 |
|
מסרים מסכמים מכל המפלגות. הזדמנות אחרונה לשכנע. מקבץ אחרון וארוך במיוחד.
|
|
| דו''ח תעמולה • דובי קננגיסר • יום א', 26/1/2003, 23:33 |
|
| |
המילים "ערב טוב" כיכבו היום בתשדירים: מצנע בעבודה, שריד במרצ, ליברמן באיחוד הלאומי, איתם במפד"ל, אפילו וילוז'ני בתשדיר של הירוקים. כולם מברכים אותנו לערב טוב, ומיד מבקשים את קולנו. כלומר - כמעט כולם. הליכוד לא. הליכוד לא הציג מילה חדשה אחת משל שרון, או של כל איש אחר ברשימה. היו כמה ראיונות עם האיש ברחוב (תשבוחות לשרון: "אחרון הנפילים", "מאז רבין לא היה מנהיג כמו שרון"), אבל זהו. זהו. יום אחרון של התשדירים, וראש הממשלה לא מטריח את עצמו אל מול המצלמות למסר אחד אחרון לאומה.
בעבודה, לעומת זאת, דווקא היה למצנע הרבה מה להגיד. "לפני חמישה חודשים", הוא סיפר, "התגייסתי ולקחתי אחריות, כי לא יכולתי לראות איך ישראל מתרסקת לנו בין הידיים". הוא הבטיח שהוא מתכוון "להמשיך להלחם עד הנצחון", וקרא לכל אלו ש"מאמינים שאפשר לגרש את היאוש, לחזור הביתה, לחזור למפלגת העבודה". כל זאת, כדי שלא נתעורר ביום רביעי בבוקר "ונרגיש איך החמצנו את ההזדמנות להחזיר את המדינה שלנו אל הדרך השפויה". למצנע גם היה סיפור קטן לספר לנו: לפני מספר ימים, הוא ביקר באשדוד. "בדרך ראיתי אישה. ניגשתי אליה," ומיד היא "פרצה בבכי. אישה בודדה, אם חד־הורית עם בת אחת בדירה שכורה. אין כסף, אין לה בטחון שיהיה לה אוכל. מעבירה ביקורת על כל העולם ובני זוגו". לבסוף שאל אותה מצנע למי היא תצביע, והתשובה, כמובן, שרון. למה שרון? "והיא ענתה לי: 'כי אתה מחזיר את עזה'. ואני אמרתי לה - עזה זה מה שחשוב לך עכשיו?" בשלב זה נאלץ מצנע להכנס לישיבה, אך כשיצא ממנה, האישה עדיין הייתה שם, והיא ניגשה אליו "בעיניים מחייכות". "אתה יודע מה," היא אמרה לו, "שכנעת אותי. אני אצביע לך". ומוסר ההשכל של הסיפור: "אם הייתה לי הזדמנות להסביר לכל אחד פנים מול פנים, אני בטוח שהיינו מנצחים. ניצחונה של החברה הישראלית". אם היה, אז היינו מנצחים. אין, אז נפסיד. מצנע כבר מכין תירוצים. שכפ"ץ, זה מה שהוא צריך להכין, לא תירוצים.
וקצת נוקדנות לקראת בחירות: תשדיר העבודה הסתיים בכיתוב "תצביעו אמת". יוצרי קמפיין העבודה היקרים, הרי המסר שלי אליכם: "תלמדו עברית".
במרצ בישר לנו יוסי שריד כי "תמו תשדירי הבחירות. סוף סוף." מה שצודק, צודק. ועוד אמירה נכונה למתלבטים: "ההתלבטות היא אנושית". איש טוב, יוסי שריד, מלא חמלה. גם על מצנע הוא מרחם, ואפילו מצטט את דבריו: "בעבודה יש פוליטיקאים ששכחו את המטרה לשמה הם קיימים". נו, ואם מצנע לא סומך על החברים שלו, אומר לנו שריד, אז שאתם תסמכו עליהם? איזה אינטרס יש לכם לתמוך בפואד? ואם, במקרה, חשבתם להצביע לשינוי - "איזה אינטרס יש לכם להעדיף את שרון, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות ישראל?" והפתרון: "אני מציע מרצ". לא שיש לו אשליות. הוא לא חושב שהוא הולך לכהן כשר בקואליציה הקרובה, אבל הח"כים של מרצ, מספר לנו שריד, "עובדים קשה גם באופוזיציה. הם יכולים לחיות גם בלי וולוו". ויש מי שיאמר שהח"כים של מרצ עובדים אך ורק כשהם באופוזיציה, אז אולי זה הכל לטובה...
מן העבר השני, בירך אותנו ליברמן בברכת ערב טוב גם הוא, וביקש "לנצל את התשדיר האחרון כדי לפנות ישירות לבוחרי הליכוד. הליכוד תמיד ידע לנצח בבחירות, אבל אף פעם לא ידע לשלוט. הליכוד לא יודע מה זה תרבות שלטון," תוקף ליברמן בזריזות. "מה שמפריע לי זה בדיוק מה שמפריע לכם - שאנחנו נביא את פרס להיות שר החוץ של ישראל". לפיכך, ובהתאם לקו הקבוע של האיחוד הלאומי, כדי שתקום "ממשלה לאומית, כדי לשים סוף להשתוללות השמאל ולדיקטטורה של בית־המשפט העליון", מבקש ליברמן ממצביעי הליכוד להצביע דווקא עבורו: עבור "כלכלה נכונה", נגד "ח"כים ערביים שמשתפים פעולה עם ערפאת", נגד "מדינה פלסטינית", ונגד "עקירת ישובים".
בתשדיר נוסף, פנה ליברמן לדוברי הרוסית וסיפר כי הוא בא מהעיר קישינב, המקום בו התבצע פוגרום שבו נהרגו 46 יהודים, "שנחרט בזכרון האנושות למאה שנה. אצלנו", מירר ליברמן על רקע תמונות מפיגועים, "הכל נשכח כעבור יומיים". האיחוד הלאומי, הסביר ליברמן, מתבסס על שלושת עקרונות הציונות, והם: "עלייה, התיישבות, והגנה על המולדת". אם לא ידעתם, זה הזמן לרשום במחברת.
ליברמן, יחד עם ש"ס, הוא הנפגע העיקרי מהנהירה של מצביעי ליכוד מסורתיים חזרה לבית שנטשו רק לפני 4 שנים. בימים האחרונים מנסה מפלגתו למנוע עזיבת תומכים. לשם כך הוחזר ליברמן לקדמת הבמה, בעוד שאריה אלדר ואסטרינה טרטמן שהובילו את הקמפיין בתחילת הדרך כמעט ונעלמו לגמרי. ובכל זאת - הסקרים לא מנבאים לאיחוד הלאומי עלייה משמעותית מעבר לערכן הכולל של שתי המפלגות בבחירות 99'. מה שבני בגין לא הצליח לעשות, גם ליברמן לא יצליח.
במפד"ל המשיכו בעיקר למחזר תשדירים - כולל אותו תשדיר נשכח מתחילת הקמפיין בו ממש הוצגו כל חמשת המקומות הראשונים ברשימה. תשדירי המפד"ל עד כה העדיפו לעסוק במה שאין ב-35 המקומות הראשונים בליכוד, ולא במה שיש בחמשת המקומות הראשונים אצלם בבית. החזרה היום לתשדיר הישן אינה מפצה על ההתעלמות מהמועמדים, במיוחד לאור האכזבה מאיתם. ואם כבר מדברים על איתם, גם הוא, כמו ליברמן, מנסה לזנב בשרון, כהרגלו: "הפתק שלך לא יקבע איזו ממשלה תהיה, אלא איזו מדינה תהיה", הוא אומר, ומגדיר את המפד"ל כ"פייטרים" שילחמו למען המדינה היהודית. "יחד עם שרון", כמובן.
המפד"ל גם כללו תשדיר שבו הציגו רשימה של שמות אנשים שמזדהים עם המפד"ל, תחת הכותרת "אנחנו עם המפד"ל". חבל שלא הוצגו גם כמה מילים מפיו של כל אדם. באופן הזה, קשה להתרשם מהשמות. אולי זה יותר קל למי שמעורה בחברה הדתית־לאומית ומזהה את השמות. אני, הרי, לא קהל היעד של המפד"ל.
לבסוף, זינק גם וילוז'ני אל מסכינו, בתשדיר החדש הראשון של הירוקים מאז תחילת הקמפיין. קהל המצביעים הפוטנציאלי של הירוקים, כך נראה, הוא בעייתי. וילוז'ני פנה דווקא אל אלו שמתכוונים להצביע בפתק לבן: "אני פונה אליכם להצביע למען מטרה נעלה". אכן, טוב ויפה, אבל כמה מצביעי פתק לבן כבר יש, שמואל? אם אתם נלחמים "בשביל הילדים, בשביל הארץ שלנו שאנו כל־כך אוהבים", אז אי אפשר לקוות לכמה קולות גם מאנשים שיש להם עמדות פוליטיות? סקר גיאוקרטוגרפיה שנערך עבור הירוקים, אגב, טוען כי המפלגה נמצאת ממש ממש על סף אחוז החסימה, ולכן גם הירוקים (כמו ישראל אחרת, עלה ירוק וחרות) אימצו את הסיסמא "כל קול קובע!". אם אכן כל קול היה קובע, היו המפלגות הללו הולכות בדרכם של בא־גד ודוד מגן ופורשות מהמרוץ. אבל לתומך של מפלגה גדולה כמוני קל לדבר.
רק כדי לתת להם להנות מהספק, אני אניח שגם ז'ירינובסקי, ששוב כיכב בתשדיר של מפלגת הקש "לידר", פתח את דבריו ב"ערב טוב". בכל מקרה, הלאומן הרוסי שוב דיבר באריכות, ברוסית ובלי כתוביות, שוב הוצגה המפה המוזרה (הפעם מזווית חדשה), ושוב לא הבנתי מה הם רוצים מאיתנו.
אבל לא כל המפלגות היו מנומסות כל־כך. חלקן לא התעכבו להגיד לנו "ערב טוב", לשאול "מה שלומכם". בלי שום סמול טוק - ישר לביזנס. פשוט תרבות לבנטינית. זאת הבעיה שלנו.
ואם כבר הזכרנו תרבות לבנטינית, שינוי יצאה היום בשלושה נאומים חדשים של... נו, נחשו? נכון, טומי לפיד! כמה מפתיע. "אנחנו דואגים למעמד הביניים", פתח לפיד את דבריו, "זה שעושה מאמץ כמעט נואש לחיות חיים נורמליים". והוא גם האשים: "כמעט מחצית האוכלוסיה אינה משלמת מס הכנסה. חייבים להחזיר את המדינה למי שמקיימים אותה". ורגע, יש עוד נאומון: "שחיתות, שחיתות, שחיתות! שחיתות בכל מקום! זהו סרטן שאם לא נרפא אותו, הוא עלול להחריב את הדמוקרטיה הישראלית. עלינו לחסל את השחיתות לפני שהיא תחסל אותנו. אתם ראויים לנקיון כפיים. אנחנו נדאג לכך כשנהיה בממשלה". בנאום שלישי, מבטיח לפיד למי שחוששים ששינוי תיוותר באופוזיציה, ש"לא נשאר באופוזיציה. נהיה מספיק חזקים כדי לכפות ממשלת אחדות חילונית. לשם כך אנחנו זקוקים לקולכם. מנדט נוסף לשינוי יכול לשנות את המציאות הפוליטית. כך נוכל לאלץ את הליכוד להעדיף אותנו. יחד עם הליכוד והעבודה נקים ממשלת אחדות חילונית, שתשנה את פני החברה הישראלית". שינוי, בתשדיריה, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהעבודה נאבקת מולה על המקום השני בבחירות. המפלגה הזו, בתפיסתה, היא עדיין מפלגה קטנה. כזו שמצטרפת לקואליציה כשותפה זוטרה, ולא כשותפה עיקרית - ובטח שלא כמפלגה שמרכיבה את הממשלה. ש"ס, אחרי שזכתה ב-17 מנדטים, קיבלה תיאבון ואיימה לתפוס את השלטון - מה שהחזיר רבים ממצביעיה לחיק הליכוד. האם לשינוי צפוי עתיד דומה?
אם יותר לי, למרות חוסר האובייקטיביות, הייתי רוצה גם לציין לשבח את שינוי על כך שהקמפיין שלה היה היחיד שלא כלל כמעט שום אלמנט שלילי כנגד מפלגה אחרת. המפלגה שמכונה על ידי כולם מפלגת הנגד היא המפלגה היחידה שהציגה קמפיין שכולו בעד. מרצ, העבודה, עם אחד, המרכז, ישראל בעליה, הליכוד, המפד"ל, ש"ס, האיחוד הלאומי - כל המפלגות הציוניות בכנסת היוצאת (למעט יהדות התורה, שהריצה את הקמפיין השלילי שלה מחוץ לטלוויזיה), כולן הטיחו האשמות אחת בשניה, ורובן ניסו להתעלל גם בשינוי. שינוי היא המפלגה היחידה שהייתה בטוחה מספיק במעמדה ונינוחה מספיק כדי להבליג, ולהמשיך בקו שקבעה לעצמה עוד לפני תחילת התשדירים. זה לא עניין של עמדה פוליטית. זה עניין של עובדה אמפירית. אם הייתי יכול לצפות להגינות בקרב פוליטיקאים, הייתי אומר שאחרי הבחירות הרבה מפלגות יעמדו בתור אצל שינוי כדי לבקש סליחה. אבל אני לא שוגה באשליות.
מן העבר השני, ש"ס הציגה שני תשדירים חדשים, ואפילו לא שניה אחת של אלי ישי. בתשדיר הראשון נואם הרב עובדיה ואומר "בלי תורה לא שווים אנחנו כלום. צריכים לסכל עצת הזדים, אלו שרוצים לבטל התורה. השם יפר עצתם, יקלקל מחשבתם, אלו ייפלו ולא יקומו!" קרא עובדיה לקול מצהלות הקהל. בתשדיר הבא כבר היה הרב ליד הכותל המערבי ונשא תפילה לאלוהים - וגם לאלוהי הקלפי. בין השאר, ביקש עובדיה מהאל שיגן על ישראל, שישמור על חיילי צה"ל ושיחזק אותם. מה שאני לא הבנתי זה למה צריך את חיילי צה"ל אם השם בכבודו ובעצמו אמור לשמור עלינו. איך אמר אלי ישי? מי ישמור עלינו אם לא אלוהים?! צה"ל יכול לנצח את אויבינו?! טפו!
ביהדות התורה הביאו לנו לקט זריז מכל תשדיריהם עד כה, פלוס הצהרה מאדם אחד, נטול שם (ליצמן?) שטען כי "השליחים האמיתיים של האדם הקטן זה אנחנו. להצביע ג'!". וזהו.
בעם אחד, לעומת זאת, יצאו בתשדיר חדש לגמרי, שהציג שני מועמדים של המפלגה (פרט לפרץ), כולל - שימו לב לאופטימיות - מספר 9 ברשימה, לאון ליטינצקי. התשדיר עמד בסימן עלייה, וליטינצקי ואדיסו מסאלה (מספר 4) עלו בעיקר כדי לספר לנו ש"לפרנסה אין ארץ מוצא" ושעם אחד היא "מפלגה שדואגת לרווחה ולפרנסה, ללא הבדלי מוצא". פרץ עצמו סיפר לנו על ילדותו הקשה: "אמא שלי הייתה כובסת, אבי פועל במפעל". אחר סיפר גם על פציעתו בצבא ותחילת חייו הפוליטיים. "אז הבנתי שרק בחקיקה אפשר להשפיע". פרץ הצטרף למפלגת העבודה, "יכולתי לדאוג לעצמי, אבל המפלגות הגדולות מחוייבות למיליונרים", ולכן פרש פרץ והקים את עם אחד. "שיעבדתי את הבית שלי כדי לממן את המפלגה" (באמת? וההסתדרות לא עזרה לך אפילו טיפה?), "כי אני לא רוצה להיות מחוייב לאף מיליונר, אלא למובטלים, לנכים, לגמלאים ולעובדים". עד כמה שאני הבחנתי, פרץ לא ציין את עובדת היותו ראש ההסתדרות (ובטח לא סיפר איך הוא הגיע לתפקיד הרם לראשונה). זה מסוג הפרטים שחסרונם הוא תוצאה של מחשבה מעמיקה. לתשומת לב המצביעים.
בתשדיר של חד"ש הוצג, סוף סוף, ראש המפלגה מוחמד ברכה, כשהוא נואם: אנחנו זקוקים ל"מנהיגות אחראית ולוחמת", הוא צעק מעל הדוכן, ומיהר לתקוף את השמאל הישראלי: "מה רוצה מצנע מהערבים? קודם שיסביר את הקשר שלו עם סנה הטרנספריסט". הטונים ירדו עם המעבר לנאומו של ראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, שהסביר כי השותפות היהודית ערבית היא "מרכיב חשוב ביותר לנו כמיעוט לאומי, יותר מאשר ליהודים", אך מיד שב ברכה לתקוף, הפעם את "המפלגות הציוניות, האופנתיות, הפרובוקטיביות, החותרות תחת העם, הגזעניות, את כולן צריך להוציא מתוכנו". ואחרי כל זה, מסר פוזיטיבי לסיום: "ביחד, נממש את זכויותינו. יחד נאמר בבחירות, שאנחנו לנצח נשארים".
אבל העניין האמיתי היה אצל המפלגות הזעירות - אלו שנלחמות על אחוז החסימה, ולפעמים אפילו לא על זה. או לפחות - היינו מצפים שהעניין האמיתי יהיה אצלן. העובדה המצערת היא שצומת הייתה היחידה שהכינה תשדיר מיוחד ליום האחרון - וגם אצלה הוא לא היה מרשים במיוחד. חרות, רע"ש, להב"ה, עלה ירוק (אותו תשדיר פעמיים בשני ספוטים שונים), ישראל אחרת, דע"מ, זעם, אזרח ומדינה - כל אלו לא שידרו שניה אחת חדשה היום. הגדילה מכל לעשות אהבת ישראל, ששידרה את אותו תשדיר קבוע שלה פעמיים רצוף באותו ספוט. לתשומת ליבכם, אם חשבתם שהמפלגות הללו מעוניינות בקול שלכם. גם ישראל בעלייה, אגב, הסתפקה באותו תשדיר לעוס עם יולי אדלשטיין.
בצומת, המפלגה היחידה שעשתה איזשהו כבוד למשפחת הקטנטנות, נזכרו היום סוף סוף להציג את השאלה שבפי כולנו: מי אתה, משה גרין? ובכן, משה גרין, יו"ר מפלגת צומת, הוא, לדבריו, "איש עשייה! ואני יודע גם לבצע!". למה אתה רץ? "הייתי שמח להיות מספר 180, אם הייתי יודע שיש 120 ראויים. אבל אין, אז אני רץ". למה שנאמין לך? "אי אפשר לשקר למצביעים". למה לא רואים אתכם בעיתונים? "כי אצלנו אין קומבינות ואין דילים". ולסיכום, הסיסמא שתכבוש את המדינה ביומיים הקרובים, סיסמא מתוחכמת, סובטילית, עם הררים של ניואנסים על גבי ניואנסים: "משה גרין - אכפת לו. ועוד איך אכפת לו". איפה מחיאות הכפיים שלכם?
זהו. תמו שידורי התעמולה, ואיתם תמו הדו"חות. מחרתיים רובכם תעמדו מאחורי הפרגוד ותבחרו את הפתק שתשימו בקלפי. לחלקכם תרעד היד, אצל אחרים היא תהיה יציבה. עבור חלקכם ההצבעה תהיה זעקת מחאה, עבור אחרים השלמה עם מציאות שלא ניתן לשנותה, ועבור אחרים - הצבעתכם תהווה תקווה לעתיד טוב יותר.
אל תוותרו על זכותכם להצביע. אל תגידו שאין טעם, ששום דבר לא ישנה, שאף קול בודד לא משפיע. כמה פעמים בחייכם שואלים אתכם לדעתכם? מחרתיים, המדינה שואלת אתכם לדעתכם. ואיך אומרים אצל עלה ירוק? אל תשכחו להביא תעודת זהות.
רגע לפני הסיום, אני רוצה לומר תודה למיץ פטל, שסייע לי בשבועות האחרונים ואחראי לצילומי המסך שליוו את דו"חות התעמולה.
זהו. כמו שאמר ראש ממשלתנו: לכו להצביע.
הצבעה מהנה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש