אבל לאן נוליך את החרפה? 127
כשמח"ט חברון הנאור והמתייסר מודיע לבעל בית כי על גגו תוקם עמדת תצפית, בעל הבית אומר לו "אני לא אוכל יותר לשתות מים"; המח"ט מבקש הסבר; בעל הבית מתפתל, איננו אומר את המילים המפורשות; והמח"ט, לבסוף, אומר "הבנתי אותך" - ומפנה את פניו מן המצלמה.
מחזהו החשוב ביותר של אוריפידס "נשות טרויה", אמר כבר ב-‏416 לפנה"ס את כל מה שיש לומר על המלחמה ועל קורבנותיה. אחת הדמויות המאוסות ביותר במחזה היא זו של טלתיביוס, השליח היווני. הלז הוא אבטיפוס לחייל ש"רק ממלא פקודות": הוא מקבל פקודה לקחת את בתה של הקובה, פוליקסנה, ולהעלותה קורבן. הפקודה אינה מוצאת חן בעיניו, היא פוגעת ברגשותיו - אבל טלתיביוס הוא חייל טוב, והוא מבצע את הפקודה. אם תרצו, טלתיביוס הוא החייל הראשון בתולדות האנושות שיורה וגם בוכה.

נזכרתי בטלתיביוס אתמול, כאשר חרגתי ממנהגי, הגורס כי כל דבר טוב יותר מצפיה בטלוויזיה, וצפיתי ב"עובדה", שהציגה סרט מצוין ומזעזע על החיים בחברון, ודוק: בחברון השקטה והנורמלית, חברון שלא מגיעה לכותרות, חברון של היום־יום, חברון של חרפה מתמשכת. בטרגדיה הבלתי פוסקת של הכיבוש הייתי מלהק לתפקיד טלתיביוס את מח"ט חברון, המתואר כ"קצין ישראלי חדש": הוא פעיל מאד, מעורב בכל, פילוסוף בגרוש, ויש הלוחשים שהוא גם משורר.

סצינה מצמררת מראה אותו מנסה לנחם את אמו של אדם שזה עתה עצר; הוא אומר לה "אל תדאגי, אמא, רק רוצים לדבר איתו"; ואתה תוהה אם מדובר בשיא של ציניות או בשיא של הדחקה. האם המח"ט הפוטוגני והאנרגטי לא שמע על מרתפי החקירות של השב"כ?

בכלל, חברון שתחת שלטונו מציבה מראה עגומה עד מאד מול פני הצבא הישראלי. חיילים שוכנים מעל ביתה של משפחה פלסטינאית, והמיקרופון, השוכן בתוך הבית, קולט את השאון הבלתי פוסק שהם מייצרים. אחד החיילים פוצח בשיר מזרחי מסתלסל, מתעלם לחלוטין מהעובדה שכמה מטרים מתחתיו חיה משפחה, שאולי מעוניינת בקצת שקט. לפתע נשמע קול נוזלי. הדיאלוג בין שני החיילים נשמע כך:

"יא פסיכי, השתנת על בן אדם! עבר כאן בן אדם!"
"נו, עזוב, מה זה משנה - בסך הכל ערבי" (שני החיילים פורצים בצחוק).

דומה שהמח"ט הנאור והמתייסר מכיר את המצב הזה; כשהוא מודיע לבעל בית אחר שעל גגו תוקם עמדת תצפית, בעל הבית אומר לו "אני לא אוכל יותר לשתות מים"; המח"ט מבקש הסבר; בעל הבית מתפתל, איננו אומר את המילים המפורשות; והמח"ט, לבסוף, אומר "הבנתי אותך" - ומפנה את פניו מן המצלמה. המח"ט יודע מה קורה, והוא אינו מתקן את המצב. הוא מציב עמדת תצפית נוספת, שממנו יוכלו חייליו לעשות את צרכיהם על המשפחה המקומית. אותו, הוא אומר, מעניין הבטחון לתושבי חברון. הוא אינו יודע שכל מקרה כזה רק מרחיק את הבטחון שאליו הוא מייחל. נו טוב, הוא רק ממלא פקודות. לא ציפו ממנו לחשיבה יצירתית.

את החיילים הללו, רבותי, היה צריך להעמיד לדין צבאי, ולשפוט אותם בעוון פגיעה בכבוד האדם ובכבוד הצבא, ולתקוע אותם לשלש שנים. אבל זה לא יקרה. זה לא יקרה, כי ליבנו גס, כי אנחנו התרגלנו שיש אנשים לשהם מותר לעשות הכל, ורק כמה שמאלנים עוכרי ישראל ותוקעי סכין בגב האומה, כמו החתום מעלה, עדיין מוחים. התרגלנו לכיבוש, ועכשיו, כשכבר אין טרור, הוא כל־כך נוח. כל־כך התרגלנו אליו, שמה שפעם נראה כמו רע הכרחי, נעשה מבחינתנו כל כך הכרחי, שהוא חדל להיות רע.

את חטאי אני מזכיר היום: כשהייתי צעיר וטיפש התנדבתי לשרת במנהל האזרחי, בדיר־אל־בלח שברצועת עזה. האמנתי, בנאיביות מטומטמת, שאני אוכל לנקות את האורוות. לא ניקיתי שום אורווה; כשפרסמתי את מעשיו של הקמב"ץ שלי, שנהג להתעלל בתושבים המקומיים (כמעט כתבתי "מקומיים", הקוד המקובל כל כך על אנשי המנהל האזרחי, בימים שבהם המילה "פלסטינאים" הייתה אסורה בשימוש), אני הועמדתי לדין, ולא הוא. ועדיין, אני, שראיתי איך חייל יורה מעל לראש של ילד ישן; אני, שראיתי כיצד מנפצים שולחן זכוכית שקוף בעת חיפוש; שראיתי כיצד אנשי שב"כ לוקחים ילד בן שש כבן ערובה, ואני היחיד שדאג והביא לו אוכל; שראיתי חיילים מסביבי מאיצים את כלי רכבם, ופותחים את הדלת, כדי לפגוע בעובר אורח קשיש; אני, שניסיתי להסביר לקצין טיפש במיוחד שילד בן חמש איננו יכול להיות "מסית ראשי"; אני, שהשתתפתי בהגרלה המקברית, שניסתה לנחש היכן יהיה רצח הלילה; אני, ששקלתי ברגעים אפלים במיוחד לקחת נשק ומכשיר קשר ולערוק אל הפת"ח - אין לי אומץ, עתה כשאני משוחרר מהסיוט הזה, לקרוא את הטור השבועי של גדעון לוי בעיתון "הארץ", שדוקר אותי בתיאוריו המצמררים של העוול המתמשך של הכיבוש. אני יודע שאני אשם. אני הייתי חלק מזה. אני הנחתי את הסיורים, אני הזמנתי את הבולדוזרים שקירקרו בתים, אני תיאמתי בין זרועות הכיבוש.

הכיבוש משחית, רבותי. אמרו את זה אינספור פעמים, וזו קלישאה, וקלישאה משעממת; אבל צריך לחזור עליה, כי אנחנו מתעלמים ממנה. הכיבוש משחית. הסצינה הנאצית, של שני חיילים שמשתינים על עובר אורח וצוחקים, הייתה מזעזעת את הארץ לפני עשור. לא עוד. התרגלנו. החלקנו במדרון החלקלק, והתעללות בחסרי ישע כבר אינה מזעזעת אותנו. פעם הייתה תנועה גדולה שהתנגדה לכיבוש. היא התמוססה. מסתבר שהכיבוש שחק אותה.

ואם מישהו יאמר שהכיבוש משחית רק את מי שנוגע בו ישירות, אומר לו שהוא טועה. בצלם פרסם לא מזמן דו"ח מיוחד, "פועלי ציון", הדן בהפרת זכויות האדם של עובדי השטחים בישראל ובהתנחלויות. חובה לקרוא: לא רק החיילים והמג"בניקים, רבותי, איבדו צלם אנוש: גם המעבידים ואנשי זרועות השלטון שכחו מזמן במה מדובר. מהפועלים שבונים את ערינו נגזלת גם כבשת הרש - אבל אנחנו מתעלמים, עוברים על פניהם כאילו היו אוויר. ואוויל מי שחושב שאת האלימות הזו, את הבוז לאחר ולזכויותיו, אנחנו משאירים בשטחים.

יש לקוות שהחיים אינם בהכרח טרגדיה יוונית. יש לקוות שיום אחד נביט בתקופה הזו כבסיוט שחלף. יש לקוות ששלום אמת אכן יכה כאן שורשים. יש לקוות.

אבל לאן נוביל את החרפה?
קישורים
הארץ
בצלם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

ועכשיו סוריה 1792
חשוב להזכיר את הנושא הזה, ולא לשכוח, למרות שנדמה כי זה מה שהממשלה שלנו מעדיפה שיקרה. מפחידה אותי המחשבה שאחרי הסכם השלום עם הסורים ייזנח לחלוטין ערוץ השיחות עם הפלשתינאים, והמצב יחזור כמה שנים אחורה. החשש שלי הוא כי ברק ישתמש בסירוב שלו לדבר על ירושלים כפעולת הסחה בויתור על הגולן, וייחסר את האומץ לעשות את שני הויתורים הנדרשים.
אנשים ששקועים ומרוחים בחרא צריכים לפחות את התקווה. ברגע שזו תיעלם, או סתם תתמוסס, אני לא רוצה להיות פה.
חרפה לעולם נשארת 1821
תמיד תמהתי, כיצד חשו וחשים עדיין בני האומה הגרמנית המפוארת כתלמידי בית ספר, כאשר לימדו אותם על הזוועות שבצעו הוריהם.

כתושב יהודי, לא אוכל לעולם להרגיש את אשר מרגיש התושב הערבי במדינת ישראל. לא אוכל, כאזרח סוג א', לחיות את אותם החיים שחי האזרח סוג ב' (על פי היחס של המדינה אליו), סוג ג', או התושב שאינו אזרח. ניתן לטעון כי אין זו בעיה שלנו, שאם הם לא רוצים אז שילכו, וניתן לטעון שלנו יש מדינה אחת קטנה ולהם יש את חצי אפריקה ואסיה, שיגורו שם. לא חוויתי על בשרי את ההשפלות שהזכרת. סביר להניח שלעולם לא אחווה. אם יבוא היום שבו אני אהיה במצב זה, אני מקווה שאוכל, שיהיו לי האמצעים לברוח. אך אם לא, מישהו אחר יצטדק בטענה שאם לא טוב לי אז שאלך, ויראה את המקבילה שלו לדודו טופז וילד לישון מאושר ורגוע, כי זו בעיה של מישהו אחר, והוא לא עשה שום דבר רע.

בתי הספר בישראל, למיטב ידיעתי, לא מלמדים על הטבח בכפר קאסם, ולא על חרפות אחרות. אם לא ניתן לשנות את העבר, ולמחוק את הבושה, אז מתעלמים ממנה. כך כנראה גם ילדי גרמניה החדשה חיים - באשליות. כי הם באמת מאמינים, שהעבר נמצא בעבר, ושההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. זהו חוקו של עולם - קל לשכוח, כשאתה למעלה, איך הרגשת כשהיית למטה. כשאתה הוא הרודה, לעולם לא תחשוב על העתיד, שבו ירדו בך.

כך יוסי, נעלמת החרפה. מתעלמים ממנה כל זמן שטוב לנו. אבל אל דאגה - כשנחזור אנחנו להיות למטה, יזכירו לנו.
חברון מאז ועד מתי? 1842
אני חושב שהבעיה המרכזית עם הסיטואציה שלנו היום בחברון, וזה בניגוד מוחלט למה שקורה בעזה, בית לחם, רמאללה , יריחו וברוב הערים בישות הפלסטינאית, היא שבתוך חברון עצמה חיים יהודים, שמקדשים כל מקום בו פסע או השתין אחד האבות.
גם לי יצא באחד מימי שירותי כלוחם קרבי לשמור על גג בית בחברון, ויצא לי לדבר ולראות איך היהודים מתייחסים לערבים שם. ילד יהודי מגודל בחברון בתוך גטו, מחדירים לו את השנאה בדיבורים, של ההורים, של המורים, ושל כל הסובב לו, ובמעשים - לא פעם יצא לי לראות ילד יהודי, פישר בן 5 רץ ל"גבול" בין השטח היהודי לערבי, יורק לעבר אחד הערבים ורץ בחזרה ליידים של אמא שלו, שמברכת אותו על המעשה. החייל שהיה מנסה למנוע את הדבר הזה ממנו, היה זוכה לקללות וסביר להניח גם ליריקות מהמתנחלים היהודים.
בגלל זה החיילים שם נמצאים בסיטואציה שאין לה שום פן חיובי. מצד אחד - הערבים שנחשבים האויב, וכל אחד מהם הוא מחבל פוטנציאלי, ומהצד השני, המתנחלים שחושבים שאתה שייך להם, ומותר להם לעשות הכל, בכל מקום.
לצה"ל אין מה לעשות שם, המתנחלים מסוגלים להגן על עצמם, יש להם כלי נשק, יש להם "ישיבות מטכל" משלהם ואני בטוח שיש להם גם שרותי ביון משלהם. צה"ל נמצא שם בכדי שלא יהיה שם טבח נוסף של ערבים, ואחריו מהומות על היהודים.
בכדי לפתור את הסיטואציה בחברון, צריך לתת למתנחלים שתי אופציות - או שהם עוזבים את חברון לאלתר, או שהם מגינים על עצמם, בגבולות החוק. אחרת האש שם תמיד תבער, או על אש קטנה, או בנקודת רתיחה.
חברון מאז ועד מתי? 1852
הרבה יותר פשוט: לא לצה"ל אין מה לחפש שם, אלא ליהודים אין מה לחפש שם.

פינוי, ועכשיו. ללא קשר להעברת השטח לריבונות פלשטינאית, יש לפנות את פושעי קרית-ארבע.
1870
יכול להיות שאיפשהו השתין חייל למיכל מי שתיה של ערבים. זה חמור מאוד - אבל קשה לצבא לשלוט בדברים כאלו.
במקרה שלנו מה שסביר הרבה יותר הוא שמסיבות לאומיות אותו ערבי לא רצה עמדת תצפית של צה"ל על הבית שלו.
הייתי מתייחס למקרה הזה בכובד ראש יותר אילמלי נכרך שמו של גדעון לוי בכתבה. מכיוון שהכרתי באופן אישי כמה וכמה מהמקרים שכתב עליהם לגבי הריסת בתים לא חוקיים בירושלים אני יודע מה שרובכם לא יודעים - כשאתם מזילים דמעה על מר גורלם של ערביה (איפה הבעל מסתתר בכתבות?) אם לשמונה ילדים קטנים (של השכנים בדרך כלל) שבברוטליות הרסה המדינה את ביתם (למה?).
אה, הצדקנות הקדושה. חיכיתי לזה. 1882
הבה ננתח את הטקסט של מר הצנחן מיודענו. יהיה מעניין.

"יכול להיות שאיפשהו..." - קודם כל, הדחקה, הכחשה וזלזול. "יכול להיות" - רמז מעודן, שאומר שהכותב שיקר באשר לכתבה ששודרה בתחנת טלוויזיה לאומית. "איפשהו" - הרחקה. זה לא פה וזה גם לא חשוב. זה "איפשהו".

"זה חמור מאד, אבל..." - מס שפתיים, שבא לומר שזה אמנם חמור מאד, אבל אי אפשר לעשות שום דבר, ולכן יתכבדו הערבים וישתו מים המעורבים בצרכי חיילים. זו קביעה קטגורית מאד - היא מתעלמת מהאפשרות, למשל, לזרוק חיילים כאלה לחמש שנות מאסר. אני מאמין שלאחר מקרה כזה, חיילים יהססו לפני שהם משתינים לתוך מי שתיה של אנשים אחרים. אולי לא; אולי אנחנו קלגסים חשוכי מרפא. על כן מוצע להתקין שירותים - צעד מהפכני, לא? - בעמדות התצפית. אבל הצנחן לא רוצה שתחשבו על זה. הוא צנחן; הוא רוצה שתחשבו על שחרור הכותל ועל גאווה יהודית. למה להתעסק בצרכיהם של חיילים יהודים?

"מה שסביר יותר" - סביר יותר לדעת מי? לדעת הצנחן, כמובן. ומניין לו ההבנה לנפש הערבים? מה זאת אומרת, הרי כולם עשיו, וידוע שעשיו שונא ליעקב. כולם ערבים, כולם אותו דבר.

"מסיבות לאומיות, אותו ערבי לא רצה עמדת תצפית על הבית שלו" - אתם מבינים, קוראים יקרים? הערבי התנגד לעמדת תצפית של קלגסים על גגו לא בגלל שהוא דואג לאיכות חייו, חלילה, או רוצה להמנע מרעש מיותר, או סתם רוצה מיים נטולי צרכי קלגסים; הוא התנגד להצבת העמדה מסיבות *לאומיות* - שהן, כידוע, פסולות. הרי אנחנו מתנגדים לרעיון הלאום. מה, לא?

"הייתי מתייחס בכובד ראש....אלמלא נכרך שמו של גדעון לוי בכתבה" - ובכן, הקורא הזריז יבחין ששמו של גדעון לוי לא נכלל בכתבה, אלא כדוגמא לכתב שאת כתבותיו אין המחבר יכול לשאת, בשל חריפותן. גדעון לוי בכלל לא קשור לנושא הכתבה; הוא קשור לבעיותיו האישיות של המחבר. זה לא מפריע לצנחן הלאומי להפגין את חוסר הבנת הנקרא שלו פעם נוספת, ולהכניס קטנה לגדעון לוי.

"כשאתם מזילים דמעה על מר גורלה של ערביה" - דמגוגיה. הצנחן מנסה לומר, בעדינות, שאשה שביתה פוצץ איננה ראויה לרחמים. היא איננה ראויה לרחמים, כמובן, מפני שאיננה יהודיה, ועל כן איננה בכלל המין האנושי. שהרי אין הם קרויים אדם וגומר. המהדרין מקנחים ב"פורים שמח, יהודים"

"אם לשמונה ילדים של השכנים" - נסיון סובטילי של הצנחן לרמוז שבבתים שהורסת המדינה לא גרים בעצם אנשים. מה שאנחנו רואים בטלוויזיה, הוא רומז, הוא הצגה. אף אחד לא _באמת_ סובל מהריסת בית. הכל הצגה של הלאומנים המסוכנים הללו. מה שמותיר את השאלה: מדוע הורסת הממשלה בתים ריקים?

"מדוע הרסה המדינה את הבית?" - באמת מדוע? באיזו זכות משתמשת המדינה בענישה קולקטיבית, דבר שאפילו בימי הביניים נרתעו ממני כבלתי מוסרי, ושהוכנס לשימוש רווח על ידי הנאצים? מדוע המדינה מענישה אנשים שלא פשעו, רק בשל קרבתם לפושע? האם היה הצנחן מסכים, נניח, לפיצוץ ביתו של יגאל עמיר, או לגירושם ללבנון של בני משפחת גולדשטיין? סביר להניח שלא. אבל, שוב, הם יהודים ולכן הם בני אדם. תושבי חברון הם ערבים ולכן אינם בני אדם, לפי המשנה של רבותיו של הצנחן, אלו שהוא קורא להם חז"ל, ושראוי היה לקרוא להם בשם קולע הרבה יותר: שונאי זרים, פרוטו-נאצים, חלאות המין האנושי.
איזה כבוד 1927
בחלומותי המשעשעים ביותר לא תארתי לעצמי שטקסט שאכתוב יזכה לפרשנות מעמיקה שכזו.

ולעצם העניין - דבריך לגבי מאמריו של גדעון לוי בהחלט השתמעו לשני פנים - האחת שהם בלתי נסבלות בגלל העובדות המזעזעות בהם והשניה, שהם בלתי נסבלות בגלל חוסר אמינותם והתיאורים המופרכים שבהם. אם הבנתי אותך לא נכון אני בהחלט מתנצל.

דברי לגבי התנהגות החיילים אינם מס שפתיים אני בהחלט חושב שחיילים אלו צריכים להכנס לכלא. מה שבאתי לומר הוא שאני חושב שהצגה של הדברים כאילו זה הפרצוף שלנו בתור צבא היא מגמתית ולא נכונה - מה גם שהכותב מתעלם מהמלחמה שקיימת הלכה למעשה בשטח.

והערה קטנה - בתים הורסים בימינו כי הם לא חוקיים - כבר מזמן הפסיקו להרוס בתים ששימשו לפח''ע.
ההבדל בין לא חוקי ללא מוסרי 2017
אני מתקשה להחליט מה פחות מוסרי: להרוס בתים 'ששימשו לפח"ע' (כלומר, שגרו בהם בני משפחה של מחבלים) או להרוס סתם "בתים לא חוקיים", כאשר החוק הוא החוק שלנו, שלהם אין שום מילה עליו (הם כמובן אינם יכולים להצביע לרשות המחוקקת שחוקקה את החוק). זה חוק חסר תוקף מוסרי, במיוחד כאשר אישורי בניה לערבים לא כל כך ניתנים (אני מסתמך כאן על כתבות של גדעון לוי, עמירה הס ושאר עוכרי ישראל, אבל מדובר בכתבות רבות לאורך שנים, ומעולם לא ראיתי הפרכה שלהן. אם יש להצנחן מידע אחר, אשמח לשמוע), ולעומת זאת להתנחלויות שמולם מאושרת בנייה בלתי פוסקת "במסגרת הגידול הטבעי", זאת על-ידי "ממשלת השמאל".
ההבדל בין לא חוקי ללא מוסרי 2023
אז בא ואספר לך על השכנים שלי. אזרחי ישראל ממש כמוני וכמוך והחליטו לבנות הרחבה לבית שלהם באחד מהאתרים הארכיאולוגים הכי חשובים בירושלים - עיר דוד (ההסטורית).
סתם לידע כללי, יהודי שמתקן במקום הזה ציר של דלת מיד זוכה לביקור של המשטרה בליווי משלחת מכובדת של רשות העתיקות שבאה לבדוק אם המסמרים הישנים של הצירים לא שריד במקרה מאיזו תקופת ברונזה עלומה שלא שמענו עליה.(כשהערבים מוציאים "פסולת הסטורית" בנפח של 150 משאיות מהר הבית, נאלם קולם של רשויות החוק).
מסיבות שנחקרות עדיין במערכת עיתון הארץ, החליטה המדינה, בשיתוף פעולה זדוני עם העיריה, דווקא כן להרוס את אותו חלק ממבנה.
בתזמון מושלם נוהל האירוע - עם הגעת הטרקטור הישן קפצו עליו ילדי השכנים ואחריהם עדת צלמים. מיד אחריהם הופיעה האם, מסבירה בקול בוכים איך מתעללת בהם המדינה. ולסיום הופיע מאן דהוא מחזיק תיק כלשהוא ברשות הפלסטינית - ובהסבר קולח ורהוט הסביר איך נרמשים זכויות העם הפלשתינאי יום-יום שעה שעה.

הדי הקרב שכחו, מכל האירוע שנתרחש רק לפני שעות מספר נותרו רק חפיסות ריקות של פלימים. המראה הפסטורלי-משהו שב לשלוט בעיר ורק קולות דפיקות של מסמרים מהשכנים בהם החליטה המדינה לא להתעמר הפעם, הממשיכים במלאכת הבניה, מפרים את הדממה.
קצת באיחור, אבל נתעלם. 32457
לעניין פיצוץ הבתים, ובכן, חבל מאד שלא פוצצו ליגאל עמיר את הבית. אם הוא היה צריך להסתכל אחר כך לאמא ולאבא שלו בעינים,ולדעת שבגללו אין להם בית, אולי החיוך היה נמחק לו יותר מהר.
אם כל המתאבדים למינהם היו יודעים שאולי הם יגיעו לגן עדן לבלות עם 72 בתולות טהורות (מאיפה בכלל יש כל כך הרבה בתולות בגן עדן?!), אבל האמא והאבא ושמונת האחים שלהם (ולא של השכנים) ישארו בלי קורת גג, אולי הם היו חושבים פעמיים לפני שהם באים להתפוצץ בקניון הקרוב למקום מגורינו, או בבית הקפה הסמוך.
נכון, זה אכזרי.
וזה רע. כל כך רע.

אבל מצד שני- גם לרצוח משפחה שלמה שהלכה לאכול במסעדה זה רע. יותר רע. הכי רע כמעט שאפשר.
עד כאן 1911
צנחן ידידי, הפעם נסחפת. גם ערבים הם בני אדם. בחיי, בדקתי פעם. אם דוקרים אותם הם מדממים, אם יורקים עליהם הם נרטבים ועם משתינים להם במים הם נגעלים.

חייל כזה צריך להוריד לדרגת טוראי, להעיף מהצבא בבושת פנים, ולשפוט על פשע מלחמה, לא פחות. הכיבוש הפך את חיילי ישראל לפושעי מלחמה, ליודונאצים, ואת זה לא אני אמרתי אלא יהודי דתי מאמין.

אם הבנתי נכון את הכתבה אז יש עדות מוקלטת של החייל שהשתין על בן אדם שהלך ברחוב. למה בעצם החייל הזה עוד לא הועמד למשפט? פשע מלחמה, אני מדגיש, כחייל נציג של צבא כובש בשטח כבוש.
למה? 65615
למה אני שואל את עצמי למה אתם לא מדווחים על אישה שניסתה להתפוצצץ כשהיא מחופשת לאישה בהריון. כאשר הדיווחים שלכם יהיו נכונים רק אז תבינו למה הורסים לכם את הבתים או את האמבולנסים!!!!!
למה? 65694
מי זה "אתם" ו"לכם"?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים