הקבינט החליט לגרש לעזה קרוב משפחה של מחבל מתאבד | 1099 | ||||||||
|
הקבינט החליט לגרש לעזה קרוב משפחה של מחבל מתאבד | 1099 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
ולמיטב ידיעתי, אותו אב הסגיר את בנו הרבה לפני שחרב הגירוש עמדה על צווארו, לכן קביעתו של דיבטר תמוהה משהו. |
|
||||
|
||||
ייתכן שדיכטר רמז לפגיעות אחרות, כמו הריסת בתים. על כל פנים, אני מתפלא על כך שדיכטר לא העלה בדעתו שייתכן שהאב הסגיר את בנו משום שלא רצה שהבן ימות. |
|
||||
|
||||
בוקר טוב קבינט עד היום החלטתם שלא להחליט אחרי שזורעים בנו הרס התכנסתם והחלטתם לזרוק איזה נקניק קטן לעזה זה בסרד הוא יפסיק את הפיגועים ביהודה ושומרון ויתחיל אותם באיזור עזה ומה עם ערפת מתי מעיפים אותו? |
|
||||
|
||||
בתרגום לעברית, השאלה הזו די סבירה: בהנחה שגירוש לעזה של בני-משפחה-של-מחבלים-שהיו-שותפים-למעשה-במדה-מסויימת (אם זו ההגדרה הנוכחית של בני-גירוש) הוא דבר מרתיע, אז למה עכשיו? למה לא לפני שנה וחצי? אם מדובר ברעיון חדש שפשוט לא חשבו עליו קודם, צריך לשאול למה (לא חשבו עליו קודם). ואם מדובר ברעיון שכבר עלה, אבל הוחלט לא לממש אותו, אז צריך לשאול למה (הוחלט לא לממש אותו). |
|
||||
|
||||
חשבו על זה קודם, אלא שכדי שניתן יהיה לממש את הרעיון צריך תחילה ''להכשיר את הלבבות''. והכשרת לבבות שכזו נוצרת - מה לעשות - כאשר מפלס הדם והפיגועים מטפס לגובה שבו הוא נמצא היום. |
|
||||
|
||||
גירוש המשפחות, כמו הריסת בתים, אינם רעיונות חדשים, אלא שהמחיר המדיני/הסברתי על ביצועם היה כזה שהוחלט לא להשתמש בהם. כעת, אם בשל שינוי מה באוירה המדינית, ואם בשל ההרגשה שהגיעו מים עד נפש, הוציאו אותם מהמקרר. |
|
||||
|
||||
זו בדיוק הטענה, שהמפלס שמתחתיו המים לא נחשבים כאילו הגיעו עד נפש, קצת גבוה לטעמי. |
|
||||
|
||||
וטעמו אימו (זו ארץ זו מצטט את אדיפוס). |
|
||||
|
||||
האם אני היחיד מקוראי האייל שמרגיש שאנו הולכים ומתקרבים למצב שבו ההבדל בין מדינת ישראל לבין גרמניה הנאצית (או כל מדינה טוטאליטרית-רצחנית אחרת שתבחרו - ברה"מ לשעבר, סין, קמבודיה וכדומה) יפסיק להיות חד וברור, ויהפוך לשאלה של "מי יותר נורא"? מכיוון שאני אדם שקול ומתון למדי, עצם המחשבה שאני יכול לשקול בכובד ראש שאלה מסוג זה, המעסיקה בזמן האחרון את חברי מהחלקים ההזויים יותר של השמאל, מעבירה בי חלחלה, אולם אני מרגיש שלא ניתן להתחמק ממנה יותר. ואסביר מדוע. יש לי הרגשה (והלואי ואתבדה) שבשבועיים האחרונים אנחנו מחליקים באופן מהיר וחסר שליטה במדרון חלקלק. "המלחמה בטרור" הפכה לערך כל כך חשוב, וכל כך ברור מאליו, עד שפחות ופחות דברים נראים (לממשלה, לצבא, ולחלק גדול מהאזרחים) כגובים מאיתנו מחיר מוסרי יקר מדי עבור התועלת שהם מביאים. כך, ההחלטה המבצעית שהתקבלה בצה"ל לגבי החיסול של שחאדה, ויותר מזה, התגובה של שרון (ושל ישראלים רבים אחרים) בעקבותיו, הם מבחינתי סימן לקהות חושים מוסרית מדאיגה (ולא שהפגיעה בחפים מפשע בזמן חיסולים לפני כן נראתה לי מוסרית, היא לא, פשוט גם אני מושפע מרמת החשיפה של אירועים, ולגבי מקרים קודמים כמעט ולא היו הודעות בתקשורת) . מדאיגה באותה המידה היא ההתעקשות של הצבא, מערכת הבטחון והממשלה לגרש קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים לעזה ולהרוס את בתיהם. אז טוב שיש לנו את רובינשטיין שבלם קצת (לא מספיק) את הרעיון, אבל ההתעקשות המתמשכת על רעיון שחוסר המוסריות בו כל כל ברורה לעין (פגיעה בחפים מפשע - מצלצל מוכר?) וש - סתם כבדרך אגב, וזה בכל מקרה לא העניין - התוצאות שהוא יניב אפסיות (מישהו רוצה התערבות?) מפחידה אותי. ולבסוף, מפחידה אותי העובדה שעצם הרעיון של "התנהגות מוסרית" מאבד את חשיבותו כאשר הוא מגיע לשיח הציבורי כיום: או שכל דבר שאנחנו עושים הוא מוסרי כי הוא נועד למנוע רוע גדול יותר, הרוע המוחלט של המחבלים המתאבדים,או שהם לא מוסריים יותר וזה בכלל באשמתם, או שאין מקום בכלל למוסר בזמן מלחמה. אמנם קיים עדיין מרחק גדול בין הזוועות שביצענו (והריגת 10 ילדים חפים מפשע *ולא משנה מאיזו סיבה* היא זוועה) לבין מה שעוד אפשרי, אך המרחק ההולך ונסגר לאיטו מפחיד ומזעזע אותי בעיקר מכיוון שהתהליך שאנחנו עוברים מזכיר לי את התהליך שהוביל לשואה ולרציחות הענק בימי סטאלין. אחת המערכות העיקריות במדינות לא ליברליות המרגישות מאוימות (וישאל היא כזו, מכיוון שאינה מדינת כל אזרחיה והיא מרגישה מאוימת על ידי חלק מהאוכלוסיה הנמצאת בשליטתה) היא זו שהמשימה המרכזית המוטלת עליה היא התמודדות עם אויב כלשהו (המיוצג לרוב על ידי מעמד או לאום) - גסטפו, קג"ב, שטאזי או כל סוג אחר של שב"כ. מכיוון שאויב זה מייצג רוע מוחלט שלא ניתן להתפשר איתו, לתקשר איתו, לסמוך עליו או לפתור את הסכסוך עימו בהגיון, חובה לחסלו בכל דרך שהיא. מכיוון שהוא בלתי ניתן לעצירה באמצעים המקובלים, יש לנקוט באמצעים לא מקובלים. כאשר גם אלא לא מועילים, יש להחריף את המאבק. מבחינה פסיכולוגית, כל שלב מכין את השלב שלאחריו. עבור הנאצים, אחד היעדים המרכזיים היתה הפיכת שטח הרייך לנקי מיהודים. ועדות ומנגנונים בירוקרטיים שונים הוקמו על מנת להגשים יעד זה, והגו תוכניות שונות: עידוד הגירה, עידוד הגירה ע"י שלילת זכויות, השפלה והצקה, כפיית הגירה, גירוש, מציאת טריטוריה ליישוב מחדש (תוכנית מדגסקר) וכו'. הצעות אלו הלכו והקצינו (ונכשלו, כמובן), עד שהגיע הפתרון הסופי, השיא ההגיוני של התהליך, שלא נראה ב-1941 בלתי אפשרי ומפלצתי כפי שהוא ודאי היה נראה ב-1933. זהו סוג המדרון החלקלק שבו אנו מתחלקים (החליפו יהודים בטרור, חכו מספיק זמן, ותראו איך עם שלם, הופך ל"קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים", "מסייעים לארגוני טרור" או סתם מחבלים), בהסתייגות אחת: קשה לי להאמין שנמשיך לכל אורכו. או שהמוסריות שלנו תעצור אותנו (אינשאללה), או כוח של נאטו (הרבה פחות אינשאללה). אז לא, שואה לא תהיה כאן, וגם לא טיהור אתני (רואים, אני עדיין אופטימי). אבל אלו לא האיומים המוסריים היחידים שקיימים, יש מספיק זוועות אחרות. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בהקשר הזה הוא ההתמודדות של הנאצים עם התנגדות לכיבוש (ראה מקרה לידיצה). לשם אני בהחלט יכול לראות אותנו מגיעים לפני הסוף. וכדי להדגיש את הנקודה, הסכנה הקשה ביותר שאני רואה כאן היא מוסרית. לא פיגועים ולא שום דבר אחר (מלבד, אולי, התפוררות פנימית) לא ישמיד מדינה עם נשק גרעיני. אז אמנם פיגועי התאבדות ורציחות גם הם זוועה, אבל זוועה שאנחנו יכולים לחיות איתה, ולנסות להתמודד איתה בדרכים שלא יאלצו אותנו ואת ילדינו לחיות תחת צל כבד של רגשות אשם ויסורי מצפון מוצדקים. המצב של פיגועי טרור חוזרים ונשנים עדיף בעיני על כתם מוסרי שאי אפשר למחוק, ושיהיה ברור - אני דואג לנו, לא לפסלסטינים. הם את הכתמים המוסריים שלהם יצטרכו למחוק בעצמם. |
|
||||
|
||||
או האם אתה גרשון המכונה גימל? |
|
||||
|
||||
A Gimel, by any other name, would still smell as sweet... יש לי גם שמות אחרים, אבל אתם לא מכירים אף אחד מהם, וזה גם לא ממש משנה מכיוון שהם בדויים באותה המידה.call me gimel. ולשאלה עצמה?אף אחד לא מרגיש פה קצת לא נוח? |
|
||||
|
||||
אני חושב שקהות חושים שנגרמת כתוצאה משחיקה נמשכת של העצבים הציבוריים שלנו היא מרחק כמה סדרי גודל מרצחנות מכוונת שכל מטרתה היא הרצחנות עצמה. לכן, לא, אני לא מוטרד. לא מזה, בכל מקרה. |
|
||||
|
||||
גימל חטא לשאלתו שלו כאשר ביצע את ההשוואה, הממש לא מוצלחת, לגרמניה הנאצית. אם נתעלם מהאנלוגיה לאותה גרמניה מפלצתית, שאנו אכן רחוקים ממנה בכמה סדרי גודל בלשון המעטה, עדיין נשאר עם הבחנות עם שמץ של אמת בשאלותיו של ג'. אני כן חושב שיש לנו בעיות מוסר מאוד רציניות להיות מוטרדים מהן, גם אם אנו לא מוטרדים (ובצדק) שנצטרף מחר ל-S.S. קהות חושים והמידרון החלקלק צריך להדאיג את כולנו. אפשר להתיחס לשאלותיו של ג' גם אם טעה טעות לא קטנה באנלוגיה הלא מוצלחת שלו. |
|
||||
|
||||
הוא שאל שאלה אחת בלבד, ''האם אני היחיד...'' וגו', וכל המגיבים עד כה ענו עליה בחיוב. |
|
||||
|
||||
אני דווקא קצת אמביוולנטית. מן הצד האחד, יש לי את ההרגשה שאנחנו קצת חסרי פרופורציה. אני זוכרת דברים דומים שנכתבו בטורים אישיים בעיתונות בשנות השמונים והתשעים, ותמיד זה היה "מעולם לא היינו כל-כך חסרי מוסר", "מעולם המצב לא היה נורא כל-כך", "מלחמת אזרחים תפרוץ בשנה הקרובה" וכיו"ב. אולי אנחנו שוכחים בקלות איך הרגשנו לפני חמש ועשר שנים; הרי מדינת ישראל מעולם לא היתה טלית שכולה תכלת בנוגע לענייני מוסר. את הפרספקטיבה הזו קיבלתי בעיקר מאמא. יום לאחר שנבחר נתניהו לראשות הממשלה היא הרימה לי טלפון, כדי לשמוע אותי בוכה ומתאבלת מן העבר השני של הקו, בעיקר בנושאים הקשורים לחינוך, והיא פשוט אמרה לי "אין לך פרופורציה. גם את גדלת במדינה בה הליכוד היה בשלטון והלכת לבתי-ספר כשהליכוד בשלטון, והנה יצאת בסדר גמור (הנקודה האחרונה פתוחה לדיון, כמובן). הליכוד היה בשלטון 15 שנה, והחיים נמשכו כרגיל." מן הצד השני, אני חוששת שדווקא נקודת המבט הנ"ל היא בעוכרינו, ושייתכן כי אכן אנחנו חוצים קווים אדומים ומותחים עוד ועוד את מה שהציבור מוכן לקבל ולסבול, אך אף אחד לא מודע לחומרת המצב בשל גישת ה"זאב זאב". דורון רוזנבלום כותב ב"הארץ" של היום "האם עודנו זוכרים איך חיינו רק עד לפני שנתיים?" נדמה לי שהמשפט הזה מגדיר לא רע את החוויה הישראלית מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-87'. |
|
||||
|
||||
מענין אם גם על הטור הזה יסתמך יזהר מזרחי. |
|
||||
|
||||
לא שאנחנו קטנוניים... אבל אפשר להחליף את ''שאלותיו'' ל''הערותיו''. |
|
||||
|
||||
כן, אפשר להחליף, אבל מוטב שלא. כי כל "הערותיו" נוסחו בצורה שהן מצדיקות את השאלה היחידה, או מעלות אותה כשאלה שבאמת צריך לשאול בעקבותיהן. השאלה, למרות שהובאה בתחילת ההודעה, היתה הקליימקס, הרזון ד'אטר של ההודעה כולה. וכשהדיון על הצדק/מוסר/אתיקה של מעשינו נעשה תחת הכותרת "האם אנחנו הולכים לכוון של גרמניה הנאצית" התשובה היחידה האפשרית, לדעתי, היא לא. סוף פסוק. בקונוטציות אחרות כמובן שאפשר, וצריך, לדון בשאלות אלה, וזה אכן נעשה ללא הרף באייל. |
|
||||
|
||||
אני רוצה לדלג על ההשוואה הטיפשית לגרמניה, סין, בריה"מ וקמבודיה, ולעבור לפסקה האחרונה. לדעת גימל, פיגועי התאבדות ורציחות "גם הם זוועה", אבל "זוועה שאנחנו יכולים לחיות איתה". זה לעומת פעולה נגד טרור, שבה יש סכנה מוסרית, ועם זה אי אפשר לחיות. עמדה פחות מוסרית מזו לא הושמעה כאן כבר מזמן. לכל המתעניינים, גם לי יש קוים אדומים. למשל, לתפוס אנשים חפים מפשע (כולל למשל קרובי משפחה של רוצחים מכל המינים) ולהרוג אותם. את הקו הזה מדינת ישראל לא תעבור; מר גימל, אתה יכול להרגע. |
|
||||
|
||||
אני חושב שזה היה משה נגבי ששמעתי היום ברדיו שאמר שיכול להיות שהגירוש הוא מנוגד לאמנת ז'נבה, לפיה העברה בכפייה של אוכלוסיה כבושה ממקום למקום היא אסורה. כמובן שאם הוא צודק, צריך לשאול האם גם האו"ם הפר את החוק הזה כאשר הוא סייע בהשגת ההסדר לגבי המבוקשים מכנסיית חג המולד, לפיו הם גורשו למדינות שונות ברחבי העולם... מישהו פה יכול לענות לי משהו חוץ מ"אלע"ד"? |
|
||||
|
||||
אלע"ד, אבל אני יהודי, אז שאלה בחזרה: האם הסדר המבוקשים לא נעשה בהסכמתם? לגבי אמנת ז'נבה, לישראל יש הצטדקויות מסורתיות בעניין, שהרי נהגנו לגרש לא מעט אנשים בעבר. יש פסק-דין של שמגר על סעיף הגירושים באמנת ז'נבה, שנראה כאילו הוא אוסר את כל סוגי הגירוש, אבל הגירושים שלנו הם לא הגירושים שלו, לא לא. |
|
||||
|
||||
קבל פירוש בחינם: שני אנשים אינם אוכלוסיה. |
|
||||
|
||||
כאן מצאנו פתרון לבעית חוקיות הטרנספר. כל שעלינו לעשות הוא להעביר את השכנים שלנו זוגות-זוגות, שניים-שניים אל מעבר לגבולות אישעפרבע"א*. * אישעפרבע"א - ארץ ישראל השלמה על פי רצונו של בורא עולם, אמן. |
|
||||
|
||||
משה נגבי מצטט את השופטים חיים כהן וגבריאל בך, שמצטטים את סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית שאוסרת העברה כפויה של יחידים או קבוצות. נגבי מרחיב על הנושא ומקורותיו כאן: |
|
||||
|
||||
מעניין, הסעיף אכן מציין במפורש "יחידים או קבוצות". אני תמה, עם זאת, שנגבי לא הזכיר את הפסקה הבאה, המתירה פינוי חלקי או מוחלט של אזורים מסוימים, אם הדבר נדרש לצורך בטחון האוכלוסיה או לצרכים צבאיים. זאת במגבלות מסוימות: אין לפנות אל מחוץ לשטח הכבוש אלא אם אין ברירה, יש להבטיח דיור נאות למפונים, אין להפריד בני משפחה, ויש לדאוג להחזרת המפונים למקומם המקורי כאשר הדבר מתאפשר. קישור לאמנה: |
|
||||
|
||||
ועכשיו השאלה עזה זה שטח כבוש או לא ? ומשפחות מתאבדים מעזה יעבירו לשכם? יש משהו באמנת ז'נבה על חילופי מקומות בתוך השטח הכבוש? אפשר מדגמית להעביר אוכלוסיות בין עזה לאיו"ש בהתאם לצרכי ההתרעה של צה"ל. |
|
||||
|
||||
תודה על הקישור, ניסיתי כמה פעמים למצוא קישור מוצלח ולא מצאתי (סעיף 49, למי ששכח). בכל מקרה, בהתאם לסעיף, אני לא רואה כיצד ניתן להשתמש בפיסקה הזו לצורך הצדקת גירוש מהסוג שמדובר עליו. אין להפריד בני משפחה (כך שאי אפשר לגרש רק את אחיו/אביו/אימו של המחבל המתאבד) וקשה לראות את הצורך הצבאי (מה, בדיוק בחדר של האח של המחבל המתאבד צריך להקים תצפית של צה"ל?). יש לך רעיונות "יצירתיים" לאפשרות שימוש בסעיף להצדקת גירוש כפי שמסתמן? |
|
||||
|
||||
כן יש לי כמה רעיונות. אפשר לגרש את כל המשפחה ביחד. אפשר לגרש את כל השכונה, בטענה שהשטח דרוש לצורך צבאי. אפשר לטעון שאנו מפנים את התושבים לצורך הגנה עליהם מפני פגיעות של F-16. במילים אחרות, אין לי רעיון. אם באמת ובתמים מגיעים למסקנה שגירוש בני משפחה יפתור את בעית המתאבדים, יש להתעלם מאמנת ג'נבה. אני מסופק אם גירוש משפחות ישיג את המטרה. חשבתי על שני אופנים בהם עשוי הגירוש להשפיע: מחבל החש אהבה עמוקה למשפחתו עשוי להירתע מלרצוח כדי לא לפגוע בה. משפחות בהן היחס לבן המשפחה המחבל הוא רעוע, עשויות להסגירו כדי להימנע מפגיעה. כמובן, לו אהבו ההורים את בנם, היו מסגירים אותו כדי להצילו, גם ללא החשש להיפגע, או תומכים בו ובדרכו גם במחיר גלות. אני מנחש שהגלות בעזה אינה קשה עד כדי שתשפיע באופן זה או באופן זה. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שיש כבר כמה דוגמאות למשפחות בהן הקשר לא היה רעוע כלל וההורים הסגירו את בניהם כדי להצילם ואולי גם כדי להציל את עצמם, מהריסת ביתם למשל. |
|
||||
|
||||
כפי שאמרתי, אני מאמין שהורים שאוהבים את בנם בהחלט עשויים להסגירם כדי להציל אותם. לא שוט הגירוש הוא שישפיע. |
|
||||
|
||||
גולדה מאיר אמרה פעם שהסכסוך הישראלי-פלשתינאי ייפתר ביום בו תאהבנה אמהות פלשתינאיות את בניהן יותר מאשר הן שונאות אותנו. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר לי אנקדוטה שהצחיקה קצת את הציבור בארץ, בפרשת גירוש 415(?) אנשי החמאס. בג"צ אישר את הגירוש בדיון לילי. כנראה שהשופטים דנו שם על העניין הזה, האם גירשו "סתם" אנשים, או אנשים ספציפיים שהיתה סיבה לגרשם. מה ששיעשע את הציבור היתה תהייתו של אחד השופטים, "האם מדובר בראובן ושמעון". |
|
||||
|
||||
הסבר, בבקשה, למה זה משעשע? |
|
||||
|
||||
להוריד ציפיות - זה לא *ממש* מצחיק בעיני, וללא ספק וולגרי, אבל כן טיפה מששעשע. מה שמשעשע הוא שקשה לדמיין שלמישהו ממגורשי החמאס *באמת* קוראים "ראובן" או "שמעון". |
|
||||
|
||||
כצפוי, דחה היום בית המשפט העליון עתירה של משפחות מחבלים, אשר ביקשו שהריסת בית תחייב הודעה מוקדמת וזכות לשימוע משפטי. עם זאת, הנחו השופטים את המדינה שבמקרים בהם ''אין סכנה לחיי חיילים'', תינתן הודעה מראש ותהיה זכות שימוע. |
|
||||
|
||||
באיזה מקרה שהורסים בית "אין סכנה לחיי חיילים"? קצין צה"ל בדרגת סא"ל, מפקד אחת היחידות המובחרות (נדמה לי שדובדבן, אבל אני לא בטוח), נהרג בעת הריסת בית, כאשר קיר הבית התמוטט והרגו, כך שבעצם פעולת ההריסה יש סכנה לחיי חיילים. באותה מידה יכלו השופטים להנחות את המדינה שבמקרים בהם <<הכנס כאן כל אוקסימורון לבחירתך>>, תינתן הודעה מראש ותהיה זכות שימוע |
|
||||
|
||||
הכוונה, כמובן, היא שהסיכון לא יגבר כתוצאה מהפרסום המוקדם. איך *זה* אפשרי זאת שאלה אחרת. |
|
||||
|
||||
כנראה שאתה צודק בקשר לפרשנות, אני כמובן הקצנתי, ובכל זאת נדמה לי כי מה שבית המשפט ניסה הוא לתת למדינה יד חפשית מצד אחד, אך להראות כליברלי מהצד השני. |
|
||||
|
||||
לאחוז את החבל בשני הקצוות. |
|
||||
|
||||
אני אוחז בחבל משני קצותיו השכם והערב (קניתי לי דילגית במסגרת המאבקים להסרת הכרס). |
|
||||
|
||||
ואכן, הפתגם מדבר על אחיזת המקל בשני קצותיו, ולא על אחיזת החבל. (אם כי גם זה אפשרי כל עוד היחס אורך המקל/ מוטת ידיים קטן מאחד). |
|
||||
|
||||
או שהמקל גמיש מספיק. |
|
||||
|
||||
על זה אמרה לי פעם ידידה טובה, שלקיים יחסי מין עם אימפוטנט זה כמו לשחק דוק עם ספגטי (מבושל). |
|
||||
|
||||
מטעמי צנעת הפרט אני לא אשאל אותך על נסיבות הענין :-) |
|
||||
|
||||
מהנ"ל אתה יכול להבין שלא בדובר בחוויה אישית. אצלי לא מדובר בספגטי, לכל היותר בפוסילי |
|
||||
|
||||
...שאי אפשר לאכול את העוגה משני הקצוות. |
|
||||
|
||||
גם את המקל אי אפשר לאכול משני הקצוות. |
|
||||
|
||||
זה לגמרי אחרת: תגובה 70484 |
|
||||
|
||||
צה''ל טוען שהוכח שאיום בגירוש משפחתם של מפגעים הוא יעיל. הוא מבסס את טענתו הזו על תחקור מתאבדים שהתחרטו ונעצרו. אני חושש שאלו שהתחרטו אינם מהווים מדגם מייצג במיוחד, בעיקר כאשר הקבוצה שמעניינת אותנו הם אלו שלא התחרטו... |
|
||||
|
||||
לרגע לא פיקפקתי ביעילות הגירוש. נדמה היה לי שהדיון נסוב על *מוסריות* אקט הגירוש, ולא על יעילותו. |
|
||||
|
||||
אני מקווה שבזמן שאת שוקלת שיקולים מוסריים, לא תשכחי את האנשים שאת מנסה להציל על-ידי הצעדים האלה. אנחנו נוטים לחפש את הצדק מתחת לפנס, ולהתעלם ממה שיקרה אם נבחר בפתרון היותר ''מוסרי''. |
|
||||
|
||||
השופטת דליה דורנר הוציאה צו ביניים שמורה למדינה לענות בתוך 15 יום לעתירתם של שלושת הפלסטינים המיועדים לגירוש. |
|
||||
|
||||
דב אנשלוביץ יצא לחופשה, אבל למה נדמה לי שאם זה היה שופט אחר, ממגדר אחר, בית המשפט היה עובר ל"הקשב", והעתירה היתה נדחית? |
|
||||
|
||||
למען הסדר הטוב: השופטת דורנר - לבדה - לא היתה מוסמכת לדחות את העתירה. עפ"י החוק, דחיית עתירה לבג"צ מחייבת הרכב של שלושה שופטים לפחות. ובכל מקרה, כדי שבג"צ ידון בעתירה ראוי שישמע גם את עמדת המדינה (הפרקליטות) בסוגיה ולא יחליט כשרק טענות העותרים מונחות על שולחנו (בלשון משפטית זה נקרא:"יישמע האידך גיסא"). עיכוב הגירוש (שניתן בצו ביניים ע"י השופטת דורנר) נעשה כדי להקפיא את המצב הקיים עד לדיון בעניין לגופו. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |