יום על הכדור הזה).
נכון שאנשים לא מעטים ניחנו ביופי חיצוני, מה שמעניק להם (בימינו אולי יותר מאי-פעם) בטחון וכח חברתי רב, ואחרים...
חלקם רגילים אך לא מעטים לוקים במידות אלו ואחרות של נכות - גופנית ו/או רגשית.
כל הנ"ל הם מצבים נתונים ובמצב זה נתונה בידינו הבחירה מה לעשות.
אני מאמינה שאלו שהנתונים שלהם קשים נאלצים יום יום ושעה שעה לעבוד על היופי הפנימי שלהם (נכון, רק הקרובים ייהנו מכך). אני גם מאמינה שתמיד ישנם כאלו שיכולים ורוצים לראות את היופי הפנימי.
יעל, אינני יודעת אם הבנתי אותך ואם את הבנת אותי, אבל יש אהבה בעולם (את מוכיחה זאת), ויש לחברתך הרבה כח להיות יפה להיות אוהבת ולהיות נאהבת,
ובנימה אופטימית זו...
בעולם כמו שלנו 8935
ראשית אומר דבר חשוב: יש לנסות ולעשות הכל על מנת להקל על החריג, על המוגבל, על השונה להשתלב בחברה. זה נכון, זה צודק וזה הוגן.

בכל זאת משהו לומר ליעל:
כשאת כותבת בעולם שלנו הסוגד להצלחה, לכסף, לקריירה וכו' (אני לא מצטט בדייקנות הראוייה) בהשוואה לאיזה עולם, בדיוק?

העולם הזה, החומרני וכו', הוא העולם המתחשב ביותר, העולם הנוח ביותר והעולם המפרגן ביותר מכל העולמות האחרים הידועים לנו - איני בקי בעולמות שנסקרו רק באמצעות תיירים חוצנים או גלגולי נשמות.

בעולם המודרני, לעיוור יש אמצעים שמעולם לא היו לעיוורים.
בעולם הקריירה, יש לו רווחה כלכלית יחסית.
בעולם המודרני, יש מי שמשקיעים באמצעים - שאינם כלכליים - על מנת להקל על החריגים ובכלל זה העיוורים.

האם ניתן לעשות יותר? כן!

מה שחורה לי זו העובדה שכל מיני "הומניסטים" מתחילים את אמירתם בביקורת על העולם שלנו.

העולם המערבי המתקדם הוא העולם המתחשב ביותר, המקבל ביותר והתומך ביותר בחריגים.

לא מאמינים?
ראו מה עושים בחברה החרדית, בחברה הערבית, בחברה ההודית, בחברה האינידיאנית, האסקימואית.. וכן הלאה.

בכל החברות האחרות, לחריג מובטחת תוחלת חיים קצרה יותר, מזון טוב פחות, אמצעים נוחים פחות, והזנחה חברתית.

אז צריך לעשות יותר. כן. אבל רק בעולם המודרני יש סיכוי שזה ייעשה, כי אמפטיה אצלנו, היא לא מילה גסה. למרות שהיא אינה כלכלית.
בעולם כמו שלנו 8938
אז שמעת ביקורת?.. כן. יש לי ביקורת. אני לא מכירה דרך אחרת - אני כנראה אדם כזה, של "אילו". אבל אין כאן השוואה לאף אחד, מה שניסיתי לעשות הוא להצטרף לצעקה. לבקש מאנשים לנסות לראות את האדם שמעבר למגבלה, כשהם כבר נתקלים בו. לא לראות רק עיוורון (לצורך העניין. זה יכול להיות כל דבר), אלא לנסות להבין מי האדם שמולם.
לגבי כל הטכני - נכון. עם זה לא היה לי וויכוח מלכתחילה. מבחינה זו מתקדמים כל הזמן: יש עכבר מיוחד לעיוורים שיצא לא מזמן, למשל.. (אפשר לראות פנים, צורות, ואפילו לשחק מרוץ מכוניות בעזרתו). אבל - ראה זה פלא - מבחינת גישה, אין שינוי. האחר הוא אחר, נקודה.
והערה שמחוץ לעניין, אני רואה שההערה שלי לתחילת הסיפור קפצה לסוף - אני מתנצלת בפני כל מי שחשב שאני יעל..
מה עשו לי?!.. 8937
סתם הערת אגב. אני ממש לא יעל פינק. כך רק קוראים למי שישבה על הכסא הזה לפניי. ואני גם לא יודעת מה היא חושבת על הנושא..
בכל אופן, ולצורך הפרוטוקול, לי קוראים דפנה סחייק.
למה היה כתוב את השם הלא נכון 8946
חרא של עורך יש לאתר הזה, ברצינות. אל תאמינו למילה שיוצאת מהפה שלו.
הוא גם סנילי, לא ממש מבין מה קורה סביבו, ואפילו אין לו סקרנות.

התנצלותי הכנה.
יעלושקה יקירתי 8949
היי דף!!!
כתבה מקסימה, וכל כך את. יש לנו בעיה רצינית בתור חברה, אפילו שזו היחידה שיש לנו.
כל הדברים האלו שאת מתארת הם נכונים גם כלפי, למרבה הצער, וכנראה שאני לא אשתפר הרבה, אבל זה מזלנו שיש גם אותך בעולם...
נדבר..
שלי.
תודה 8983
לא ניסיתי לאמר שהחברה איומה ולהטיף מוסר. קיוויתי שאנשים יחשבו על זה. לא לכל אחד יכול להיות חבר "מוגבל", אבל המסר הוא לא לרחם אלא פשוט לנסות לעזור - אם אפשר - ואם לא, אז לא. ואם מישהו מנסה לעשות משהו, לא לפסול אותו מראש כי הוא "כזה". מי יודע, אולי כח הרצון שלו יביא אותו רחוק? מ שלי היא הוכחה לכל כך הרבה מקרים כאלה, כשהעקשות שלה הובילה אותה לנקודות שאף אחד לא האמין שתגיע אליהן. לו הקשיבה להם, היא יכלה לשבת בבית ולחכות שאחרים יחזיקו אותה לנצח. זה לא שאנשים רעים, זה פשוט נושא חסר רייטינג. אף אחד לא יחשוב על זה, כל עוד אין לו סיבה. (ולפעמים, גם כשיש לו).
ואת, חביבתי, אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכירה. אנשים כמוך תמיד יעשו את העולם קצת יותר טוב ממה שהוא. אז נא לא לזלזל.
מעניין ביותר 9031
לחשוב על זה, להסיק מסקנות בשביל עצמך... נשמע לי רעיון מרענן!
(הבנתי נכון, לא התכוונת לפתוח ויכול על סחבות ופתרונות?).

אגב, סיפור אישי. לפני כמה שנים, הייתי בחוג לפסיכולוגיה (במסגרת נוער שוחר מדע) באונ' בר-אילן. בקבוצה היו גם מסםר נכים, נדמה לי עם נוון שרירים. בהתחלה זה הגעיל אותי, והפריע לי. חרי זמן מה פשוט התרגלתי. התייחסתי אליהן כמו לכל אדם רגיל. אולי זה הסוד, צריך להכיר קצת זמן בשביל להבין.
מקרה דומה שקרה לי עם בחורה עיוור 9000
יצא לי ערב אחד לקחת באמצע הלילה בחורה עיוורת שנסעה לבד בטרמפים.
היא אחד הבחורות עם הכי שמחת חיים שראיתי.
לא האמנתי אבל הבחורה הולכת לסרטים !!! ולפי הקול והמוזיקה היא מרגישה מה קורה
ועוד מספרת הכל לחברות שלה.

באמת מדהים.

בנוסף לזה שהיא בחורה ממש מוכשרת ויש לה המון תארים בנושאים שונים.

העוורים שאני מכיר הם מוכשרים בצורה ממש יוצאת דופן.
9005
I'm sorry to admit , but when I see
a blind man I feel sorry for him , that's
the fact. In addition if I saw a blind
man trying to cross the road , I'd
probably ask him if he need my help.
I don't think you should criticize me
for that.
I know that not all blind people are
poor and there are probably a lot of
blind people happier than me , but
I can't avoid that feeling.
Maybe that's because I'm not such an
optimistic guy...
9044
אין לי ביקורת על מי ששואל לפני שהוא לוקח מישהו לצד השני. אלא שכמה עיוורים סיפרו לי שלקחו אותם בעל כורחם..
ובאשר ללא עיוור שחדל לענות לי: מישהי אמרה לי אתמול בזעם שבדיוק כאן שורש הבעיה: בחברה המודרנית, שחושבת שהיא יכולה להשקיע יפה בדברים הפיזיים והטכניים, ולהמשיך לפגוע מבחינות אחרות. זה מאוד נחמד שיש שכלולים שמקלים על החיים. גם מכונת כביסה ותנור הועילו מאוד לאנושות. אבל זה ממש ממש, ממש אבל, לא קשור.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים