 |
קצבי הקצבאות | 1139 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אני דווקא מאוד מרוצה מכך שתיאורטית, מקבלי ההחלטות בענייני תקציב הם כלכלנים, מקבלי ההחלטות בענייני חינוך הם אנשי חינוך, ובענייני בטחון הם אנשי בטחון. אחד הדברים המפריעים לי ביותר הוא כשאנשים חסרי הכשרה בתחום מסויים מגיעים למעמד המאפשר קבלת החלטות (כמו איש רפואה המקבל החלטות בענייני תעבורה, או איש דת המהווה לשון מאזניים בענייני רווחה). כאשר אתה מצביע לכנסת, אתה בעצם סומך ידיך על הנציגים כי ישכרו למשרדים השונים את האנשים המתאימים. אין זה סוד שלמנכ''ל של משרד ממשלתי יש יותר כח מלשר הממונה עליו, ובהנחה שאותו מנכ''ל הוא אכן איש כשיר לתפקידו ולא מינוי פוליטי עיוור, הרי שכך צריך להיות. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה בהחלטות של כלכלנים ניתנת להדגמה טובה על ידי הפתרון למצב המים. לכלכלנים יש עקומות (ניסיוניות?) של הקשר בין תמחור לצריכה - מה קורה לכמות הקניה כשמעלים או מורידים את המחיר. לכן הם החליטו שהעלאת מחיר המים לחקלאות יפתור את בעיית המים. לחילופין, הם הסתכלו על המאזן של ישראל, ושקלו את היקף היצוא ועל פי מאזנים שונים שכדאי לייבא מים מתורכיה. או שהם החליטו להקים מתקני התפלה, על פי תורת המימון. מה שהם לא החליטו (זה לא משנה את הטענה שלי), החלטות מסוג זה צריכות להתבצע על ידי פוליטיקאים (או לפחות על פי שיקולים לא כלכליים דווקא). תפקיד הכלכלנים צריך להיות רק יישום מיטבי של החלטות, או המלצה על דרך פעולה מיטבית מבחינה כלכלית. דבר דומה אפשר להגיד על החלטות אחרות, שקשורות בתקציב המדינה, ואלו שהציג כותב המאמר הרבה יותר "פוליטיות", כך שמקום הכלכלנים בהן צריך להיות קטן עוד יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המטכ''ל לא מחליט אם לתקוף את עזה לאחר פיגוע. הדרג המדיני מקיים (או אמור לקיים) סידרת התייעצויות עם הגורמים הרלוונטים ולהחליט. את הביצוע משאירים לצבא. שרת החינוך (והממשלה כולה) היא זו שצריכה להתוות יעדים ולהגדיר כמויות של שעות לימוד לדוגמא. דווקא במשרד החינוך המינוי הוא אמנם מיקצועי, אך הוא לרוב גם פוליטי. אורלב היה מינוי של שר חובש כיפה. כך גם שריד לא מינה מתנחלת לתפקיד. באותו אופן, לא ראוי, לדעתי, שהכלכלכנים יהיו אלה שיכריעו בסוגיות ערכיות. הם צריכים להכין חלופות ולהשאיר את ההכרעה לפוליטיקאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם מנגנוני קבלת ההחלטות בקרב כוחות הביטחון בישראל, קשה מאד להגיד שההחלטות המתקבלות מונעות ממניעים מקצועיים מעבר לרמה הטקטית. אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה הם ברוב המקרים פוליטיקאים לכל דבר וביחידות מסויימות גם סא"לים, רבי סרנים וסרנים רואים בפוליטיקה הפנים יחידתית והחוץ יחידתית פרמטר חשוב (אם לא החשוב ביותר) בעת קבלת החלטות מבצעיות. באשר לכלכלנים, מספיק לשמוע את מר גרינספאן משקר בריש גלי לטובת חבריו בממשל כדי להבין שהיותו כלכלן אינה משנה כהוא זה. הייתי גם ממליץ לך לקרוא את הספר When Genius Failed, בו מתואר כיצד שני חתני פרס נובל לכלכלה כמעט מוטטו את הכלכלה העולמית בשנת 98' למרות שיש בסיס לטענה כי ההסתברות לקבלת החלטה נבונה על ידי איש מקצוע גבוהה יותר מזו שתתקבל על ידי מי שאינו מבין דבר, הרי שברמה האסטרטגית לא מדובר על הבדל הסתברויות דרמטי, אלא על פער קטן לטובת המומחים שאינו מצדיק את העובדה שהציבור אינו בוחר בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד משהו על שיבוש מערכות. הדרג המחליט מול הדרג המבצע. בן כספית על צבא שיש לו מדינה. (צריך להרשם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
How much is "kizzbat yeladim" any way? is it worth my while?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה קישור מתאים תוסיף לקבצת ילדים הבטחת הכנסה או מימון מישיבה ולא בטוח שתקפוץ על עבודה שתציע לך שכר מינימום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החטא הקדמון בנושא זה רובץ לפתחה של ועדת בן-שחר לרפורמה במס הכנסה (אמצע שנות השבעים אם אינני טועה). אז נוצרו קצבאות הילדים במתכונתם הנוכחית, בעוד שלפני כן מה שהיה זהו זכוי ממס הכנסה בעבור ילדים, מה שלא היה רלוונטי למקבלי הבטחת הכנסה או מימון ישיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קצבת הילד הרביעי גדולה פי שניים מקצבת הילד השלישי. ההגיון, כמובן, אומר אחרת - שהרי ככל שיש יותר ילדים במשפחה, ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה (העברת בגדים וחפצים, עזרה מהאחים הגדולים וכו')." הטענה הזו נידונה לאחרונה באייל, במסגרת איזה דיון ארוך מכדי לקשר אליו. ומה שעלה שם שהניסוח הזה פשטני מדי. הוא מניח ש*כל* ההוצאות על ילד אמורות לבוא מתוך הקצבה, וזה כמובן בעייתי. מודל אחר הוא כזה: אפשר להניח שההורים יוכלו להקצות חלק מהכנסתם לצרכי הילדים. נניח שהם יכולים להקצות אלף שקל; היכולת הזו לא גדלה עם כל ילד נוסף (אם כבר, אז ההיפך, כי הזמן הפנוי קטן). אז לילד אחד יש אלף שקל + קצבה; אם יש שני ילדים, יש לכל אחד חמש מאות שקל + קצבה; וכולי. או, באופן שקול, כל ילד נוסף דורש מההורים להוציא יותר כסף כדי לכסות את הפער בין הקצבה לבין הצרכים האמיתיים של הילד. רוצה לומר, הקצבה גדלה עם כל ילד לא כדי שיהיה יותר כדאי להביא לעולם ילדים נוספים, אלא כדי להקטין את האי-כדאיות שבהבאת ילדים נוספים לעולם. כמובן, זה נכון רק אם אכן מניחים שהצרכים של ילד גדולים יותר מהקצבה המקסימלית לילד. וכמובן, "הצרכים של ילד" אינם גודל אוביקטיבי, אלא תלויי תרבות והרגלים. מה שעוד עלה בדיון ההוא, ברגעים הבודדים שהוא העמיק טיפה, הוא שקורים בפועל מצבים שהמשפחה עניה מספיק, ובכל זאת מביאה לעולם מספיק ילדים, כדי שכן יהיה להם כדאי להביא עוד ילדים. וזו הקטסטרופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בהחלט צודק. ההכנסה של כל משפחה מתחלקת על פני יותר נפשות בכל פעם שמגיע עולל חדש למשפחה. מההיבט הזה, המדינה צריכה להגדיל את הקצבה עבור כל ילד נוסף כך שזה יהווה פיצוי על הכסף שהוא גוזל מאחיו הגדולים. אלא שאני מציע דרך הסתכלות שונה. הקיצבה מסייעת למשפחה בכך שהיא מממנת *חלק* מהוצאות המשפחה עבור כל ילד. ההוצאות עבור כל ילד אינן גדלות עם כל ילד נוסף. הילד הנוסף אינו דורש יותר משאבים מהילד שבא לפניו. ובכך דבריי אכן עומדים במבחן המציאות: "ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה". המשפחה צריכה לכלכל את צעדיה כך שלא תביא ילדים מעבר ליכולותיה הכלכליות. שים לב לנתון הבא - קיבצת הילד הראשון עומדת כיום על 146 ש"ח. קיצבת הילד השני עומדת על 292 ש"ח. פי שניים בדיוק. לא שקל יותר. הקיצבה מתחילה לעלות עבור כל ילד נוסף רק החל מהילד השלישי - הילד השלישי גורר העלה נוספת של 289 ש"ח בקצבת הילדים. זאת אומרת הילד השלישי שקול לשניים שלפניו. הילד הרביעי גורר העלאה בסכום הדומה לכל שלושת הילדים שלפניו. זאת אומרת, אין מחשבה קוהרנטית מאחורי קיצבאות הילדים. רק חטוף כפי יכולתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שיש מחשבה קוהרנטית. זאת סדרת פיבונצ'י. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט. ע''פ שרעבי, הילד הרביעי מקבל כסכום כל השלושה שלפניו, ולא כסכום השני והשלישי בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה אם אחד מארבעת הילדים מת פתאום? ההורים מקבלים פחות "כסכום כל השלושה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה זו סדרת הפרשים חשבונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינה תרצה לעודד את הילודה דווקא בקרב השכבות החזקות, לכן קצבת הילדים צריכה להיות פונקציה עולה של הכנסת ההורים. בנוסף, בוודאי שרצוי שלא יהיו במשפחה יותר מ 5 ילדים וגם לא פחות משניים (בהנחה שלא תהיה יותר עלייה), לכן הקיצבה צריכה להיות משהו כמו: אחוז מסויים מהכנסת ההורים כפול מספר הילדים בין 1 ל 2 אחוז גבוה יותר מהכנסת ההורים כפול מספר הילדים בין 3 ל 5 ילדים. אפס עבור ילדים מעבר ל 5. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון מצוין: לתת קצבאות ילדים גבוהות יותר ככל שהכנסת ההורים גבוהה יותר. הרי הילד העשיר מפונק יותר, והוא צריך משחקים למחשב, ומדבקות פאואר ריינג'רס ונעלי נייקי, והג'ינס הקרוע שלו צריך להיות מפריז. הג'ינס של הילד מנתיבות כבר קרוע כי שלושת האחים שלו לבשו אותו לפניו, אז הוא לא ממש זקוק לקצבת ילדים. אם המדינה רוצה לעודד ילודה בשכבות החזקות, הדרך היחידה שפתוחה בפניה היא הורדה (אחידה) של הקצבאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה השניה שלך היא לא "דרך הסתכלות שונה" מוצלחת לפסקה הראשונה. היא לוקחת בחשבון פחות נתונים, לכן היא פחות נכונה. זה שהמשפחה צריכה לכלכל את צעדיה כך שלא תביא ילדים מעבר ליכולתיה הכלכליות זה נכון, אבל זה נכון באותה מידה ללא תלות במדיניות קצבאות הילדים: אם המדיניות ידועה וקבועה, המשפחות יכולות לקחת אותה בחשבון ולכלכל את צעדיהן בהתאם. זה שהקצבה השולית לילד מתחילה לעלות רק מהילד השלישי, לא מוכיח שכל השיטה היא אבסורדית. לכל היותר זה עיוות מקומי - ועיוותים כאלו קיימים בהמון המון תשלומים, שיש בהם מדרגות וקפיצות. ראה, גם אני לא מחבב את השיטה. זו בבירור ובגלוי שיטה שמעודדת ילודה (גם אם היא רק מקטינה את אי-כדאיות הילודה, אז היא מעודדת ילודה), ואני חושב שזו מטרה פסולה ואף קטקסטרופלית. טענתי רק שאינך יכול לפסול אותה כאבסורדית כל כך בקלות, רק על סמך העליה בקצבה השולית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בברור דרך הסתכלות שונה ולא ''פחות נכונה''. אני לא אתן הנחה במס הכנסה למי שקונה שלוש טלויזיות רק בגלל שעם קניית הטלויזיה הראשונה (ולבטח אחרי השניה) ההכנסה הפנויה שלו קטנה. ההחלטה האם אני עוזר לכל ילד ומקצה עבורו סכום נפרד או האם אני מתחשב בכמות הילדים הקיימים היא לאו דווקא (אם כי גם) החלטה כלכלית. הבאתי את הדוגמא לקבצאות הילדים לא כדי להראות עד כמה המצב אבסורדי, אלא כדוגמא להוצאה ממשלתית המטופלת על ידי אגף התקציבים באוצר ועל ידי ח''כים נעדרי ראיה רחבה (הלפרט לדוגמא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון "ההוצאות לילד קטeנות עם כל ילד נוסף, ולכן אבסורד להגדיל את הקצבה לילד עם כל ילד נוסף" הוא פשוט טיעון שגוי (למרות שהרישא שלו נכונה, אני מניח). מתחבאת בו ההנחה שהקצבה לילד נועדה למלא אחוז נתון וקבוע מההוצאות לילד (או, כמקרה פרטי, את כל ההוצאות לילד). ככל הידוע לי, אף אחד מעולם לא טען דבר כזה, ואיני רואה בכך משהו מובן מאליו. אם אתה חושב שזו צריכה להיות המטרה של הקצבאות, עליך לנמק מדוע; בוודאי שאינך יכול לומר על המדיניות הנוכחית שהיא אבסורד. אני מנחש שניסוח סביר יותר לכוונת המחוקק בקצבאות הילדים היא, באופן כללי (ומעורפל), להקל על משפחות לממן הוצאות על הילדים. מכיוון שלמטרה זו בהחלט רלוונטי השיקול של ההכנסה הפנויה של ההורים המתחלקת על יותר ילדים, אז טיעון שלוקח זאת בחשבון הוא כן נכון יותר מטיעון שלא לוקח זאת בחשבון. טוב, לא יודע אם *נכון* יותר, אבל משהו יותר. לא חשוב, נדמה לי ששנינו מסכימים שכך או כך, מדיניות הקצבה השולית העולה היא ממש, ממש לא טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של קצבה שולית עולה הוא פשוט בתכלית: ההוצאות האמיתיות על ילד גבוהות גם מהקצבה לילד עשירי - אלא שהורים לילד אחד יכולים לממן את ההפרש ממשכורתם הממוצעת בקלות יחסית; הורים לשניים צריכים קצת יותר עזרה, אבל עדיין מרבית הנטל נופל עליהם. להורים לתשעה לא נותרה, מן הסתם, הוצאה פנויה, ולכן המדינה נוטלת על עצמה כמעט את כל הוצאות הגידול של הילד העשירי. הנחת היסוד כאן היא שהמדינה צריכה לנתק בין מספר הילדים למצב הכלכלי של הוריהם. אפשר להתווכח עם ההנחה הזו, אבל היא לפחות מסבירה את העובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה מה שכתבתי בתגובה שפתחה את הפתיל. ואסף אפילו הסכים מייד (ורק הוסיף ''אבל'', שעליו היה הויכוח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה מתמטית הטיעון 'ההכנסה הפנויה' כמו שהובא כאן. כדי להמחיש אשתמש בנתונים שהובאו לעיל, בלי לטעון שהם נכונים. נניח, כפי שנטען, שההכנסה הפנויה של ההורים לגידול ילדים היא 1000 ש"ח. נניח שקצבת הילד הראשון היא 200 ש"ח. במקרה כזה, להורים יש יכולת להוציא על הילד 1200 ש"ח. נניח שיש שני ילדים: כאמור, להורים יש 500 ש"ח לכל ילד. כדי שכל ילד יקבל תמיכה באותה רמה שמבטיחה הקצבה לילד הראשון, צריך להשלים לו ל- 1200 ש"ח. כלומר, משפחה עם שני ילדים צריכה לקבל 700 ש"ח לכל ילד ובסה"כ 1400 ש"ח. נניח שיש שלושה: להורים יש 333 ש"ח לכל ילד. כדי להשלים, כל ילד צריל לקבל 866 ש"ח, ובסה"כ 2600 ש"ח. בצורה דומה משפחה עם 4 ילדים צריכה לקבל 3800 ש"ח, עם 5 ילדים 5000 ש"ח וכן הלאה. איך זה מתרגם לקצבאות? באופן מפתיע, אם השיטה הייתה כזו, היינו מקבלים את הקצבאות הבאות: לילד ראשון - 200 ש"ח לילד שני - 1200 ש"ח לילד שלישי - 1200 ש"ח לילד רביעי - 1200 ש"ח, וכן הלאה... כלומר: ההיגיון שהוצג אינו מחייב עליה בתוספת השולית של הקצבאות אלא קפיצה גדולה מהילד הראשון לשני ואז קצבאות קבועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח, כפי שאתה מציע, שההוצאה לכל ילד היא קבועה (נאמר 1200 ש"ח). אם באמת כמות ההכנסה הפנויה למשפחה היא 1000 ש"ח, אז החשבון שלך נכון. אבל נניח שההכנסה הפנויה היא 3000 ש"ח: אז הילד הראשון לא אמור לקבל כלום; גם השני לא; השלישי צריך לקבל 600 ש"ח, ומהרביעי ומעלה - 1200 ש"ח. זה יותר קרוב למציאות (למרות שהמספרים מוגזמים). אפשר להמציא מודל מסובך יותר (שמתחשב בעובדה שלא לכל המשפחות אותה הכנסה פנויה), אבל מכיוון שלא אלו השיקולים שבאמת מסבירים את הקצבאות, זה נהיה קצת משעמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שהוצג היה שיש לתת קצבאות כך שכל ילד יקבל סכום מסוים, מינימלי וקבוע, בין אם הוא הראשון או האחד עשר. ההנחה שלך התבססה על כך שההכנסה הפנויה של המשפחה לצורך גידול ילדים גדולה פי 2.5 מסכום מינימלי זה. זה נראה לי בלתי סביר בעליל, בפרט שלוקחים בחשבון שהנתמכים העיקרים ע"י הקצבאות הם אלו שהכנסתם נמוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצבאות ילדים הן אוניברסליות. אין זה נכון להגיד ש''הנתמכים העיקרים ע''י הקצבאות הם אלו שהכנסתם נמוכה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב המשפחות בישראל יירצו ממילא להביא 3 ילדים (2.4 בממוצע?), כך שאין צורך לעודד אותם להביא את הילדים האלו ע"י כסף רב, אבל החל מהילד הרביעי ומעלה רוב האנשים כבר פחות ששים להשריץ עוד ועוד עד אינסוף, לכן צריך לעודד אותם ע"י מענקים כספיים (הולכים וגדלים) למען ייפרו ויירבו וימלאו את הארץ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף יש לקחת בחשבון את העובדה שההוצאות העיקריות על ילד לא מתקזזות עם ההוצאות על אחיו (חיתולים, אוכל, ב"ס, חוגים וכד'). הערה נוספת שיש לי היא לגבי המחשבה שאנשים מביאים לעולם ילדים משיקולים כספיים. אולי אני תמים אך אני מאמין שאם קיימים כאלו אנשים, הם מהווים אחוז קטן ביותר. אני עדיין מאמין כי רוב האנשים המביאים ילדים רבים לעולם עושים זאת מתוך אמונה באל או מתוך אמונה שילדים הם שמחה. דרך-אגב, האם ידוע למישהו מהו הסכום המוקצה לקצבאות ילדים בשנה ומה הוא מהווה מתוך כלל התקציב ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים לא מביאים ילדים לעולם רק משיקולים כלכליים. רובם אפילו לא עושים את השיקול הזה במודע. אבל בפועל, השיקול הזה נכנס למערכת השיקולים במידה זו או אחרת. מחשבות כמו: האם אני יכול "להרשות לעצמי" עוד ילד, או "איפה נשים את הילד שיוולד" הן מחשבות לגיטימיות שעוברות בראשם של אנשים המתכננים ילד נוסף. מערבות את המרכיב הכלכלי בצורה ברורה. אבל זה קיים גם בעקיפין. נמצא במחקרים למשל (אין בידי את המקור כרגע, אבל אם יתגלה צורך אוכל לחפשו) שקיימת גליות מסוימת במספר הילדים על פי דורות, כשאחד ההסברים האפשריים הוא: ילדים של דור מרובה ילדים זוכרים את המצוקה הכלכלית ומעדיפים לחסוך אותה מילדיהם. ילדים לדור מועט ילדים יחיו ברווחה כלכלית גדולה ילדים, ויוכלו להרשות לעצמם להביא יותר ילדים לעולם. ויותר מזה, נראה כי מספר הילדים מושפע בצורה חזרה מלחצים חברתיים, ואלה קשורים קשר הדוק במצב כלכלי (כאחד הגורמים, לא כגורם יחיד). כאשר מסתכלים על הדור הקודם ועוד יותר על זה שלפניו בקרב רוב האוכלוסייה החרדית, ריבוי ילדים במידה שהוא שכיח היום לא היה תופעה נפוצה. (משפחות בנות חמישה ילדים נחשבו למשפחות גדולות). היכולות הכלכלית לפרנס יותר ילדים הובילה לאופנה של ריבוי ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתחיל מהסוף. אמנם אני חילוני אך סבא שלי גדל במשפחה חרדית בפולין. היו לו 10 אחים ואחיות וכן להוריו. אני מכיר מספר משפחות עם מספר ילדים דומה גם במשפחות ספרדיות. התופעה היתה נפוצה מאוד (לאו דווקא במשפחות חרדיות). לדעתי הסיבה שהיום ישנם פחות ופחות משפחות כאלו באוכלוסייה החילונית היא שינוי סולם הערכים וסדר העדיפויות. החילונים מעדיפים לגור בשכונה טובה יותר, לנסוע ברכב חדיש יותר, לקנות DVD, לטוס לחו"ל וכד'. בניגוד אליהם החרדים מעדיפים לחיות חיים צנועים יותר (בד"כ) ולהביא יותר ילדים לעולם. בניגוד לכל מיניי מנכלי"ם, פוליטיקאים, קבלנים, ועוד מספר לא מבוטל של בעלי מקצועות וכח המרוויחים על חשבוני ועל חשבונך מיליונים, פה מדובר בכמה מאות שקלים בחודש. אמנם מדובר ביותר אנשים אך זה מתקזז בסופו של דבר. אוסיף רק שאני בהחלט נגד תופעה של אנשים שמביאים לעולם יותר ילדים ממה שהם מסוגלים לפרנס. לצערינו ישנם אנשים כשלו ובתור מדינת רווחה (בערך) עלינו לדאוג לאותם ילדים ממש כשם שאנו דואגים לילדים שהוריהם מכים אותם או מזניחים אותם. אם בכלל, יש מקום לדאוג ,שקצבת הילדים תהיה ביחס הפוך לשכר ההורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי קודם, מספר הילדים במשפחה נובע מגורמים שונים: כלכליים, חברתיים, דתיים, אפשרות טכנית לתכנון ילודה (כאשר אין אמצעי מניעה יעילים ונגישים, מספר הילדים גדל ברוב המקרים), שיעורי תמותה, ורבים אחרים. הסיבות שדחפו לכיוון של משפחות מרובות ילדים בדורות קודמים נבעו בין היתר מהשילוב של שמירה על מצוות הדת (סטטיסטית מי שמקפיד על "עונתה" הוא בעל הסתברות גבוהה יותר לילודה), היעדר אמצעי מניעה, יחד עם ירידה מסוימת בשיעורי התמותה שהובילה לשרידות יחסים של הצאצאים. ובאופן כללי בנוגע לקצבאות ילדים, אולי ניתן לחשוב על המרת הקצבאות במוצרים (ראיתי דברים דומים בארה"ב, פה הורים מקבלים תלושי אוכל למשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנת 2001 עמד הסכום על 7.5 מיליארד ש"ח | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה היא שסטטיסטית, הייתה עלייה משמעותית במספר הילדים הממוצע במשפחות חרדיות זמן קצר אחרי שיצרו את קצבאות הילדים במתכונתם הקודמת (לפני חוק משפחות מרובות ילדים), עלייה שהיא משמעותית גדולה יותר מאשר הירידה בתמותת ילדים באותה תקופה. השינוי הזה מעיד על כך ששיקולים כלכליים כן היו מעורבים בגודל המשפחה בקרב משפחות חרדיות רבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת פשטני לחשוב שמספר הילדים השתנה בהתאם לגורם משפיע בודד. הקצבאות השפיעו ככל הנראה, אבל סביר להניח שגם מרכיבים חברתיים וכלכליים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה דוגמא: את מאד אוהבת את להקת האיילים הקורעים ובמיוחד את הדיסק האחרון שלהם "קורעים כורעים". האיילים מגיעים בשבוע הבא להופעה בסמוך למקום מגורייך. בהיותך מובטלת (חוץ מאשר לימודים בכולל הרפורמי), אין לך אילוצים שימנעו ממך ללכת להופעה. הכולל משלם לך מדי חודש דמי קיום של 1500 ש"ח. מחיר הכרטיס 10 ש"ח. האם תלכי? מחיר הכרטיס 100 ש"ח. האם תלכי? מחיר הכרטיס 10000 ש"ח. האם תלכי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפילו בדוגמא הזו יהיו עוד גורמים שישפיעו. למשל: ב- 10000 אני לא אלך בכל מקרה. ב- 10 ש"ח אני אלך כמעט בכל מקרה. ב- 100 ש"ח: אם כל החברים שלי הולכים אז כן. אם אף אחד לא הולך - אז לא. אם באותו זמן יש לי חתונה משפחתית אז לא. אם אין לי בייבי סיטר לילדים אז לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אם תקראי את הודעתי, תראי שציינתי במפורש שאין גורמים שיפריעו לך ללכת להופעה ושאת מאד רוצה ללכת אליה (כמו למשל זוג שאין לו בעיות בריאות מיוחדות ורוצה מאד עוד ילד). השיקול המרכזי בהחלטה שלך הוא כלכלי והתשובה שנתת - ב 10 כמעט בטוח, ב 100 אולי וב 10000 בטוח שלא מראה כיצד הגישה הפשטנית היתה חוזה את התנהגותך במקרה זה בוודאות גבוהה. אגב, גם במקרה של שיקולים כלכליים טהורים יש לעתים פרמטרים נוספים המשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות - למשל אם קנית גלידה ב 4 שקלים והכדור נפל על הרצפה לפני שטעמת ממנו, יש סיכוי שתקני עוד גלידה באותו מחיר, אך הוא נמוך בהרבה מהסיכוי שהיית קונה גלידה ב 8 שקלים במקור. מעבר לכך, תחושת ה "דפקו אותי" שמתפתחת בך כתוצאה מקניית שני כדורים ב 4 שקלים גדולה פי 2-3 מזו שבקניית כדור אחד ב 8 שקלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושואל איך אפשר לכמת תחושה, אפשר לעשות זאת על ידי מדידת ההשפעה שלה על התנהגות עתידית. כך למשל, אם מציגים בפני 100 משקיעים השקעה בעלת תשואה נתונה, משקיעים שהפסידו לאחרונה כסף ידרשו רמות סיכון נמוכות בערך פי 2.2 מכאלו שלא הפסידו ומשקיעים שהרוויחו לאחונה כסף יסתפקו ברמות סיכון גבוהות פי 1.2 מאלה שלא הרוויחו (או הפסידו). כך ניתן לומר שהתגובה להפסד גדולה פי 2.6 בערך מהתגובה לרווח. אותו דבר אפשר לעשות עם גלידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל לא פשטני. נכון יהיה לומר שזה פשטני לקבוע כי מספר הילדים נקבע ע"י משתנה אחד. אבל, בהנתן שכל המשתנים הרלוונטיים האחרים לא השתנו, הרי ששינוי במשתנה אחד יכול גם יכול להשפיע באופן דרסטי על התוצאה הסופית. או, בצורה מתמטית יותר: אם Y=a+b+c*d, ואם e>c ואם Y'=a+b+e*d אז (בהנחה ש-d גדול מאפס) Y יהיה קטן מ-Y'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפשטנות היא להניח שבעשרים שנה לא השתנו המשתנים הרלוונטיים האחרים. באותה מידה אפשר להוכיח שככל שכדור הארץ מתחמם עולה מספר הילדים במשפחה חרדית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסך הכול התקציב מיצג בסופו של דבר את ארבעת הדגלים שמניפה החברה הישראלית בו זמנית: א)ברירת המחדל של השקעות בבטחון הנובעות ממצבה הגאו-פוליטי. ב)ניהול מדיניות קולוניאליסטית באזורי איו"ש - קולוניאליסטית במובן שמשאבים רבים מוקצים על מנת "ליהד" את השטח ולשמור על תנועת ההתישבות שם. ג)קיום והחזקה של חברת לומדים חרדית. ד)המשך קיום משק קפיטליסטי בעל רמת חיים מערבית. מדיניות חברתית לא נמצאת היום באף סדר יום לאומי של אף קבוצה חברתית בישראל,כך שהיא מקוזזת בעיקר על מנת לעמוד ביעדים הכלכליים הנגזרים מתוך המדדים של כלכלת שוק יציבה. בשוליים קבוצות הנפגעות מכלכלת השוק מופנות לאחד מן היעדים היהודיים. כך שאין לדעתי על מה להתלונן בקשר לכלכלנים הם ממלאים את יעודם תוך יצוג האינטרסים של תומכי כלכלת השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב שאתה מתאר הוא - באופן טבעי - כוללני מדי. כי הרי מהו אותו קיום משק קפיטליסטי? ממרצ וימינה כל המפלגות תומכות בקיום משק קפיטליסטי תוך קיום מדיניות רווחה מסויימת. ההבדל הוא המינונים השונים. וגם אם הסכמנו על אותה מדיניות רווחה, יש הבדל, לדוגמא, בין קיצוץ או העלאה בהבטחת הכנסה לבין קיצוץ או העלאה בקצבאות הילדים. הבטחת הכנסה היא סלקטיבית בעוד קצבאות הילדים היא קצבה אניברסלית. זו רק דוגמא להשפעה של החלטה, לכאורה ניטרלית. וכאן בדיוק נכנסים כלכלני האוצר. הם, לרוב, מחליטים היכן לקצץ 1 ובמה לפגוע. הכלכלנים ממלאים את יעודם תוך יצוג האינטרסים של כלכלת שוק. השאלה היא איזו כלכלת שוק. 1 לקצץ. את ההטבות בדרך כלל נותנים הפוליטיקאים. זה והצטברות השומן מביאה את אגף התקציבים באוצר לעסוק בעיקר בקיצוצים וגזירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינה והכלכלנים המיצגים אותה אינה גורם חסר אינטרסים. הבנק לתעשיה יזכה להגנת המדינה שתערוב לחובותיו על מנת לשמור על היציבות של המערכת הבנקאית ועל כספי המשקעים בו. פועלי טקסטיל מדרום הארץ לא יזכו לאותו מערך תמיכה. כלכלני האוצר מיצגים כיום עמדה מינמליסטית ביחסי חברה ומדינה,הגורסת שעל הממשלה לתת לכוחות השוק למלא פונקציות נרחבות ברוב תחומי החיים,תפקיד הממשלה הוא לאפשר את המינימום ההכרחי להוצרותם של כוחות שכאלה (השקעה בתשתיות). מן הבחינה הזו הם מיצגים גישה חברתית ההולכת וצוברת תאוצה כבר כמה עשורים טובים.תומכים בהפרטה הולכת וגוברת תמצא משינוי ועד לימין ביטחוני סטנדרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים ישרים והגונים - דורשים לעבוד, ולא להתעלק על כספי משלם המסים ההגון. חובתה היחידה של ממשלה היא לספק לאנשים *עבודה*, בה ישלמו להם שכר הוגן, *לא* לשחד אותם בקצבאות שחיתות, על-מנת שירקבו בבתיהם, יעשנו, ישתכרו ויולידו עשרים ילדים על חשבון אלה, שעדיין עובדים למחייתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אמורים האנשים לעשות כשהממשלה לא מצליחה לספק לכולם עבודה? והממשלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר שחובת הממשלה היא לספק עבודה, אתה מתכוון לעבודות יזומות? או שאולי אתה חושב על מתן הטבות (קרי: שוחד) למעסיקים כדי שיפתחו עוד מפעלים (שלא יכולים ליצור תנאים תחרותיים בשוק) וכך ירחיבו את מעגל המועסקים? בקיצור - איך ממשלה אמורה לספק לאנשים עבודה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבט, בעיני - הרבה יותר חיובי יהיה לקחת את כל הכסף, הנלקח כיום לקצבאות השונות (הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, קצבאות ילדים - היי, מה עם קמפיין כזה: אם אין כסף לא מולידים, קונדומים עכשיו או משהו? סתם, מחשבה...), ולהשתמש בו ליצירת מקומות תעסוקה באמצעים הבאים: 1. מתן תמריצים לבעלי-מפעלים. רוצה לקרוא לזה שוחד - קרא לזה שוחד. אף-אחד, כמעט - מלבד איזה ל"ו צדיקים - לא ישמר במיוחד מפעל כושל, במקום להעבירו לרומניה או לטורקיה או לירדן, אלא אם זה יהיה כדאי לו. 2. השבת מכסי המגן ממדינות שלישיות (קרי: לא ארה"ב או מערב אירופה) - היות וזהו אינטרס ישראלי עליון, להבטיח תעסוקה כמה שיותר מלאה בחברתה ובמשק שלה, מתפקידה של הממשלה למנוע תחרות בלתי הוגנת ממדינות, בהן משתכרים הפועלים רק דולר או שניים ליום - ולפעמים פחות. 3. עידוד קניית תוצרת ישראל - בתנאי שזוהי, באמת, תוצרת ארצנו! הנה, בדיוק שמעתי סיפור מעניין, לפני שבועיים בערך - אמי ואחי הלכו לקנות מגבות במתנה למישהו. מצאו משהו, שהיו בטוחים שהוא תוצרת ישראל - "ורדינון", נדמה לי? - ורק משבדקו היטב היטב ראו, מודפס בכתב זעיר, "Made in Turkey"... יופי לתופרות הטורקיות... :-(( אל תבין אותי לא נכון - ברמת-האידיאל, אני בהחלט בעד ביטול כל מכסי-המגן, כל הגבולות, כל המסים והחוקים, כל הממשלות... נו - באחרית-הימים. בינתיים, אם כבר יש מסים ומננון ממשלתי וחוקים - אז שישתמשו בהם להרגיל אנשים *לעבוד* למחייתם, ולהרגיש שהם מקבלים תמורה נאותה לכך (באמצעות אכיפת חוק שכר-המינימום, לדוגמא), ו*לא* להתבטל ולהתעלק על קצבאות. פשוט, הרע במיעוטו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ata kotev bamaamar she kechol sheyesh yoter yeladim yesh pa'hot hotzaot le yeled
barour: maavirim mishkafayim mi yeled le shéni rofé shinayim metapel paam beyeled e'had ou paam ba shéni le kolnoa holechim rak 'hatzi hamishpa'ha ha yeled harvii holech ya'hef ki hayeled hashlishi kara et nealav lama zé olé yoter zol ke sheyesh mishpa'ha brouchat yeladim? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יה טא איל דה קיבורד האברה אן פראנס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאיש מקצוע קובע ולא בעלי אינטרסים לדוגמא נגיד בנק ישראל, פקיד אין ספק, קובע מדיניות פיסקאלית מסויימת דווקא בניגוד לאי שביעות רצון של משקיעים ותעשיינים למשל.. ובכך ניסה לייצר יציבות במשק לפחות בתחום אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגיד בנק ישראל הינו בעל מקצוע, אולם נגוע באינטרסים כמו כל בעלי התפקידים במעמדו, ואינטרסים אלה הם שקובעים את ''חוות דעתו המקצועית''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |