 |
|
הבלוז, הרוק והגאולה
|
|
| מוזיקה • ניר יניב • יום ו', 12/5/2000, 17:41 |
|
 |
|
מימין לשמאל: טל ליבני (תופים), ערן סנדרי (בס), מיץ' ויוקר (גיטרה אקוסטית, מפוחית וחליל), חמי רודנר, צ'לי סיגלסקי (גיטרה), נעם רפפורט (קלידים).
(צילום מתוך עטיפת הדיסק) |
|
נעם רפפורט הוא קלידן, המונדיסט, ובכלל - בחור טוב. הופענו ביחד בפרוייקט רוק מתקדם שלו לפני שנים מספר, ועדיין מהדהדות באזני יללות השבר שהפיק מאורגן ההמונד שלו. זמן קצר לאחר אותו פרוייקט הצטרף נעם ללהקת "שליחי הבלוז" - אותה להקה המלווה בימים אלו את חמי רודנר באלבומו החדש - "גאולה". קפצתי על ההזדמנות, והרי התוצאה לפניכם, בשני חלקים. הראשון - התרשמותי מהאלבום בטרם דיברתי עם נעם. השני - ראיון.
הדבר הבולט הראשון הוא, כמובן, תמונתה של הבחורה הערומה המחזיקה תצלום בוער של רודנר על גבי הדיסק עצמו. מספר ידידים כבר הביעו תרעומת על היותה של הבחורה מטושטשת ושל תצלום הרודנר ברור וחד, וטענו בלהט כי לו היה זה האחרון רוקיסט אמיתי, היו פני הדברים הפוכים. אכן, אכזר הוא קהל המאזינים בארצנו.
והנה הגיע הרגע, ושמתי את הדיסק במכשיר, והאזנתי. למה? זו שאלה מעניינת, ועדיין אני מהרהר בה.
שני שירים מתוך האלבום - "בואי נפרד" ו-"גאולה" - הספקתי לשמוע ברדיו, וממש לא אהבתי. המוסיקה נשמעה לי סבירה (ביחוד תפקיד בס יפה ב-"בואי נפרד"), אבל המילים ("הו מתוקה שלי, פישלת בגדול" ו-"נשקי אותי עכשיו, נשמה") עצבנו אותי. לאחר האזנה לאלבום הבנתי - אלה לא השירים הטובים בו (לדעתי), אלא רק, מחוסר מינוח אחר, הגלגל"צים ביותר.
יש בו, באלבום, מספר קטעים הנשמעים באופן חשוד כגרסאות כיסוי לשירים ישנים, מוכרים, אהובים, שנות השישים־שבעים, ואשר יכול אדם לדפוק ראשו בקיר יום שלם מבלי להצליח להזכר בשמם. "בואי נפרד", על פתיח הקלידים שלו המזכיר נשכחות; "אולי בכל זאת סאלי (1)", שאני מוכן להמר על שייכות מלודיית הפתיחה שלו לאיזה שיר שהכרתי פעם; "כל אחד והבוב שלו", המזכיר את האחים בלוז עד כדי כך שכבר דימיתי לשמוע את הסקסופון של לו מריני מענטז בואך הפזמון החוזר; "גאולה" (שוב פתיח קלידים).
ויש גם קטעים אחרים - רוק ישראלי צרוף וטוב, הנשמע (במדה זו או אחרת) כהמשך ישיר ל-"איפה הילד". "אין רוקנ'רול בעברית" הוא כזה, "מה היה", "לזרום עם הרוח".
שני קטעים, באופן מוזר למדי, נשמעים לי כשילוב של שניהם. "יהיה אשר יהיה" מהווה שילוב (מהנה ביותר, בעיני) בין סגנונו ה-"רגיל" של רודנר לבין "The Sun Machine is Coming Down" של דיויד בואי. לתת ההכרה פתרונים. "מילים נוזלות" נשמע גם הוא כהכלאה בין רודנר לבין משהו פסיכדלי שודאי זכרתי את שמו פעם - והתוצאה בהחלט נעימה. פרט לכך, יש קטע פתיחה קצרצר ופסיכדלי משהו גם הוא, והשיר האחרון - "הייתי אור" - שאיתו לא הצלחתי להתחבר בשום פנים ואופן. הוא דיכא אותי עד עפר במונוטוניות מרגיזה עם מעט זעקות שבר לחימום האוירה. היות והוא ממוקם, בחכמה, בסוף האלבום, התעלמתי ממנו בעליצות.
רודנר חתום על העיבודים ביחד עם עידו אגמון, אבל נראה לי כי לשליחי הבלוז היתה השפעה כזו או אחרת עליהם. השליחים מופיעים בימים כתיקונם כלהקת קאוורים (גרסאות כיסוי), ואפשר לשמוע בנגינה ובסאונד שלהם היכרות עמוקה ביותר עם סגנונות המוסיקה של שנות השישים־שבעים. הנגינה משובחת (למעט, אולי, החליל ב-"יהיה אשר יהיה", שנשמע מוזר ביותר), והשירה של רודנר נשמעת, לדעתי, טוב מתמיד. איני יודע מה פירוש "הפקת שירה" - באלבום נתן הקרדיט הזה ליהודה עדר - אבל יהיה אשר יהיה הדבר, הוא עשה לרודנר רק טוב. האלבום נטול זיופים כמעט לחלוטין, ורודנר (כרגיל) נשמע כמתכוון למה שהוא אומר, בניגוד לכמה זמרים אחרים במקומותינו.
ובאמת, בסופו של דבר, כיף להאזין לאלבום הזה. רודנר עושה, כך נראה לי, בדיוק מה שהוא רוצה, לא פחות ולא יותר, בדיוק את המוסיקה שאותה הוא נהנה לעשות. הוא לא בא לחדש (ואכן, הוא לא) או לשנות סדרי עולם. הוא, לדעתי, בא לתת לקהל שלו מוסיקה טובה שתעביר בנעימות שעה ומשהו מהחיים, אולי עם מעט הרהורים, היות והמילים בכל זאת מעוררות מחשבה לעתים, גם אם אותה מחשבה אינה חדשנית לגמרי בפני עצמה. (מצאה חן בעיני במיוחד השורה "אין רוקנ'רול בעברית - לא יהיה yeah, yeah, yeah" מתוך "אין רוקנ'רול בעברית" - אבל אני נוטל לעצמי את הזכות להיות פשטני לעתים.)
לאחר ההאזנה לאלבום וכתיבת הדברים שלמעלה, נגשתי לראיין את נעם. הכתוב למטה אינו תמליל השיחה המדויק, אלא תמצות שלה, תוך שמירה על רוח הדברים ככל שנתן.
אפקט מיץ'
ניר: בהרבה מהשירים יש קטעים שנשמעים לי מוכרים. ב-"סאלי", למשל מלודית הפתיחה... (שר אותה) מה זה?
נעם: אה - "Sweet Home Alabama" כזה?
ניר: זהו! זכרתי אלבמה, אבל לא את השאר...
נעם: למעשה, בשיר הזה חמי רצה שנשמע כמו משהו מתוך "Ziggy Stardust" של דיויד בואי. זה מה שהיה לו בראש. אני לא זוכר שמישהו דיבר על אלבמה בכלל. לא יודע מאיפה זה בא. לפעמים יש לך קטעים מוסיקליים בראש ואתה אפילו לא יודע שהם שם... כל מה שאני יודע זה שחמי רצה שזה ישמע כמו שיר רע מהתקופה הזו של דיויד בואי.
ניר: אגב בואי - יש שיר אחד שמזכיר לי את "The Sun Machine Is Coming Down" שלו, ההוא עם החליל ("יהיה אשר יהיה" - נ.י.).
נעם: מיץ', הסולן שלנו, מנגן בחליל.
ניר: מה באמת הקטע עם החליל הזה? הוא נשמע מוזר.
נעם: מוזר מאיזו בחינה?
ניר: (משמיע קולות נשיפה)
נעם: (צוחק) טוב, שמע, כי מיץ' הוא לא חלילן מקצועי, הוא לא מתאמן הרבה בבית. אז נקרא לזה "אפקט מיץ"'...
ניר: כמו גידי גוב והחלילית בכוורת.
נעם: בדיוק, כמו החלילית של פוגי... שמע, זה לא בדיוק חליל מקצועי, אבל מצד שני זה נותן סאונד של חספוס - סאונד לא מופק מדי. זה נשמע אמיתי.
(צילום מתוך עטיפת הדיסק)
Show אותנטי
ניר: באמת, הסאונד של האלבום לא נשמע מופק מדי. הוא נשמע חי כזה.
נעם: זו הכוונה. בכלל, התקליט הזה הוקלט בזמן אפס. כמעט כל החומר, פרט לשירות, קולות רקע וחליל, הוקלט Live (כלומר, כאשר כל הנגנים מנגנים ומוקלטים בו זמנית, בניגוד להקלטת ערוצים, בה מנגן כל אחד מחברי ההרכב בנפרד והערוצים הנפרדים משולבים לאחר מכן - נ.י.), כאשר פה ושם יש העלאות (הקלטת ערוץ נוסף על החומר הקיים - נ.י.) - שירה, קולות, חליל. "בוב", למשל, הוקלט Live לגמרי, כולל שירה, במכה אחת.
ניר: נשמע האחים בלוז, השיר הזה.
נעם: מבחינתי, אלה שליחי הבלוז.
ניר: אה. ספר לי על שליחי הבלוז. מי, מה, למה, מי הקים?
נעם: הלהקה הוקמה בתור הרכב בלוז לפני בערך ארבע שנים על־ידי צ'לי, הגיטריסט שלנו. היו שם נגנים אחרים, ולאט לאט הם התחלפו והגענו, לפני שנה, להרכב הנוכחי. השם "שליחי הבלוז" נשאר מאז - אנחנו כבר כמעט לא מנגנים בלוז, למעשה. אפילו חשבנו פעם לשנות את זה. אמרנו - "שליחי הבלוז"? כבר לא מנגנים בלוז, מי כבר בא לשמוע בלוז? אולי נשנה את זה ל-"שליחי הרוק"? אולי פשוט ל-"השליחים", ונבוא להופעות עם מדים של פיצה וטוסטוסים... בסוף החלטנו להשאר "שליחי הבלוז" - כבר מכירים אותנו. בכל אופן - צ'לי הקים את ההרכב, אני באתי בתור קלידן מחליף לערב אחד ונשארתי עד היום. מיץ', הסולן, הגיע עוד לפני. הוא גדל בשיקאגו - זה מה שנותן לו את המבטא האותנטי, הלא־ישראלי.
ניר: ומה הוא עשה באלבום, בלי להיות הסולן?
נעם: גיטרות אקוסטיות, מפוחית, חליל צד וקולות רקע מפעם לפעם.
ניר: גם אתה, אני רואה, עשית קולות רקע.
נעם: למדתי לעשות את זה בעבודה עם השליחים...
ניר: הלהקה, במקור, היא בעצם להקת קאוורים.
נעם: הרעיון של הלהקה הוא להביא לבמה את החמרים והשירים שהרבה אנשים מתגעגעים אליהם ולא יכולים לראות אותם בהופעה, דברים שלהקות קאוורים אחרות מפחדות לגעת בהם. אנחנו מנסים לתת את ה-Show האותנטי.
ניר: מה זאת אומרת Show אותנטי?
נעם: תנועה על הבמה, תלבושות - מעילים של פעם, כובע הבוקרים של הסולן... בכל אופן, כל מה שאחרי 1975 אנחנו לא מנגנים. מבחינת סאונד, יש את ההמונד ואת הפנדר רודס שלי (כלי מקלדת שהיו נפוצים בשנות השישים־שבעים - נ.י.), הפנדר החבוטה של צ'לי, והסולן שלנו הביא בס פנדר משנת 62'.
חמי משך לי ברגל
ניר: מי מנגן בס?
נעם: ערן סנדרי.
ניר: חמי לקח לו חלק מהעבודה - הוא מנגן בס בעצמו בשני שירים.
נעם: זה עניין של סאונד. חמי רצה נגינה בס עם מפרט ב-"בואי נפרד" וב-"מה היה", וערן רגיל לנגן בלי, אז חמי ניגן את זה בעצמו. עכשיו ערן, בלית ברירה, לומד לנגן עם מפרט כדי שיוכל לעשות את זה בהופעות.
ניר: חמי לא לוקח בס בהופעה?
נעם: לא. הוא אומר שהספיק לו. עכשיו הוא רוצה להרגיש איך זה להיות זמר כשמאחוריו להקה.
ניר: ומה בעצם קרה? להקת קאוורים מופיעה, ולפתע, יום אחד, מגיע חמי רודנר... מה קרה שם?
נעם: בדיוק ככה. להקת קאוורים מופיעה ב-"בארבי" בת"א, באמצע ההופעה אני מרגיש שמישהו תופס לי את הרגל מאחורה - אני מסתכל ורואה את חמי רודנר. הוא שואל אותי - "אפשר לעלות לבמה לשיר אתכם?" זה היה באמצע שיר, כשניגנו את Knocking On Heaven's Door. אמרתי "בטח, בוא תשיר". הוא שר את זה, ועוד משהו, Wild Thing, אולי, וכשהוא ירד מהבמה הוא אמר לי "אני חייב לדבר אתכם אחרי ההופעה, לא סתם באתי להופעה הזאת". ואז הוא סיפר לנו שהוא רוצה לעשות תקליט, ושהגיטריסט של "איפה הילד", אופיר בן עמי, המליץ לו עלינו. הוא אמר שהוא נדלק, ושנראה לו שנעשה משהו גדול ביחד. חודש וחצי אחר כך כבר הופענו בפעם הראשונה, בסגירה של ה-"לוגוס" בת"א.
ניר: כבר עם החומר המקורי?
נעם: כן - "סאלי" היה שם, ועוד כמה דברים, וקאוורים.
ניר: אבל החומר היה מוכן מראש?
נעם: כל השירים כבר היו מוכנים, פחות או יותר. פה ושם מילים השתנו, דברים השתנו, אבל הבסיס היה מוכן.
מחושך לאור
ניר: ראיתי שרודנר חתום על העיבוד, ביחד עם עידו אגמון. מי זה?
נעם: עידו אגמון היה פעם גיטריסט של להקה שנקראה "הגן האנוכי", וחמי מנגן איתו בהופעות אקוסטיות. חמי חיפש מישהו שיפיק מוסיקלית את התקליט, ואחרי כמה אנשים שלא התחברו אלינו או לחומר, הוא הביא את עידו. ועידו באמת עשה עבודה יפה.
ניר: אבל נשמע לי כאילו גם אתם השתתפתם בעיבודים.
נעם: זו נקודה קצת כואבת. גם אנחנו השתתפנו בעיבודים, ויש קטעים שלמים שאנחנו הבאנו. ב-"לזרום עם הרוח", למשל, כל הקטע האמצעי בא מאיתנו. לעולם אל תאמין למה שכתוב בקרדיטים.
ניר: גם מבחינת אופי הנגינה, נשמע הרבה פעמים כאילו עשיתם מה שאתם רוצים.
נעם: קח לדוגמה את "בוב" - חמי אמר פשוט, "נגנו את זה". עיבוד אינסטנט.
ניר: מה הקטע עם השיר האחרון, המוזר ההוא?
נעם: אחרי כל הרעש והבלגן - שיר שקט. המילים של השירים באלבום הן די אינטימיות, ולפעמים העיבוד מסתיר את זה. השיר האחרון מחזיר אותך לתוך האינטימיות שאיבדת, בשמיעה ראשונה, בכל אופן. אחר כך, כשאתה מבין את הקונספט, הכל מתחבר.
ניר: מה הקונספט?
נעם: דיברתי על זה עם חמי. הקונספט הוא יציאה מחושך לאור. שים לב להתחלה: "אין רוקנ'רול בעברית", "מה היה", "בואי נפרד" - קשיים ופרידות. ואז, לאט לאט, התקליט יוצא מחושך לאור: בסוף יש לנו את "גאולה" ואת "יהיה אשר יהיה", אופטימיים יותר.
ניר: איך אתה מסכם את האלבום הזה מבחינתך, ומבחינת שליחי הבלוז?
נעם: אני מאד גאה בתוצאה. יש אולי שיר או שניים שאני לא מתחבר אליהם, אבל בסך הכל, התוצאה משקפת טוב גם את השירים של חמי וגם את הלהקה. גם ההפקה היתה מאד מהירה, וזה טוב. כמו פעם - תקליטים של לד זפלין היו מוקלטים בימים. היום הרבה הפקות נסחבות ומאבדות פוקוס. מוסיפים דברים, משנים, ובסוף אף אחד לא זוכר למה באמת התכוון המשורר. מהבחינה הזו, התקליט של חמי מפוקס, והקונספט נשאר ברור.
ניר: האנשים בלהקה מרוצים?
נעם: בהחלט.
ניר: גם אני. בוא נאכל משהו.
|
קישורים
גאולה - קנו את הדיסק במיתוס
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש