 |
מאמרה של אביבה אבירם, "הים השחור", מזכיר לנו את אחד הפרקים האפלים בתולדות המערב: ספינות העבדים האפריקאיים שזרמו לאמריקה. וזוהי רק התחלה של דיון נוקב במה שהיינו, ומה שאולי עדיין הננו, והיינו מעדיפים לשכוח.
מאמר אחרון מתוך שלושה בעקבות מוסף האלף של "ניו־יורק טיימס" ו"הארץ".
|
|
| תרבות והיסטוריה • ירדן ניר-בוכבינדר • יום א', 6/2/2000, 23:58 |
|
| |
מאמר זה, תרומה ישראלית למוסף, הוא בעיני אחת מגולות הכותרת שלו. מבחינת "נפח", הוא מוקדש כמעט כולו לתיאורי זוועה של מסעות אניות העבדים מאפריקה לאמריקה, ודי בכך כדי לטלטל ולזעזע. כולנו יודעים שהייתה עבדות, וכמה זה היה נורא וכל זה, אבל משום מה דומני שמזכירים את זה פחות מזוועות אחרות בהיסטוריה. רק נזכיר שמדובר באנשים שנחטפו ממקום מושבם, הועלו לספינות בצפיפות איומה, ועשו את המסע לאמריקה, שם הם נמכרו, כאשר בדרך סבלו מרעב, צמא, מחלות, והתעללות אנשי הצוות. דווקא נעשו מאמצים להשאיר אותם בחיים, כמובן, כי רק כך היתה להם ערך כסחורה - אבל שום דבר מעבר לכך, וגם חייהם לא היו שווים יותר מדי. את החולים זרקו לעתים קרובות לים. כל זה נעשה במשך כמה מאות שנים, על־ידי חברות ממיטב מדינות אירופה, כולל דנמרק ושוודיה.
עוגן המאמר הוא סיפורו וספרו של אולודה אקיאנו, עבד שב-1756, בן 11, הובל באחת הספינות הללו, אך לבסוף קנה את חירותו (במובן הפשוט של "קנה"), השתלב (לפחות לכאורה) בחברה האנגלית, ואף כתב ספר בו הוא תיאר את חוויותיו. אבל המאמר שואב גם ממקורות רבים נוספים, ומפגין בקיאות מרשימה בנושא. אגב, על המחברת לא נמסר שום פרט - אם מישהו מהקוראים כאן יודע משהו, אני אשמח.
אבל המאמר חורג מעבר לתאורי בלהות. הוא מצייר היטב תמונה מזעזעת של הדה־הומניזציה של העבדים. כל התייחסות מעשית אליהם היא כאל סחורה. כך, למשל, עניין הביטוח - חברת הביטוח ביטחה את בעלי הספינות כנגד הריגת עבדים או השלכתם לים בעת מרד, אבל לא כנגד מותם ממחלה. לכן ניסו הצוותים לזרוק את החולים לים - עד שבית משפט קבע שאינם זכאים לביטוח על כך.
מצד שני, מביאה המחברת ציטוטים רבים של אירופאים מעורבים בעניין, למשל, מיומניהם של רבי־חובלים או רופאים מהספינות - שם ניתן לראות התייחסויות רבות המעידות על מודעות מלאה להיותם של העבדים בני־אדם, בעלי רגשות ונפש. כך חוזר לעתים קרובות המונח "האומללים המסכנים" - למשל, "נאלצתי כמה פעמים לצוות על שבירת שיני המסכנים האלה, מכיוון שהם לא היו מוכנים לפתוח את פיותיהם או להיענות לתחנוני לאכול". או הנימוק ההומני שהוצג להשלכת החולים לים, בכך שיהיה זה פחות אכזרי לעשות זאת למסכנים האומללים מאשר להניח להם לגסוס במשך ימים. גם צדו השני של אותה מטבע הופיע שם - הפולקלור הרווח של הצגת האפריקאים כמפלצות צמאות דם, בעלי נטיות קניבליות. כל נסיון מרד (והיו כאלה, חלקם אפילו מוצלחים) הוסבר באכזריות האיומה של העבדים.
המאמר חורג עוד מעבר לכך. מדי כמה משפטים זורקת המחברת, לרוב רק ברמז, קצה של הרהור במה שמעבר לסבל. בפסיכולוגיה של האירופאים, בצביעות האיומה שאיפשרה להם ליישב את היחס לעבדות עם מצפונם הנוצרי. אבחנותיה של אבירם חסרות רחמים: היא מראה כיצד אפילו אקיאנו, העבד שהשתחרר, אימץ בעצם כמה מהעקרונות שעמדו בבסיס השיטה שהביאה לשיעבודו. היא מכריחה את הקורא להרהר, שמא בעומקה של תודעתנו ושל תרבותנו לא מסתתר עדיין ים שחור.
בעצם המאמר עוסק אולי בגזענות. מבלי לפתח כמעט שום טיעון שלם בעניין זה, הוא מספק הרבה קצות־חוט, חומר למחשבה להרהורים בנושא.
בעיקר משך את תשומת לבי עניין אחד, שאבירם נוגעת בו ברמיזה־שברמיזה: "בכל תקופה היו אנשים שהתנגדו לעבדות בכל כוחם, ושבניגוד לדעה הנוחה והזולה על השד הגזעני הקטן הטמון בלב כולנו, הצליחו להיחלץ לפחות מרבות מהגזענויות הסמויות (של התקופה)". ובכן, כאן אני חולק עליה: אני חושב בדיוק שבלב כולנו, או רובנו המכריע, טמון שד גזעני. העובדה שיש מתנגדים לעבדות אינה מפריכה זאת - בעיני, ההיחלצות מהגזענות אינה אלא דיכוי השד. ולא, אני לא רואה בדעה הזו משהו נוח. אני מוצא אותה מאוד מאוד מטרידה. נכון, רבים חושבים שמה שהוא בטבענו הוא בוודאי בסדר - אך חשיבה זו היא בעיני אחד הכשלים המחשבתיים החמורים של ימינו.
נראה שמקובלת כיום האמירה, לפיה המאה ה-20 היא הנוראה בהיסטוריה (ראו למשל מאמרו של דובי קננגיסר, "הצביעו היטלר"). ייתכן שכך, ואין ברצוני לערוך טורניר מקאברי של אכזריות בין המאות. למאה ה-20 היתה, כמובן, השואה, והיו רציחות־עם אחרות, שלא לדבר על כך שעדיין יש עבדות בעולם. אבל לא הכל היה שחור.
השואה כה מזעזעת אותנו, לא רק בגלל עצם מותם של ששה מיליונים, אלא בגלל ההתיחסות לקורבנות ששללה במופגן את היותם בני אדם. בנקודה זו דומה העבדות לנאציזם. אמנם, לפי המחקרים המצוטטים במאמר מתו או נרצחו במסעות לאמריקה "רק" מיליון וחצי אפריקאים במשך ארבע־מאות שנה (מספר לא ידוע - כנראה אי־אלו מיליונים - מתו באפריקה עוד לפני שהועלו על הספינות). אבל הדה־הומניזציה דומה. העובדה שלא מתו יותר נובעת רק מהאינטרס של בעליהם בהשארת הסחורה בחיים.
ובהשוואה הזו, אני מרגיש שקצת השתפרנו. "אנחנו", קרי התודעה המערבית, שאני מרגיש את עצמי תוצר שלה, וחלק ממנה.
כדי לחולל את השואה היו צריכים הגרמנים לבעוט במוצהר בכל התרבות, המחשבה והמוסר המערביים והנוצריים. לעומתם, עוד במאה ה-19 ראה המיינסטרים של התרבות האירופית את העבדות כעניין נורמלי ונורמטיבי לחלוטין. כלומר, אילו הייתי אני חי באנגליה של אז הייתי אולי תומך בעבדות - ואם לא אני, אז משפחתי, וכמה מחברי הטובים ביותר.
אני חולק עם המחברת נטייה פסימית משהו באשר לטבע האנושי. נדמה לי שרק מיעוט מבין האנשים בחברה מהרהרים באופן ביקורתי במה מותר ומה אסור - מה מוסרי. שאר האנשים ינטו לקבל את הנורמה שמסביבם (גם אם באופן מנומק, לכאורה, שהרי גם דעת הרוב היא מנומקת). ה"קונצנזוס" הזה יכול להשתנות בדרכים שונות, למשל כתוצאה של זרמים הגותיים שמחלחלים "למטה" לציבור - וזה, לדעתי, מה שקרה ליחס לעבדות.
במאה שעברה ניכר, אם כן, קונצנזוס קצת יותר טוב מאשר בקודמותיה. התרבות הצליחה לרסן קצת את השד הגזעני. כמובן שהוא רחוק עדיין מחיסול, ואפילו אינו ממש רדום. עדיין יש למאה החדשה עבודה.
|
קישורים
הצביעו היטלר - מאת דובי קננגיסר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש