שירה - נובמבר 2006 | 2693 | |||||||||
|
שירה - נובמבר 2006 | 2693 | |||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
בשני השירים ישנם געגועים גדולים למשהו שאיננו: בשיר הראשון הדבר שאיננו אינו מוגדר ויש קושי להבין מהו, רק תחושה חזקה שהוא אמור להיות והוא איננו. בשיר השני הדבר הנעדר לובש צורה - הסבא והאמונה שהוא מסמל. ייתכן שגם בשיר הראשון אותו דבר שהגיע הזמן לומר אותו, קשור לאמונה של הסבא, שהיתה צריכה להתגלגל אל המשוררת, ובאיזשהו אופן הלכה לאיבוד בדרך. הציפייה לדבר שהגיע זמנו לומר, אך הוא מתבושש מלהופיע, מתרחשת במקווה. הדבר הזה קשור להיטהרות לקראת זיווג. הזיווג הוא כנראה בין האדם לבין האל, אך במקרה הזה, במעבר בין הכותבת לבין הסב הלך משהו לאיבוד - המקווה יבשו מימיו והבלנית שאמורה להגיע להכריז על כך שהכותבת טהורה, איננה מגיעה. שני השירים הם בעצם אודות הגעגועים לאמונה, המלווה בתחושה שחוייה זו מנועה מלהתממש בנפש המשוררת, ואודות הכאב מול התחושה הקשה הנלווית לחוייה זו. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לאיל האלמוני, אתה מוכן להציע ניתוח מעניין יותר? |
|
||||
|
||||
השיר הראשוןן הוא תשובה נשית יפהפיה וכאובה לשירת בית המדרש הריק של ביאליק. מאד מוצלח בעיניי. גם הצילום על עטיפת הספר יפהפה (מי הצלם?) |
|
||||
|
||||
הצילום הוא של פסי גירש. |
|
||||
|
||||
השירים. השני במיוחד. אם אכן השיר הראשון מתכתב עם יצירה של ביאליק כמו שכתה מישהו כאן, אשמח אם ילנקקו למושא הרפרור. |
|
||||
|
||||
אבל לא הבנתי את הקשר לשיר הראשון. גם בלי קשר הוא יפה. |
|
||||
|
||||
בשיר הראשון מאנישה המשוררת את העת. היא רואה בה אישה שרוצה להיטהר אך אינה יכולה, על כן אינה מסוגלת לומר את דברה. ישנו פה מתח, האישה - העת- מגיעה ואין שומע לה. המקווה (במלעיל) אינו קולט אותה, לא מקבל אותה, הבלנית נעדרת והמים יבשו. לכן מחכה האישה- היא העת- גזוזת שיער, ממתינה עד בוש. נראה שיש פה שימוש בביטוי "לחכות עד בוש" למה מי שמחכה צריך להתבייש? רונית מטלון כתבה על כך מסה נהדרת אבל זה לא המקום לתארה. מי שמחכה עד בוש הוא אדם מאוכזב ונבוך. הוא הגיע בשעה היעודה והאדם לו הוא מחכה אינו מגיע. המקרה כאן שונה, כאן מחכה העת- האישה- לבלנית שאיננה, לטיהור שיאפשר לה לומר את דברה, ולי נראה שזהו מעין שמה שרוצה היא לומר הינו בגדר גילוי או וידוי. מדוע היא בושה? היא בושה בעצמה מפני שנקביה ועורה מקורצפים, שיערותיה גזוזות והיא קרחת. גם אנו, הקוראים, נבוכים בקוראנו שורות אלו. ישנה הרגשה שמכניסים אותנו לקודש הקודשים, למימד האינטימי של הנקיון והקדושה, בו הגוף והרוח נפגשים, אבל מביך אפילו יותר סיומו של השיר, בו מחכה העת-האישה, לשווא. |
|
||||
|
||||
וגם - מי המקווה *יבשו*, כך שהבושה קשורה ליובש מסוים. ואם זוכרים למה נועדה ההיטהרות במקווה, אז נראה שהעת אכן לא הגיעה - "להיאמר". |
|
||||
|
||||
לכן זה שיר ארס פואטי, על חווית יובש בכתיבה. מעניין מה הקשר בינה לבין בושה/היטהרות/זיווג |
|
||||
|
||||
הקשר נראה לי אירוטי מדי מכדי להתמלל כאן... |
|
||||
|
||||
כשם שהדבר התמלל בשיר באופן לא גס, אפשר להתייחס לארוס שבמעשה כתיבת הדבר - אפילו בשיח הפתוח לרשות הרבים - בלא שהמילול יזדהם. |
|
||||
|
||||
טוב, אני לא בטוחה שהקשר אכן מופיע בשיר... אבל סביר שאפשר לדמות את מעשה הכתיבה למשהו שדורש הפריה. וכיוון שגם המקווה נועד לשרת מעשה של הפריה, שבפני עצמו נזקק ללחות ולא ליובש... |
|
||||
|
||||
"לִי אֵין זָקָן לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי" לא שהבנתי, אבל אולי זה מה שיפה בשירה. |
|
||||
|
||||
נראה שהשיר הזה כולו הוא ניסיון להיאחז בזיכרון - זכר השבת, זכר התמימות, זכר הסב. אולי המשוררת חושבת שלגברים היהודיים יש 'מכשירי זכרון' מוצלחים יותר (תפילין, ציצית). כאן היעדר הזקן שלה (בניגוד להיתפסות טיפות המרק בזקנו של הסב) הוא אמירה על היבצרות הזיכרון. |
|
||||
|
||||
כדברי רבי מ' אריאל: "היום אני מבין מה זה, להיות זכר להיות זכר זה, לזכור ולזכור ולזכור" (צרבת לזיכרון) |
|
||||
|
||||
שירים שחודרים לנשמה והופכים אותה מבפנים ראיון איתה |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |