 |
|
''יפות וחיות'' יש גם בסיפורים שאחרי עידן המיתוס, אך הם אינם מבטאים את הקשר של האדם לטבע, כי אם להפך, את הניתוק שלו מהטבע וחוסר יכולתו לשוב אליו.
|
|
| דת והעידן החדש • טלה בר • יום א', 25/5/2003, 17:49 |
|
| |
הסרת הכישוף מ"החיה" כמסמלת חזרה לחיי הציביליזציה
אגדות ימי הביניים מלאות סיפורים על בני אדם שהפכו לבעלי־חיים בעזרת כשפים, ועל מכשפות רעות שעוללו להם זאת. אנשי־החיות הם לרוב גברים, כמו במיתוסים המקוריים המבוססים על רעיון זיווגם של "היפה והחיה". הפר והדוב מככבים לרוב באגדות כאלה. נשים המאוהבות בגברים הללו חייבות למצוא את הדרך לשחרר אותם מהכישוף המרושע ולהחזיר אותם לציביליזציה, כדי שיוכלו לחיות "כבני אדם", מאחר שהקשר עם הטבע ועם המכשפות הפך לחטא ולתועבה. בכך, מעמידות הנשים את עצמן במצב המנוגד לטבען, שעל פיו היו אמורות לצדד במכשפות, והן כורתות ברית עם הגבר ועם התרבות המשעבדים אותן. המכשפות בסיפורים כאלה חיות לרוב ביער, הרחק ממקום תרבות אנושית, ובלא ספק הן עדיין מבצעות את פולחני הפוריות הקדומים, שלשמם הן זקוקות לגבר שהפך לחיה, כדי שבהזדווגות אתו יספק להן את הקרבה הסמלית אל הטבע.
כך מסופר בסיפור נורבגי, שיום אחד מופיע דוב בבית אביה של נערה, ומציע לשאת אותה לאישה. הדוב נושא את הנערה למקום הנמצא "מזרחה לשמש ומערבה לירח" - כלומר, מחוץ לעולמו הידוע של האדם. היא מגלה שתחת עור הדוב שוכן נסיך מכושף, אך בעקבות הגילוי הזה הוא נעלם מחייה; מתברר שעליו לשאת לאישה את המכשפה שכישפה אותו, וכך לחזור ולשלב את חייו בחיי הטבע. הנערה יוצאת לחפשו ולהצילו מידי המכשפה, והיא עושה זאת בעזרת רוח הצפון. דומה שבסיפור מתחולל מאבק בין חיי הטבע והאמונה באלת הכשפים, לבין חיי הציביליזציה והאמונה באלוהים.
הסיפור הקלאסי, שהיווה בסיס לרעיון המרכזי על הקשר בין "היפה והחיה", מבטא את הקשר הקדמוני בין האדם לבין הטבע. אך בהמשך התפתחותו הרחיק המספר לכת, ותחת שיהפוך בכשפים את הגבר לחיה, הפך אותו למפלצת. למפלצות יש מקום משלהן במיתוסים הקדמונים, שם לא חסרו כדוגמתן; אבל סמליותן שונה מזו של החיות הרגילות, והקשר שלהן עם הטבע מורכב יותר ואינו שייך לכאן. מאוחר יותר נוצרה משמעות חדשה למלה "חיה". פעם הכוונה היתה בפשטות לבעל־חיים, אך היום היא לעתים מרמזת על תכונה חייתית־מפלצתית, המצויה מעל ומעבר לכל דבר רע ומרושע. כלומר, נוצרה לא רק התרחקות פשוטה של איש הציביליזציה מהטבע, אלא הפיכה של כל מה שאמור להיות טבעי למפלצתי.
מפלצתיות זו קשורה ברוע לבו של האיש, שבעטיו הוא הופך ל"חיה", והיא יוצרת את הזיהוי שבין רוע לכיעור. למזלו של האיש, הפיכתו למפלצת מגלה לו את עצמו בכל כיעורו הנפשי, וגורמת לו לשנות את התנהגותו. כאשר מגלה אותו הנערה היפה, היא נבהלת מכיעורו, אבל בהדרגה היא לומדת להכיר את טוב לבו ונדיבותו כלפיה וכלפי אביה, ואז היא מתאהבת לא בדמותו המכוערת אלא באופיו היפה. באהבתה, מצליחה הנערה להסיר את הכישוף ולהחזיר את האיש לעולם האנושי. לכל אלה אין, כמובן, כל קשר עם המיתוס המקורי ועם רעיון קרבתו של האדם אל הטבע; לאחר שהרעיון עצמו התבזה באגדות של ימי הביניים, הוא חדל כליל להעסיק את האדם המודרני - לפחות כמעט עד העת האחרונה.
שרלוט ברונטה כמשמרת התפיסה הקדומה של "היפה והחיה"
בכל זאת, סופרת אחת שמרה בדרך סמלית על שריד של הרעיון הזה. זוהי שרלוט ברונטה, המתארת את יחסה של גיבורתה ג'יין אייר אל אהובה אדוארד רוצ'סטר, בפגישתה הראשונה עמו לאחר פרידתם, ולאחר הפציעה שעיוורה את עיניו וקטעה את ידו: "דמותו היתה בעלת אותו מתאר חזק ואיתן כתמיד; קומתו זקופה ושערו שחור כעורב... שנה אחת של צער לא הפחיתה את עצמתו האתלטית ואת המרץ בשיאו. אבל בהבעתו ניכר הייאוש שהזכיר לי חיית פרא או ציפור קשורה... עיט שנכלא בכלוב, שעינו עטורת הזהב כובתה באכזריות." תחת שתפחד מחיות פרא המופיעות בתיאור לעיל, מרחמת ג'יין אייר על כליאתן בכלוב. היא אינה חוששת מתוקפנותו העיוורת של רוצ'סטר; להיפך, התקווה לחידוש יחסיהם עולה דווקא מאחר שהצליח לשמר את הרוח הפראית הטבעית שפעמה בו תמיד. בהתייחסותה לשערו שצמח פרא היא מעירה, "הגיע הזמן להחזיר לך צורת אנוש, כי אני רואה שהפכת לאריה... שערך מזכיר לי את נוצות העיט, ועוד לא ראיתי אם ציפורניך לא צמחו כטפרי עוף." רוצ'סטר מזכיר לה שיש לו ציפורניים רק ביד אחת, כי האחרת נקטעה, ושואל אותה אם המראה לא דוחה אותה. היא עונה כי מראה עיניו והצלקת שעל מצחו עשויים להשיא אישה להתאהב בו עוד יותר. גישתה זו של ג'יין אייר דוחה את הרעיון שהכיעור מקביל לרשע.
במקום בטירה המפוארת, סמל הציביליזציה של אותה תקופה, מוצאת ג'יין אייר את רוצ'סטר שוכן בבית קטן יחסית בלב היער; תחת שיארחו לו לחברה בטירה אנשי תרבות, הוא מתרועע עם הציפורים והחיות הקטנות השוכנות ביער. בעיניה, הקרבה לטבע היא חיובית, ומגבירה את כוח משיכתו של הגבר. ג'יין דוחה את הצעתו של בן־דודה יפה התואר להינשא לה, מפני שמתחת לכסות המתורבתת של חזותו (כומר, המסמל יותר מכול את שעבודה של אלת הטבע לאל הזכרי), היא מבחינה בהיעדר אהבה בלבו ובאכזריותו כלפי האישה שאוהבת אותו. ג'יין מעדיפה על פניו את הגבר שמראהו מזכיר לה בעלי־חיים פראיים, אך לבו נאמן, אוהב ומלא חיים כמו הטבע החופשי שמסביבו.
"חיה" מודרנית - ספיידרמן
יסודות מהמיתוס הקדום מופיעים בספרות הפנטסיה המודרנית יותר מאשר בכל סוגה ספרותית אחרת. בספרות זו נפוצים ה-shapeshifters, יצורים המסוגלים לשנות את צורתם, לא רק מבני אדם לבעלי חיים שונים, אלא גם לצמחים ולדוממים; בכך הם דומים לאלים הקדומים שנהגו לשנות לעתים את צורתם, ולסמל בדמויותיהם המגוונות את כוחות הטבע השונים. דמות חייתית אחת מתבלטת בין הדמויות הפנטסטיות הרבות, וניתן לראות בה חולייה מקשרת למיתוסים הקדומים הוא ספיידרמן, איש־העכביש.
למעשה, נקבת העכביש חשובה הרבה יותר מהזכר, גם בטבע וגם במיתוסים: היא זו שאורגת את הקורים המוכרים גם בזכות יופיים וגם בזכות חוזקם. באגדות יוון ידועה הנערה האורגת ארכנה ("עכבישה"), שזכתה בתחרות אריגה נגד אלת החכמה והאומנות אתיני, וזו הפכה אותו בכעסה לעכבישה; הסיפור אינו אלא גרסה עממית מדורדרת להערצת האלה בדמותה הנקבית של העכביש. נקבת עכביש יוצרת אחרת מופיעה בסיפור הבריאה של איי האוקיאנוס השקט; כמו אוורינומי הפילאסגית, גם העכבישה מאיי הדרום עלתה מים התוהו הקדמון, כשלא היה עדיין בעולם שום דבר אחר. נקבת העכביש הזקנה הזו מצאה צדפת ענק, ובעזרת מעשי קסם שונים בראה ממנה את הלבנה, את הים, את השמים, ולבסוף את האדמה.
מובן מאליו שחייו של ספיידרמן המודרני מנותקים לחלוטין מהטבע, הוא אינו בורא ואינו יוצר דבר; הוא חי בין גרדי השחקים העירוניים, ובחוטיו הוא משתמש לא לשם אריגת מרבדים יפים, אלא כדי לזנק מגג אחד למשנהו ולחלץ בני אדם במצוקה. בסיפור זה מגיע הניתוק בין האדם לטבע לשיאו, מאחר שאפילו אדם שהפך לבעל חיים אינו מסוגל להגשים את הקשר עם הטבע, המתחייב מעצם היותו "חיה".
אף על פי כן, אפשר לגלות כיום אצל יוצרים אחרים פנייה לכיוונים אחרים. אחדים מסופרי הפנטסיה, ואפילו המדע הבדיוני (אלה הבוראים דרכי חיים חדשות, בין אם על פני כדור הארץ ובין אם על כוכבי לכת אחרים) מוצאים לעתים את הדרך לחדש את הקשר הזה, שבלעדיו אין תקווה לאדם. אחד הקשרים האמיצים בין אדם לחיה בא לידי ביטוי, לדוגמה, בסדרת ספרי הדרקונים של אן מקאפרי. בעלי החיים המופלאים הללו ממלאים את מקום הטכנולוגיה החסרה בכוכב הלכת פרן, וביניהם לבין רוכביהם האנושיים נוצר קשר נפשי עמוק. לכל דרקון או דרקונית יש רוכב או רוכבת משלהם, ואף כי אין זה קשר מיני (אפילו לא ברמה הסמלית) כפי שהיה בראשית דרכו של האדם, זהו קשר רוחני חזק עד כדי כך, שאם אחד מבני הזוג מת, גם בן זוגו מת עמו או נשאר פגוע עד סוף ימיו. כאן השילוב בין האדם לטבע מוחלט, ועל אף שהדבר נכון רק לגבי רוכבי הדרקונים עצמם, בכל זאת נרמזת כאן תקווה לשינוי בגישתה של האנושות כולה לטבע.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש