שירה - נובמבר 2006 2693
שני שירים של שרה פרידלנד בן ארזה, מתוך הספר "אנא בשם", הוצאת עם עובד, 2006.
*
הִגִּיעָה עֵת לוֹמַר
וְלֹא הִגִּיעַ הַדָּבָר לְהֵאָמֵר.
וְהָעֵת אִשָּׁה גְּזוּזָה וְקֵרַחַת
שֶׁקִּרְצְפָה עוֹרָהּ וּנְקָבֶיהָ
וּבוֹשָׁה מַמְתִּינָה
לְבַלָּנִית שֶׁאֵינֶנָּה
לִטְבֹּל בְּמִקְוֶה שֶׁיָּבְשׁוּ מֵימָיו.


*
"יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכּוֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ…" (ריה"ל)


עָצַמְתִּי תּוֹךְ פָּנַי
שַׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת.
נִגּוּנֵי סְעֻדָּתָהּ הַשְּׁלִישִׁית
הִתְאַמַּצְתִּי לַחְפֹּן.
כּוֹכָבִים שְׁלֹשָׁה -
וּבִבְשַׂר כַּפִּי סִימָנֵי צִפָּרְנַיִם.

מוֹצָאֶיהָ עִתִּים
מְלַחְלְחִים זִכְרוֹנִי
בִּמְבוֹאֵי פָּנָיו שֶׁל סַבָּא אֵלִיָּהוּ
שֶׁאַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בִּמְרַק הַקְּרוּפְּנִיק
שֶׁטִּפּוֹתָיו לְכוּדוֹת בִּזְקָנוֹ הַשָּׁר.

לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי הַגִּלְעָדִי וְאֵת אֵ-לִי חִישׁ גּוֹאֲלִי,
רַק אֶצְבָּעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקַת הִזָּכְרוּת אֲנִי שׁוֹלַחַת
וּרְוָחִים גְּדוֹלִים בֵּינֵיהֶן.



פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

געגוע לאמונה 419457
בשני השירים ישנם געגועים גדולים למשהו שאיננו:
בשיר הראשון הדבר שאיננו אינו מוגדר ויש קושי להבין מהו, רק תחושה חזקה שהוא אמור להיות והוא איננו.
בשיר השני הדבר הנעדר לובש צורה - הסבא והאמונה שהוא מסמל. ייתכן שגם בשיר הראשון אותו דבר שהגיע הזמן לומר אותו, קשור לאמונה של הסבא, שהיתה צריכה להתגלגל אל המשוררת, ובאיזשהו אופן הלכה לאיבוד בדרך.
הציפייה לדבר שהגיע זמנו לומר, אך הוא מתבושש מלהופיע, מתרחשת במקווה. הדבר הזה קשור להיטהרות לקראת זיווג. הזיווג הוא כנראה בין האדם לבין האל, אך במקרה הזה, במעבר בין הכותבת לבין הסב הלך משהו לאיבוד - המקווה יבשו מימיו והבלנית שאמורה להגיע להכריז על כך שהכותבת טהורה, איננה מגיעה.
שני השירים הם בעצם אודות הגעגועים לאמונה, המלווה בתחושה שחוייה זו מנועה מלהתממש בנפש המשוררת, ואודות הכאב מול התחושה הקשה הנלווית לחוייה זו.
סוסף כל סוף שירים יפים באתר, למה להרוס עם ניתוח בגרוש? 419526
סוסף כל סוף שירים יפים באתר, למה להרוס עם ניתוח בגרוש? 420032
לאיל האלמוני, אתה מוכן להציע ניתוח מעניין יותר?
השיר הראשון 420044
השיר הראשוןן הוא תשובה נשית יפהפיה וכאובה לשירת בית המדרש הריק של ביאליק.
מאד מוצלח בעיניי. גם הצילום על עטיפת הספר יפהפה (מי הצלם?)
שם הצלמת 420094
הצילום הוא של פסי גירש.
יפים 420095
השירים. השני במיוחד. אם אכן השיר הראשון מתכתב עם יצירה של ביאליק כמו שכתה מישהו כאן, אשמח אם ילנקקו למושא הרפרור.
יפים 420096
יפים 420164
אבל לא הבנתי את הקשר לשיר הראשון. גם בלי קשר הוא יפה.
420336
בשיר הראשון מאנישה המשוררת את העת. היא רואה בה אישה שרוצה להיטהר אך אינה יכולה, על כן אינה מסוגלת לומר את דברה. ישנו פה מתח, האישה - העת- מגיעה ואין שומע לה. המקווה (במלעיל) אינו קולט אותה, לא מקבל אותה, הבלנית נעדרת והמים יבשו. לכן מחכה האישה- היא העת- גזוזת שיער, ממתינה עד בוש. נראה שיש פה שימוש בביטוי "לחכות עד בוש" למה מי שמחכה צריך להתבייש? רונית מטלון כתבה על כך מסה נהדרת אבל זה לא המקום לתארה. מי שמחכה עד בוש הוא אדם מאוכזב ונבוך. הוא הגיע בשעה היעודה והאדם לו הוא מחכה אינו מגיע. המקרה כאן שונה, כאן מחכה העת- האישה- לבלנית שאיננה, לטיהור שיאפשר לה לומר את דברה, ולי נראה שזהו מעין שמה שרוצה היא לומר הינו בגדר גילוי או וידוי. מדוע היא בושה? היא בושה בעצמה מפני שנקביה ועורה מקורצפים, שיערותיה גזוזות והיא קרחת. גם אנו, הקוראים, נבוכים בקוראנו שורות אלו. ישנה הרגשה שמכניסים אותנו לקודש הקודשים, למימד האינטימי של הנקיון והקדושה, בו הגוף והרוח נפגשים, אבל מביך אפילו יותר סיומו של השיר, בו מחכה העת-האישה, לשווא.
420345
וגם - מי המקווה *יבשו*, כך שהבושה קשורה ליובש מסוים. ואם זוכרים למה נועדה ההיטהרות במקווה, אז נראה שהעת אכן לא הגיעה - "להיאמר".
העת והדבר 420384
לכן זה שיר ארס פואטי, על חווית יובש בכתיבה.
מעניין מה הקשר בינה לבין בושה/היטהרות/זיווג
העת והדבר 420389
הקשר נראה לי אירוטי מדי מכדי להתמלל כאן...
העת והדבר 420390
כשם שהדבר התמלל בשיר באופן לא גס, אפשר להתייחס לארוס שבמעשה כתיבת הדבר - אפילו בשיח הפתוח לרשות הרבים - בלא שהמילול יזדהם.
העת והדבר 420391
טוב, אני לא בטוחה שהקשר אכן מופיע בשיר... אבל סביר שאפשר לדמות את מעשה הכתיבה למשהו שדורש הפריה. וכיוון שגם המקווה נועד לשרת מעשה של הפריה, שבפני עצמו נזקק ללחות ולא ליובש...
אהבתי 420395
"לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי"
לא שהבנתי, אבל אולי זה מה שיפה בשירה.
אהבתי 420813
נראה שהשיר הזה כולו הוא ניסיון להיאחז בזיכרון - זכר השבת, זכר התמימות, זכר הסב.
אולי המשוררת חושבת שלגברים היהודיים יש 'מכשירי זכרון' מוצלחים יותר (תפילין, ציצית). כאן היעדר הזקן שלה (בניגוד להיתפסות טיפות המרק בזקנו של הסב) הוא אמירה על היבצרות הזיכרון.
גם אני אהבתי 421360
כדברי רבי מ' אריאל:
"היום אני מבין מה זה,
להיות זכר להיות זכר זה,
לזכור ולזכור ולזכור"

(צרבת לזיכרון)
שרה משוררת מעולה 421242
שירים שחודרים לנשמה והופכים אותה מבפנים

ראיון איתה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים