נהנית? ספר לחבריך! וגם שלם ליוצרים... | 106 | |||||||||
|
נהנית? ספר לחבריך! וגם שלם ליוצרים... | 106 | |||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
הנה רעיון אחד שנזכרתי בו בעת כתיבת הכתבה: http://www.schneier.com/street_performer.html בנוסף, לדעתי התעשיה לעולם לא תסכים לדבר כזה. יש להשקיע ברעיונות שניתנים ליישום, כדי לשפר את המצב העגום בו אנו נמצאים עכשיו. לדעתי צריך לאפשר קניית מוזיקה, שירים יחידים ולא דיסקים שלמים, מהאינטרנט, ותשלום רק לאומן וחברת התקליטים, בלי מנגנון ההפצה. כמו כן, מחירן של יצירות (שיר או דיסק/תקליט) צריך לרדת עם הזמן - לא הגיוני שדיסק של קווין משנות השבעים יעלה כמו דיסק חדש, או דיסק משנה שעברה! לא שאני מעריך את המוזיקה פחות, אבל יש עניין ברור של ההשקעה של חברת התקליטים - היא כבר _קיבלה_ את מלוא השקעתה בשעות האולפן בחזרה, ואמנם מגיע לה המשך רווח (לכן הם השקיעו, לא?), אבל לא באותה כמות, בעיקר כשמדובר במוכרי-על כמו Queen, שרק לאחרונה נבחרו לאמן מס' 2 במילניום ע"י VH1. |
|
||||
|
||||
מר י. ניר ממשיך להטריד את מנוחתי בדילמות מוסריות בהן דווקא נהנתי להעלים עין מעצמי. אבל בלי קשר ובלי לחרוץ דעה לכאן או לכאן, שלוש נקודות למחשבה: 1. כשהייתי באנגליה, נתקלתי בשתי תופעות מעניינות. הראשונה הייתה מוזיאונים קטנים שאומרים "אם היית מרוצה, שלם" - ולהפעתי הגדולה, זה ממש עובד. לא סתם שילמתי, נהנתי לשלם. השנייה היא שמקומות רבים שנותנים כניסה בחינם אך מבקשים תרומות (כנסיות ומוזיאונים בעיקר) כותבים "תרומה מומלצת - 10 דולר" או משהו בסגנון, וסתם מסתכלים עליך בעין לא יפה אם לא שילמת. 2. התיאוריה של מר ניר מתבססת הרבה על תרומות יפות יותר של אנשים עשירים יותר. צר לי, אך להוציא פילנתרופים עשירים שתורמים הרבה באמת, אנשים עמידים הם לרוב הרבה יותר קמצנים מאנשים בעלי הכנסה ממוצעת או פחות. אין לי מושג למה, אבל זה פשוט ככה - הם תורמים הרבה פחות 3. הפתרון התרומתי אולי יכול לעבוד בשוק העולמי, אבל קשה לי לראות אותו עובד בשוק הישראלי - השוק שלנו פשוט קטן מדי. מספיק שחצי מהקונים יחליטו לא לתרום בשביל שההשקעה לא תכוסה. אבל יכול להיות שאני סתם פסימי, ואם כולם יוכלו לקחת את האלבום הביתה בחינם ולשלם רק אם הם נהנו, הרבה יותר אנשים יחשפו לאלבום ולכן אחוז ניכר מהם ישלם - ובסופו של דבר יותר אנשים יקנו את האלבום. |
|
||||
|
||||
מר ניר מציג, כהרגלו, רעיונות מעניינים. עם זאת יש לי השגות לגבי נקודה אחת, עליה מדלג ניר בקלילות רבה. ההקלטה. לבעיה שני חלקים: 1. ציוד. למרות ההתקדמות הרבה בתחום ציוד ההקלטה הביתי, הרי שעדיין אין באפשרות המוסיקאי הממוצע לממן ציוד מעין זה. מדובר לא רק במכונות ההקלטה (או, במקרה של האולפן הביתי - מחשבים), אלא גם (ובעיקר) בציוד היקפי - מחוללי אפקטים, מיקרופונים, כבלים, מגברים, רמקולים (מוניטורים), ושאר ירקות. על מנת להקליט תופים כראוי, למשל, יש צורך בכשבעה (7) מיקרופונים שונים, ובתנאים אקוסטיים מסויימים ביותר, המושגים בדרך כלל ע"י חדרי בעלי קירות עץ. שירה מוקלטת, ברוב המקרים, בעזרת מיקרופונים ששווים עשרות אלפי דולרים. 2. טכנאי ההקלטה. מוסיקאי אינו בהכרח, ואינו בדרך כלל, בעל יכולות וידע של טכנאי הקלטה. מקצוע טכנאות הסאונד הינו מורכב למדי ודורש כישורים מיוחדים. גם אם נניח כי נתן להתגבר על האמור בסעיף 1, הרי שאין בציוד המשוכלל ביותר כל תועלת ללא יד מכוונת שתגרום ליצירה/שיר להשמע באופן הטוב ביותר. באופן טבעי ומובן, אם כך, עולה שעת עבודה של טכנאי אולפן טוב כמות נעימה של כסף. ומה באתי לאמר? כל רעיון שהוא לשינוי מצב הדברים כפי שהוא היום חייב להביא בחשבון את האמור בסעיפים שלמעלה. הרעיון המוצע יגרום, לדעתי, לאיבוד עניין מצד חברות התקליטים בכל נושא ההקלטה - אולי אפילו להתפרקות כל אותה מסגרת הקרויה בשם "חברת תקליטים." עם כל ההשגות שיש לי לגבי חברות התקליטים בימינו, עדיין עלינו לזכור כי מדובר בחברות המשקיעות כסף בהפקת אלבומים. למוסיקאים עצמם קשה לגייס כספים בסדר גודל שכזה (אלבום פשוט, בסיסי וזול יעלה כ- 10000$, לא כולל יצור הדיסקים עצמם, עיצוב ויצור העטיפה, והוצאות יחסי ציבור) - וכך נזכה למבול של הקלטות ביתיות. תאמינו לי - אתם *לא* רוצים את זה... ;-) |
|
||||
|
||||
שלום, כמה הערות, חלקן קשורות יותר, חלקן קשורות פחות: 1. ככל שזכור לי, גם היום, הכסף הגדול של האמנים מצוי בהופעות החיות, ולא בדיסקים. על המנגנון אני לא מרחם. אם המהפכה תהרוס את המנגנון, אבל היוצרים עדיין יוכלו להמשיך להרוויח את לחמם בכבוד, שילך המנגנון לעזאזל. 2. התוכנות השיתופיות, ניצחו בגדול. אם זה WINZIP, GETRIGHT, או אלפי תוכנות אחרות מהסוג הזה שאנו עושים בהן שימוש יום-יומי. אגב, GETRIGHT לדוגמה, מיישמת שניים מהעקרונות הללו - לא שילמת - תראה פרסומות. שילמת - לא תראה פרסומות. 3. לפי כמות התוכנות השיתופיות בכל תחום ונושא - אני מסיק שבעליהן כן עושים מהן כסף. מדובר בתוכנות המוגבלות במספר ימים, לדוגמה. העובדה שיוצאות עוד ועוד ועוד גרסאות משופרות, מוכיחות שיש מי שקונה. 4. למרות האמור לעיל, התחרות הקשה בין המוצרים והרצון להגיע לקהל יעד נרחב ככל הניתן, הופכת דווקא את ה-FREEWARE ללהיט החם ודי אם נזכיר את נטסקייפ, אקספלורר, OUTLOOK EXPRESS, WINAMP ועוד. 5. איך בכל זאת עושים מזה כסף, חוץ מלחכות שיבוא מישהו ויקנה אותך, והצגת פרסומות - קטונתי. בטוח מישהו ימצא איזה פטנט. 6. אנשים רוצים מוסיקה. מוסיקאים רוצים לעשות אותה. כבר ימצאו איזה הסדר. תודה ושלום, אורי |
|
||||
|
||||
ירדן, למרות הכתיבה המשעשעת של המאמר, אני בטוח שגם אתה מכיר בעובדה כי הוא אינו יותר מפנטזיה משעשעת, המתבססת על ההנחה השגויה ש"נפש האדם טובה מנעוריו". שמעת פעם על המניפסט הקומוניסטי? קראת אולי את "מדינת היהודים"? אותה נאיביות, אותן תוצאות. כפי שציינו כאן כבר אחרים, לא קיימת האפשרות שהאוטופיה הקטנה שלך תשרוד, וזאת מסיבות רבות שכבר פורטו כאן. אפשרות אחרת שתאפשר לתעשיית המוסיקה לשרוד, היא במכירת הזכויות על שירים ואלבומים לפורמטים מסוימים. לדוגמה, "ריל פלייר" ישלמו לסטינג כדי שהדיסק שלו יופיע בפורמט של "ריל אאודיו", והם, בתמורה, יעסקו בפרסום באתר שלהם. ממש כמו עולם הטלוויזיה. כך לא נצטרך לשמוע זמרורים בשבח "הום דיפו" כל פעם שנשמע את הנדריקס. |
|
||||
|
||||
"זמריר", בוודאי התכוונת: זה החידוש של האקדמיה ל"ג'ינגל". |
|
||||
|
||||
תודה על הכתבה ומחשבותיך! ישנו עיתון בשם באופן טבעי beofen-tv.co.il העיתון כולו דן בנושא הפיכת חיינו לטובים יותר, נעימים יותר וטבעיים יותר. ישנו אתר ושמו אדמה adama.net העוסק בעסקות חליפין, ועזרה הדדית. חברי ממעבדת המחקר של יבמ בחיפה, (בה עבדתי עד לפני שנה) מדבר על יצירת אתר פנימי בו יעזרו העובדים האחד לשני. דבר זה אינו חדש. ראו את אגודות העזרה של היהודים החרדים (יד שרה, חסד של אמת וכדו') גם לנו מפתחי התוכנה דבר זה אינו חדש: ראו experts-exchange.com וכן קבוצות הדיון למפתחים בכל נושא, בהם אנו משתפים את המידע היקר לנו מכל, עם חברינו. לפני כשנה פתחתי חברה הנקראת "פשוט" pashute.com המאפשרת למפתחים ולמנהלים להתפתח בתחומי מחשבים ולעזור לעצמם ולאחרים להגשים את מה שהם מעוניינים לעשות ולדעת. ההיענות העצומה מוכיחה שיש צורך גדול לשירות מסוג זה. את החברה פתחתי לאחר שיחד עם חברים, יזמנו והקמנו בית ספר יסודי בעל רעיונות דומים. הילדים זוכים בהזדמנות להתפתח כאנשים טובים ולנו ההורים יש את הזכות להתבונן ולהשתתף בחוויה מדהימה זו של התפתחות. בהצלחה, ובהנאה מסיפורי הילדים, המוסיקה, כתבות חקר-המוח, ושאר המצאות שאני שמח לחלק איתכם. משה There is a newspaper called Beofen-tv
(see http://www.beofen-tv.co.il) The whole newspaper is about what we can do to make life nicer and better (and "natural"). There is a site in Israel called Adama (http://www.adama.net) with a barter site. A friend of mine from IBM Haifa Research Lab (where I worked till recently) is talking about making an internal site where people (workers) help each other out. This is not new: see the Jewish Religious "helper funds" eg. Yad Sarah, Hessed shel Emet etc. And for us software developers there is http://www.experts-exchange.com and all the newsgroups, where we share our most privilidged knowledge. I have recently opened a company (pashute.com) where people pay for the environment so that they can help themselves and others do what they want and neeed (in software development, but it could be in any field). I started this venture after opening an elementary school where kids get this oportunity, and it is great fun for them (and a grand experience for us - their parents). Good luck, and have fun with my music, kids stories and brain research publications. Moshe |
|
||||
|
||||
תעשיית ה"מוזיקה" לא מייצרת מוזיקה. היא מייצרת גיבורי תרבות (אלא אם כן אתה מתכוון למוזיקה קלאסית או ג'אז, אבל לפי מיטב הבנתי אתה מדבר על מוזיקה פופולארית). אם גיבורי התרבות האלה יבקשו ממעריציהם לא לקנות מזוייפים בשתיקה, הם יראו פתטים, ומעריציהם או שירגישו פריירים, ויקנו את הדיסקים, או שידפקו את המערכת ויקנו מזוייפים ויורידו אמפיטריס מהרשת. אם זה ימשיך ככה, לא תהיה יותר מוזיקה פופולארית, כי אף מפיק לא ישקיע כסף בקידום גיבורי התרבות שלו, והרוקר כגיבור תרבות יעלם מהעולם. רק לשם הדיון תזכירו לי מתי הורדתם שיר של מישהו לא מוכר מהרשת? |
|
||||
|
||||
לפני כחודש. שמעת פעם על ?Humble Beginnings
|
|
||||
|
||||
לדעתי, כבר עכשיו ניתן לראות שההצעה השנייה שהוצעה בכתבה מיושמת בפועל. בת'כלס, מה שקורה זה שמי שאיכפת לו ממוסיקה, קונה דיסקים מקוריים (ו"יוצא פראייר" כמובן :) ) וכל זורקי הזין למיניהם פשוט צורבים, כשבעלי היוזמה מביניהם אף משווקים את הדיסקים הצרובים שלהם, ברוב חוצפתם. מה שבאמת לא קיים כרגע, זה הקטע של 'כפי יכולתך'. זאת אומרת, או שאני משלם 90 ש"ח על דיסק, או שאני צורב אותו. אני לא יכול לשלם עליו 40 שקלים, לדוגמא. פתרונות אחרים שאני רואה בהם מענה לבעיה: 1) מודעות ציבורית. להכניס לאנשים את המשוואה ש'להעתיק=לגנוב'. 2) מה שלירון הציע - מכירת MP3ים בבודדים. או בכלל, מכירת דיסקים דרך האינטרנט במחיר הרבה יותר נמוך, שמתבקש עקב השימוש במרחב וירטואלי והחיסכון במרחב ממשי. 3) הורדת מחירים דראסטית. זה מיושם חלקית ברוב חנויות הדיסקים, וטוב שכך. אני יודע שלי, בתור צרכן מוסיקה, קשה לעמוד בפיתוי של דיסק זול (ולפעמים זה מגיע לרמה בה אני רוכש דיסקים כמעט רק בגלל מחירם, בתור קונה בחנויות יד שנייה). 4) פתרון לצרכנים על מחיר גבוה - חנויות יד שנייה. אל אף שזה לא חוקי, אני ממש לא רואה בזה בעייה 'מוסרית'. כלומר, אם מישהו קנה דיסק ולא אהב אותו, נראה לי בסדר גמור שהוא ימכור אותו לחנות כזו, כאחד שלא קיבל את התמורה לכספו, ובחוסר הסדר חוקי אחר. |
|
||||
|
||||
אז מותר או אסור לצרוב תקליטורים לשימוש אישי? האם באקו"ם נתנו תשובה שיכולה להתפרש לשתי פנים? |
|
||||
|
||||
חברת NMC העלתה לאוויר את אתר http://songs.co.il , שבו יכולים הגולשים לרכוש שירים (4 שקלים ליחידה) או אלבומים שלמים (35 שקלים לאלבום או 60 שקלים לאלבום כפול). השירים באתר הם רק כאלו של-NMC יש את הזכויות עליהם, ורק בכרטיס אשראי. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... הכתבה ב"הארץ" מציינת שהשירים הם בפורמט mp3. טרם רכשתי שיר, כך שאיני יכול לוודא זאת, אבל השמיעה החופשית של קטע מהשיר (30 שניות) היא דווקא בפורמט wma. |
|
||||
|
||||
מה ההבדל בין הפורמטים? (פחות הסבר טכני אם אפשר ויותר מה עדיף למאזין). |
|
||||
|
||||
אני חושב שwma הוא פורמט קנייני של מייקרוסופט ואינו נגיש על מערכות שאינן Windows, אבל אנ'לו בטוח. לא יודע גם שום דבר על הבדלים באיכות. |
|
||||
|
||||
WMA=Windows Media Audio שני הפורמטים מאפשרים דחיסת אודיו. בשניהם האלגוריתם לדחיסה מתבסס על כך שניתן לוותר על חלק מהצלילים מבלי שהאוזן האנושית תבחין בכך. התוצאה היא שחלק מהמידע אובד בדחיסה, ואנשים בעלי אוזן מוסיקלית מתלוננים לעתים קרובות שהתוצאה היא צליל "שטוח", כלומר: הנחת העבודה של אלגוריתם הדחיסה מתאים לאוזן "ממוצעת". יש לציין שלא בכל אלגוריתם דחיסה יש איבוד נתונים. בדחיסת תוכנות, למשל, אסור להשתמש באלגוריתם של אבדן נתונים. בקבצי אודיו זה מקובל, ולכן החיסכון רב במיוחד.MP3=Moving Picture expert group layer 3 ב-MP3 ניתן לקבוע את עוצמת הדחיסה, ולכן אפשר בזמן הכנת הקובץ לקבוע את הפשרה המתאימה בין גודל ואיכות. ב-WMA לא ניתן לעשות זאת, ומידת הדחיסה מובנית בתוך האלגוריתם. יש לפחות מחקר אחד הטוען ש-WMA הוא איכותי יותר מ-MP3 כאשר גדלי הקבצים זהים. WMA הוא פורמט פופולרי ל-streaming, כלומר - אודיו "זורם" בזמן גלישה, שלכאורה אמור להיות לא ניתן לשמירה על המחשב (מובן שניתן לעקוף זאת). קבצי MP3 הם בדרך כלל קבצים להורדה ולא לשמיעה תוך כדי גלישה. |
|
||||
|
||||
תודה. אתה יודע להסביר. |
|
||||
|
||||
''רדיוהד'' אמצו את ההצעה שלי. |
|
||||
|
||||
... והרוויחו לא מעט: http://blog.wired.com/music/2007/10/estimates-radio.... |
|
||||
|
||||
חוק זכויות היוצרים נועד ע"מ לעודד יצירה. המדינה מסכימה לתת ליוצר שליטה זמנית על הפצת יצירתו כדי שתהיה לו יכולת כלכלית ליצור. עם הופעת האינטרנט דרכי ההפצה האפשריות השתנו לחלוטין. הדפסת ספרים ותקליים היא עניין יקר. הפצת תוכנה וקובצי שירים היא עניין זול למדי. יש כל מיני גופים שחשוב להם לעודד יצירת תוכנה חופשית. אחד הדברים שהם עושים הוא אספקת תשתית נוחה ליצירת תוכנה: אם יש לך רעיון, שלא יהיו לך בעיות תשתית. לדוגמה: http://sourceforge.net . מהם הדברים המקבילים בתחום המוזיקה? איך כמה אפשר להמנע מכל ההוצאות (למעט זמנו של האומן)? |
|
||||
|
||||
נועה מנהיים כותבת ב"הארץ" על המהומה סביב זה שארכיב האינטרנט מציע, כ"ספריית חירום לאומית" (הלאום האמריקאי), אלפי כותרים להורדה חופשית, בלי אישור זכויות היוצרים. הייתי יכול להשוויץ שהמאמר למעלה הקדים את זמנו בעשרים שנה, אבל זה לא חוכמה; אם מישהו היה אומר לי אז "נה, לספרים זה ייקח עוד עשרים שנה לפחות" אז הייתי מנפנף אותו (אז), ומשבח אותו עכשיו על יכולת החיזוי. המו"לים יכולים לומר תודה לפחות על הארכה המפתיעה שקיבלו. |
|
||||
|
||||
כצרכן, מה ההבדל בין היוזמה הזאת לספריה ציבורת? רק להבהרה - בארה"ב המנוי לספריות הציבוריות לא כרוך בעלות כספית כלשהיא. עם המנוי הנ"ל אפשר להשאיל גם ספרים דיגיטלים וספרי שמע דרך אתר הספריה. זה מאוד ידידותי למשתמש. |
|
||||
|
||||
ההבדל הכי בולט לעין הוא שספריות ציבוריות נותנות שירות לקהל מצומצם (מי שנמצא פיזית במרחק מסוים מהספרייה) והאתר המדובר גלובלי. מעבר לכך - ספרים דיגיטלים וספרי שמע אתה "שואל ומחזיר" בלי לשמור אצלך עותק (או לפחות, בלי לשמור עותק כברירת מחדל, בטח יש מי שיודעים לפצח את ההגנה) בעוד שבאתר הזה כולם פשוט יוצרים לעצמם עותק ועקרונית אין בעיה להוריד מסה של קבצים.1 חוץ מזה, ספריות זה כבר "נזק קיים" מבחינת המוציאים לאור. לריב עם מוסד קיים זה הרבה פחות אפקטיבי מנסיון לעצור פרויקט חדש. 1 תקנו אותי אם אני טועה - אני עדיין קוראת ספרים פיזית כך שמכירה את המנגנון באופן שטחי ביותר. |
|
||||
|
||||
ההשאלה הדיגיטלית בספריה (או יותר נכון ברשת הספריות) לא דורש ממני ומארבע מאות מליון אמריקאים להיות במרחק פיזי כזה או אחר. הספר מושאל לתקופה המספיקה בהחלט לקראו ואין שום בעיה להשאיל אותו שוב. כצרכן, אני לא רואה הבדל מהותי בין הספריה לבין הארכיון הנדון. ניסיתי להבין על מה המהומה עליה דיבר ירדן. __ גילוי נאות - לא קראתי את המאמר מסיבות אידיאולוגיות. אני לא מוכן לממן את העיתון המקושר. |
|
||||
|
||||
ירדן, השתדרגת לבוכבינדר ב-1999! אמט בראון היה מתגאה בך. |
|
||||
|
||||
אם תוכן המאמר הקדים את זמנו בעשרים שנה, מה הביג דיל שהחתימה שלי עליו הקדימה את זמנה בארבע שנים? |
|
||||
|
||||
יש מצב שמה שקורה פה זה פוינטר שהערך שהוא מצביע עליו השתנה אחרי 4 שנים? |
|
||||
|
||||
ברור. ב-1999 לא היתה שום כורכת ספרים משמעותית בחיי. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר את השאלה (הקצת יותר טעונה) האם המטריקס הראשון בוים על ידי האחים או האחיות וושאובסקי. |
|
||||
|
||||
תזהר ממני, עשיתי את תזת התואר השני שלי על משפטים כאלה. (פי-לו-סוף! בי אס סי!! אם אי!!!) |
|
||||
|
||||
נו, אז עכשיו אתה חייב לפרט יותר בנושא, אתה לא יכול להשאיר אותנו באפילה אחרי טיזר כזה. איך היית כותב היום על ידי מי בוים המטריקס? _____ אתה ידעת שהרמה להנחתה כזו לא תעבור בשתיקה. |
|
||||
|
||||
לא, אני לא הולך לענות על ההנחתה. העבודה לא עסקה באיך נכון לכתוב, אלא באיך לתרץ קושיות ובעיות כלשהן שצצות במקרים כאלה (סמוך על פילוסופים שהם ימצאו קושיות.) היום יש לי הרגשה שכל התחום הזה יסודו בטעות, ומצד שני כבר אין לי סבלנות לחפור את החפירה הדרושה כדי לראות האמנם. |
|
||||
|
||||
איזה תחום יסודו בטעות? פילוסופיה? פוליטיקת זהויות? טרנסג'נדרים? |
|
||||
|
||||
אני אתאפק ולא אמשיך. |
|
||||
|
||||
אבל לא עשית את העבודה עד הסוף. בתגובות למאמר אתה עדיין רק ניר. |
|
||||
|
||||
זה לא הוא, זאת התוכנה של האייל (ניחוש). |
|
||||
|
||||
אני חשבתי שבעולם שבו אנחנו חיים התוכנה של האייל חכמה מספיק כדי לזהות כותבים, להשוות בין השמות השונים תחתיהם הם כותבים, לנתח את סגנון הכתיבה שלהם ברמת ממוצע הפסיקים ביחס לנקודות וגם להציע להם מוצרים שכותבים אחרים אהבו - וכמובן לעדכן את הרשויות ואת יתר הכותבים על כל שינוי של שם או כתובת IP... |
|
||||
|
||||
כל זמן שאתה נהנה... |
|
||||
|
||||
המאבק בפירטיות של מוסיקה פופולרית שעליו דובר במאמר מלפני כ 20 שנה ניכשל מזמן. אין שום קושי משמעותי היום להשיג שיר פופולרי בהורדה פירטית, הקושי היחיד הוא הזמן הנדרש כדי להבין את הנפתולים של ההפצות בפירטיות. לפיכך, הדיון שניפתח פה לפני כ- 20 שנה על בפירטיות במוסיקה הוא אובסולטי היום. עד כמה שהבנתי, היום המוסיקה הפופולרית היום אינה מופצת כמעט בדרך הישנה והיקרנית של דיסקים אלא במסלולים אינטרנטיים זולים יותר כגון ה- itune. למעשה היום מה שעומד על הפרק הן הפצות פירטיות הם הסרטים, ארוכים או קצרים או בסדרות. מול ההפצות בפירטיות תעשיית הסרטים מציעה בתשלום צנוע הפצות אינטרנטית במה שניקרא סטרימינג. בעוונותי , אני מוריד סרטים פירטיים דרך ערוצי "טלגרם" או בלכידת יוטיוב. מי שרוצה לשלם ולזכות באיכות טובה יותר ובנוחיות ישתמש בסטרימינג "חוקי". |
|
||||
|
||||
הדבר המעצבן כאן מבחינתי הוא הפיצול בין הפצות הסרטים (והסדרות). בספוטיפיי אני מקבל גישה לכל יוצר מוסיקלי שניסיתי אי פעם, וכיוון שכמעט כל ההאזנה שלי היא דרך המחשב ולא הטלפון הנייד אני מסתפק בקלות בשרות החינמי שלהם. לנטפליקס אני משלם, ובכל זאת רוב הסרטים והסדרות שקיימים לא נגישים לי. כדי להגיע לכולם אצטרך לשלם לכמה וכמה מפיצים שונים, וגם אז ספק גדול אם זה יתאפשר. המצב הזה מעודד פירטיות מבחינתי הרבה יותר מאשר עצם החיוב בתשלום. |
|
||||
|
||||
הסטרימינג במוזיקה באמת שינה הרבה, אבל בעניין אחד קריטי הוא שינה מעט: עם זה שהוא חוקי ובתשלום ובהסכמים עם המוזיקאים ונציגיהם, הוא כמעט לא מאפשר למוזיקאים להתפרנס ממנו. עד כמה שאני מתרשם, למעט כוכבים מעטים בעולם, מעטים המוזיקאים שהכנסתם מסטרימינג היא יותר מכסף כיס. רוב עצום של ההכנסות מסטרימינג הולכות לפלטפורמות (וגם הן מחפשות את עצמן כלכלית1). זה אולי מקביל לזה שבימי הזוהר של תעשיית התקליטים רוב ההכנסות הלכו לחברות התקליטים; אבל אני חושב ש(א) אולי לא רוב כל כך מכריע, (ב) אני מנחש (על סמך כלום) שסך ההכנסות מתקליטים וכו' בשנות השבעים-שמונים היה גדול בהרבה, אולי בסדר גודל, מסך ההכנסות מסטרימינג היום. וסיבה אחת לזה היא שהיכולת הטכנית להוריד מוזיקה בחינם מטילה חסם על כמה כסף יכולים לגבות על סטרימינג. מצד שני, עשרים השנה שחלפו מכתיבת המאמר נתנו עוד פרספקטיבה: אני במקרה גדלתי בתקופה שבה הרבה מוזיקאים השיגו הכנסה לא רעה מהקלטות, כך שזה עדיין טבוע בי בתור הסדר הנורמלי של הדברים, אבל בעצם זה היה רק מעט עשורים מתוך כל ההיסטוריה של המוזיקה. זה שעדיין לא מעט מוזיקאים יכולים להתפרנס מהופעות זה כבר טוב. היום אני עדיין מאמין בתמיכה ישירה של אוהדים במוזיקאים (למשל דרך בנדקאמפ), ואמנים בכלל, וגם משלים עם זה שעבור מוזיקאים שאני אוהב2, מוזיקה היא תחביב, שאם במקרה לפעמים יוצאים ממנו כמה גרושים אז איזה כיף. מה שברור, לפחות בתחומי הפופ והרוק זה לא גורם לזה שתיעשה פחות מוזיקה פחות טובה מבימי התקליטים. 1 וזה בגלל החזירות של מתכנתים כמוני! 2 שהם, ברובם, כאלה שלא יכולים להתפרנס אפילו מהופעות. |
|
||||
|
||||
בתחומי הרוק זה בברור גורם למוזיקה פחות טובה. ובלי קשר להעדפות שלך, נראה שלמוזיקאים הרבה יותר קשה להתפרנס מהתמיכה שלך ושל דומיך. |
|
||||
|
||||
צפיתי ביוטיוב בניתוח מצב על ידי מוסיקאי פופ "אנליסט" שטוען שהירידה באיכות מוסיקת פופ (מכל הסוגים) נובעת ממיסחור יתר של תעשיית המוסיקה במערב, לאו דווקא מהעדר בסיס כלכלי לייצירת מוסיקה איכותית. הטענה העיקרית שלו היא שלצורך הצלחה מסחרית קיצרת מועד — מוסיקת פופ התנקזה למספר קטן מאוד של פורמולות וכותבי מוסיקה. כתוצאה מההתנקזות כל מוסיקת פופ איבדה גיוון וייצירתיות . כלומר כל השירים איבדו ייחוד, כולם דומים זה לזה. אם אשחזר את הלינק של אותו איש אביא אותו כאן, כי דבריו מעניינים, לא מבטיח שאמצא את הלינק. בשנים האחרונות אני צופה לא מעט באנימציות יפניות, מה שניקרא אנימה. האנימה במידה רבה היא אמנות מולטימדיה, כלומר משלבת בין מספר אמנויות ובכלל זה משלבת אמנות מוסיקה (באנימה מוסיקליות). דרך האנימה פגשתי ביצירות פופ/רוק/ג'ז וכדומה שהן באיכות גבוהה (לדעתי האיכות לא נופלת מרוב מוסיקת פופ האיכותית במערב). מכיוון שקל לי יותר לשחזר לינקים לקליפים ביוטיוב של מוסיקה כזו אשתדל, ללא נדר, לתת בפעם אחרת לינקים כאילו. לפי התרשמותי תעשיית מוסיקת פופ ודומיו ביפן מצאו את הדרך להתפרנס בכבוד, בלי לעשוק את המאזינים, יוצרים אולי לא מתעשרים עושר ענק אבל מקבלים ההכנסות שדרושות לממן ייצירות טובות. הדרך הכלכלית הנהוגה ביפן , על פי ההבנה שלי (שעלולה להיות מוטעית) היא כזו. מוסיקאים יוצרים ומבצעים בראשית דרכם מייצרים הפקות צנועות ומציגים אותן לציבור. זה כולל הצגה ביוטיוב ודומיו. אם היוצרים איכותיים הם מוזמנים לשלב את המוסיקה שלהם באנימה חדשים. מכיוון שתעשיית האנימה ביפן מאוד פופולריות, יש גם מופעי פולו אפ של להקות שהצליחו באנימה. יש מוסיקאים שמקדמים את עצמם ללא השתתפות האנימה, אבל במסלול תמוך אינטרנט. |
|
||||
|
||||
למטה רשום לינק אליו כיוונתי בתגובה מלמעלה. אני ראיתי כנראה בזמנו את ההרצאה של 20 דקות ביוטיוב שניכללת הלינק הזה. לא בטוח שאביא את הלינקים לפופ יפני שלפי דעתי איכותי מאוד עד היום (תמיד יש 90 אחוז חומר בינוני אבל לא מעניין אותי שיש 90 אחוז בינוני ומטה). אולי אביא משהו מינימלי. כל זאת משום שרוב המגיבים פה נוטים להכיר פופ מערבי , לפיכך מה שאומר יחלוף מעל ראשם. הפופ היפני לגמרי לא רחוק מהמוסיקה המערבית אבל כמעט לא נחשף במערב. זה עניין מצער, כי קל למדי לקלוט ולהנות מפופ יפני גם למי שלא נחשף לו. יתכן שחוסר החשיפה של פופ יפני במערב הוא מסיבות מסחריות שהוסברו בחלקן בניתוח ירידת הפופ המערבי הלינק שלי למטה. , אני לא נוטה לדיפרנציציה בין סוגי פופ שונים, אני כולל בהן , מלבד רוק, גם ג'אז וגם שירים מלודיים נטולי קצב כמעט. נראה לי שחלוקה לג'אנרים לא משרתת שום תובנה או הנאה: המונח "מוסיקת פופ" מגדיר היטב את התחום: התחום על פי הגדרתי הוא "מוסיקה פופולרית שאינה מסובכת מדי, תחומה בזמן של מספר דקות, כוללת לרוב מסר טקסטואלי לא מסובך מדי". כוללת לרוב תצוגה וויזואלית: ריקוד, תנועה , תמונה , סרטון וכדומה. מתנצל על בעיות בהגהה, יש קושי טכני בעניין. |
|
||||
|
||||
אתה יכול לנמק את הקביעה שלך על הרוק? זה שלמוזיקאים קשה יותר להתפרנס, זה נכון. א. אתה רוצה לטעון בזה נגד משהו שאמרתי? אני חושב שזה מה שאמרתי, ושזה כואב לי. ב. קשה יותר - ביחס למה? ביחס לשנות החמישים עד סוף השמונים, נכון (כנראה), אבל למה דווקא זו נקודת ההשוואה? אני חושב שבעידן הסטרימינג + הופעות חיות יותר קל ליותר מוזיקאים להתפרנס מאשר לפני שנות החמישים. כואב לי שבגלל שינוי טכנולוגי "עיוור", ולא בגלל איזשהו שינוי רעיוני, המוזיקאים נפגעו כל כך קשה, אבל אפשר גם לומר שבגלל שינוי טכנולוגי "עיוור" - ולא בגלל איזשהו שינוי רעיוני - הם (כלומר, קודמיהם) הרוויחו קודם את מה שהם עכשיו הפסידו. |
|
||||
|
||||
בתור מי שלא מזמן הכריז כאן שהרוק מת, אני מתפלא עליך שאני צריך לנמק למה הרוק החי והבועט של החצי השני של המאה הקודמת עדיף על הגופה של המילניום הנוכחי. קשה יותר ביחס לשנות החמישים עד סוף התשעים. למה זו נקודת ההשוואה? אולי כי העולם - המוזיקלי וודאי, אבל לא רק - של לפני כן היה כל כך שונה משל היום, שאין לי כל יכולת לומר עליו משהו השוואתי. קצת כמו אם היית שואל למה אני לא משווה את הקולנוע של היום לזה של המאה ה-19. רוק וודאי לא היה אז, ואני בכלל לא בטוח שמה שאתה קורא לו פופ היה דומה - מושגית, לא ספציפית - למה שאתה קורא פופ היום. אני גם חושב, ודנו על כך הרבה כאן, שחלק ממה שהרג את פרנסתם של המוזיקאים זו לא הטכנולוגיה כשלעצמה, אלא הכשלון הרגולטורי, התרבותי והחברתי ליישם כללי זכויות יוצרים על הטכנולוגיה החדשה. סתם דוגמה שמתקשרת לכתבה שקראתי היום ב'הארץ' - בעולם המוזיקה היום, 'סטרימינג והופעות חיות' להגדרתך, הביטלס היו מאבדים את פרנסתם בשנת 1966, ואנחנו היינו מאבדים את אבי רואד, סרג'נט פפר והאלבום הלבן. אין לי ספק איזה מהעולמות חביב עלי יותר. |
|
||||
|
||||
ומה היינו מרוויחים? (זאת שאלה רטורית. התשובה היא שאין לנו מושג כמה יצירות נפלאות לא באו לעולם כי החסמים להפצת מוזיקה, עבור יוצרי שנות השישים, היו גבוהים כל כך לעומת היום) |
|
||||
|
||||
ההיסטוריה מראה שאוסף האלבומים נכסי הצאן ברזל ש'הרווחנו' כשנולד הסטרימינג הוא זעום ביותר. |
|
||||
|
||||
אז הסטרימינג הפחית את השימוש הכבד בסמים בתעשיית המוזיקה? __ אם כבר מערבבים מתאם וסיבתיות אז עד הסוף.. |
|
||||
|
||||
מיתוס הסמים והשירים הטובים כבר נופץ מזמן, ועל ידי עמודי התווך של הרוק עצמם. אין לי כח לחפש, אבל הציטוט הזכור לי הוא שתחת השפעה כל מלודיה נשמעת לך אלוהית, וכשאתה קם למחרת בבוקר אתה מגלה שהכל היה קראפ. או משהו כזה. |
|
||||
|
||||
מסכים שהרוק היום הרבה פחות טוב, והרבה פחות קיים בכלל, אבל להאשים בזה את החלפת התקליטים בהורדות ואחר כך בסטרימינג, ובאופן כללי יותר בירידת ההכנסות, זו אחת ההסקות הנועזות ביותר מקורלציה לסיבתיות שראיתי בשבוע האחרון. לדעתי ולטעמי, הידרדרותו של הרוק התחילה באמצע שנות השבעים, ובשנות השמונים הוא כבר היה ברובו נחות, למרות שהרווחים מהקלטות היו אז בשיא (אני מפרגן לך את "דייר סטרייטס" בתור רוק משובח, בניגוד לטעמי, ובשמחה מוסיף את ההבהוב הקצר של הגראנג' באמצע התשעים; אבל אלו היו הבלחות ולא שינוי מגמה. מעבר לזה, אם אתה מסתכל על הקריירה של כל מוזיקאי או להקה בפני עצמה, אני חושב שתמצא קורלציה שלילית די מובהקת (עם אינסוף דוגמאות נגדיות, אבל שני אינסופים דוגמאות תומכות) בין הצלחה כלכלית לבין איכות אמנותית - אם כי אני נוטה לחשוב שהסיבתיות כאן היא פחות הצלחה כלכלית ויותר התופעה המסתורית שכישרון מוזיקלי, בעיקר בפופ וברוק, מזדקן מהר. בתור המשקיף מטעם האייל על סצינת האינדי בישראל - המקום שבו עושים מלכ"ר (מ' עבור מוזיקה) - זה בכל זאת המקום שבו עושים עדיין רוק או וריאציות לא מאוד רחוקות עליו, חלקן לא רעות בכלל, אני חושב שיותר מאשר באזורים המסחריים יותר. "הביטלס" הם משהו שכנראה קרה כפי שהוא קרה בזכות ההקלטות המסחריות, אבל אתה יודע, עשו ועושים מוזיקה מופתית גם במודלים כלכליים אחרים. אפשר להתאבל על זה שהמודל ההוא נגמר, אבל אפשר גם לשמוח שהוא היה בכלל קיים. "הכשלון הרגולטורי, התרבותי והחברתי ליישם כללי זכויות יוצרים על הטכנולוגיה החדשה" - לפחות רגולטורית אני חושב שניסו לעשות כל מה שאפשר, זה היה פשוט מאבק אבוד. |
|
||||
|
||||
למרות הטעם המובחן שלך (שגם אני שותף לו קצת, ומראה בעיקר על הגיל שלנו), ממה שאני רואה סביבי1 נראה לי שלדור ה-Y שגדל בשנות התשעים, מה שלך נראה כ"הבהוב קצר של הגראנג"' היה גל רוק רחב ומשמעותי מאד. גם אם 'בניגוד לטעמי', בעיקר לגבי להקת הרוק הכי אוברייטד בהיסטוריה, נירוונה. אם תוסיף את גל הלהקות מבריטניה מאואזיס (גם אוברייטד, לטעמי) ועד סוייד ובלר, בהחלט תקבל מסה לא קטנה של רוק ראוי וגם מצליח. גם בשנות השמונים ניתן להוסיף את U2 וגם את גאנס אנד רוזס (גם אם בניגוד לטעמי). ועוד כמה וכמה שבעצם כבר בישרו את הגראנג' עוד בעשור שקדם לו. 1 ה'סביבי' הזה ראוי לדיון, כמו כל הסקת בועה אחרת. אז למען הגילוי הנאות - מעבר לשיחות עם צעירים ממני, את השקלול שנראה לי הכי סביר סטטיסטית ל'מתי היה רוק מוצלח' אני מבסס על סרטוני היוטיוב לגיטריסטים2 שאני רואה לא מעט בעת האחרונה. אחד הז'אנרים החביבים שם הוא "עשרה/15/25 ריפים/סולואים/פתיחות/שירים קלאסיים/ידועים/שכל גיטריסט צריך לדעת". כשאני רואה גיטריסטים שנראים גג בגיל שלושים מנגנים סולואים משנות השישים, השבעים, ועד התשעים ומעלה, אני מעריך שבניגוד אלי הם לא מוטים על ידי מה ששמעו בגיל 16. ובהחלט חלק מהרפרטואר הוא מהניינטיז, לפעמים אפילו קצת מעבר אבל בהחלט לא הרבה3. 2 ולמי שלרגע רוצה לטעון שרוק זה לא רק גיטרות - אני לא שומע אותך, הדיסטורשן חזק מדי. 3 ריף צבא-שבע-האומות אחד לא מבשר על בוא הקיץ של האהבה. |
|
||||
|
||||
עזוב, אפשר להמשיך להתווכח על זה, אבל נראה לי מיותר. נניח שבאמת יש התאמת זמנים בין דעיכת הרוק לדעיכת ההכנסות מהקלטות. עדיין להסיק מזה סיבתיות נראה לי קלוש ביותר. אולי אם תראה מנגנון סיבתי סביר זה יחזק את התזה. (החבר'ה ראו שאין פרנסה ממכירת תקליטי רוק, והלכו לעשות... מה? לתכנת? למלצר? לא היה להם יותר זמן להתאמן בנגינה ולכן לא יכלו יותר לעשות רוק טוב?) |
|
||||
|
||||
למרות האתוס והמיתוס - שגם אתה הזכרת - של אי ההתאמה בין רוק איכותי להצלחה מסחרית, המציאות היא הפוכה. כל הרוק שמאד אהבת משנות השבעים והשישים הוא כזה שהתנאי ההכרחי להגעתו לאוזניך באותה תקופה היה שהוא הצליח מסחרית. מה זה הצליח - Sky rocketed הצליח. אחרת, מה לעשות, לא היית שומע עליו כאן בארצנו הקטנטונת. וההצלחה המסחרית הזאת נבעה משני מקורות - הופעות ותקליטים. המון תקליטים. ודיסקים בהמשך. הייתי מהמר שאגב תקליטים היו אפילו יותר חשובים מהופעות, כי לא כל אמן שטוב באולפן גם טוב בהופעות. עכשיו לקחת מהם חצי מהפרנסה. מה הם הלכו לעשות? כמו כל ענף תעסוקה שהורדת לו חצי מההכנסות - הוא מצטמצם. כשמחר תחלק קפה חינם, חלק מבתי הקפה, מה לעשות, ייעלמו. אז תבוא ותגיד "אבל אלה שגם עשו סטייק מצויין יישארו". נכון. רק שלא כל מי שיודע לעשות קפה, יודע לעשות סטייק. אגב, גם לגבי הצרכן - דיסקים הוא מוצר הרבה יותר עממי מהופעות חיות. מחירן של אלה האמיר במילניום הנוכחי (וגם זה בקורלציה מאד מעניינת ומן הסתם לא מקרית) למאות שקלים ואף דולרים. לא כל ילד באלבמה שהיה מוכן לשלם חמישה דולר לדיסק אהוב, יכול ללכת להופעה במאתיים דולר לו ולהורה המלווה. אז הנה המנגנון הסיבתי שלך. א-ב של כלכלה. |
|
||||
|
||||
טוב, עכשיו תסביר לי דבר אחד - איך זה שבאותן שנים בדיוק ההיפ-הופ עלה ופרח, הגיע אפילו לאוזניי, ואוהביו אומרים שנעשו בו יצירות מופת? |
|
||||
|
||||
האם גם בתחום הספרות יש מגמה דומה בעקבות הקלות בהורדה פיראטית של ספרים מהרשת? |
|
||||
|
||||
לדעתי הוא החל בניינטיז ולא במיליניאלז. וזה אורתוגונלי, לא אטען בחוזקה שהקלטות הן הגורם היחידי, יש עוד מגמות. בארץ ההיפ היפ אף פעם לא תפס באמת. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |